אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת וירא – לוית אורחים

פרשת וירא – לוית אורחים

"ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם" (י"ח ט"ז).

"לשלחם – ללוותם, כסבור אורחים הם" (רש"י שם).

"שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" (רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב).

הרי לן מדברי הרמב"ם שמצוות לוית האורחים מאברהם אבינו למדנו "והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה".

ועד מבואר בדברי הרמב"ם (ובדברי רש"י הנ"ל) דמצוה זו ללוות את האורחים הוא חלק וענף ממצוות הכנסת אורחים ומדת החסד הוא, וכן מבואר מדברי הרמב"ם (שם ה"א) "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

הרי לן שהרמב"ם כלל מצות הלויה בהדי שאר עניני גמילות חסד שבגופו שענינם להטיב עם זולתו לשמחם ולחזקם וזו היתה דרכו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים.

אמנם מדברי הגמ' (סוטה מ"ו ע"ב) למדו מצוה זו ממקור אחר, ומפשטות הסוגיא מבואר דיש בזה טעם אחר, ולא משום גמילות חסד בלבד נצטוינו ללוות את האורחים אלא למלטם מן הסכנה.

דהלא אמרו שם בביאור פרשת עגלה ערופה דזקני העיר אומרים "ידינו לא שפכה את הדם הזה", דהכונה שלא פטרנוהו בלא לויה. ומשו"כ הפליגו ואמרו דכל שאינו מלוה את האורח כאילו שופך דמים.

ועוד מבואר שם "רבי מאיר אומר כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, וכתיב ויראם את מבוא העיר, ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו, וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה, תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים, והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה. במה הראה להם, חזקיה אמר בפיו עקם להם, ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם".

הרי לן דמצוות הלויה מוטלת לא רק על המכניס אורח לתוך ביתו אלא על הבי"ד, וכך כתב הרמב"ם (שם ה"ג) "כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה, וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות".

הרי לן דמצוה זו מוטלת על הציבור ובכל עניני הציבור וחובותיו בי"ד חייבין בהן כך גם מצות הלויה.

ועוד זאת למדנו מדברי הגמ' והרמב"ם דענין הלויה יש בה הצלת הנפש ומשו"כ מוטלת היא על הבי"ד ככל מה שקשור לשלום הציבור, ומזה הטעם אמרו עוד דמי שאינו מלוה חבירו דומה הוא לשופך דמים.

ולכאורה היה נראה דיש שני דינים במצות הלויה, דין אחד שלמדו מאברהם אבינו, ומדיני הכנסת אורחים הוא, דהמכניס אורחים צריך ללוותם ביוצאם מביתו וזה חלק משלימות המעשה בהכנסת אורחים לכבדם בצאתם, ולהראות להם שלא לעול ולמשא הם עליו אלא לכבוד ולזכות.

ועוד דין יש בזה שיש בו מניעת הסכנה, והוא שלמדנו מהפסוקים שבספר שופטים שהכנעני הראה להם את הדרך ונטל שכרו ומזה למדו שמצות הלויה אין שיעור לשכרה.

ובדרך זו חילקו בין תלמיד שצריך ללוות את רבו ג' פרסה ולא רק עד עיבורה של עיר כשאר בני אדם, ואת"ל דכל המצוה משום סכנה מה זה ענין לכבוד רבו.

אלא שלא נתבאר בדברי הגמ' והרמב"ם איזו הצלה יש בלויה ולמה הנמנע מללוות הוי שופך דמים. ושתי דרכים יש בזה בדברי האחרונים:

א. כתב המהרש"א (בסוטה שם) "דזהו ודאי עיקר לויה להראות למתלוה שילך בדרך באין מכשול אל מקום מגמתו".

וכונתו ליישב את מה שיש לתמוה איך למדו מצות הלויה מן הכנעני שלא יצא כלל ללוותם אלא הראה להם את הדרך או בנקיטת אצבע או בעקימת פיו כדנחלקו שם חזקיה ור' יוחנן. ותירץ דמכאן למדנו שכל ענין הלויה אינו אלא להראות לאורחים את הדרך כדי שלא יטעו בדרכים ויסתכנו ע"י חיות רעות ולסטים.

הרי לן הבנת המהרש"א דענין הלויה להנחותם בדרך שילכו נכוחה באין מכשול.

ב. כתב הכלי יקר (בראשית מ"ה כ"ז) שדרך הלסטים להתבונן בבני אדם ואם רואים אדם יוצא מן הבית והעיר באין מתלוים וכאילו אין לו אוהב וקרוב וגואל הדם הם נטפלים אליו ללא מורא, אבל כאשר יש מלוים אותו בדרך יניחוהו לנפשו. וכך פירש את מצות הלויה וענינה, ועי"ש בדבריו הנפלאים שכתב לפי דרכו.

ומ"מ נראה לכאורה דשני דינים יש במצוה זו, האחד גמילות חסד בגופו והיא מצוה שמוטלת על אנשי החסד מכניסי אורחים בהנהגתם עם המתארחים בביתם. והשני מצוה מוטלת לא רק על המארח אלא אף על הבי"ד וענינה מניעת הסכנה ודאגה לשלום הציבור.

ב

אך באמת אין נראה מתוך דברי הרמב"ם שיש בזה שני דינים, אלא כל פרטי הדין שלמדנו מדבריו בהלכה ב' – ג' נגררים אחרי מה שכתב שם בהלכה א' דלווית האורחים היא אחת מהמצוות שהן גמילות חסדים בגופו כמו ביקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכו'. וכל אלה המצוות של גמילות חסדים כלולים במצוות ואהבת לרעך כמוך.

ובהלכה ב' כתב הרמב"ם ששכר הלויה מרובה מן הכל משום שהיא דרך חסד שנהג בה אברהם אבינו, ושוב כתב דהלוייה גדולה אף מעצם הכנסת האורחים ואמרו דכל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.

הרי שבחדא מחתא הפליג במצוות הלויה בהיותה חלק ממצוות הכנסת אורחים ומאידך כתב שהיא גדולה מעצם ההכנסה והנמנע ממנה הרי הוא כשופך דמים.

ועוד דאם אכן שני דינים יש בזה היה לו לכתוב דיני לויה בהלכות רוצח ושמירת הנפש בהדי כל ההלכות שהן משום מניעת הסכנה, ובהלכות אבל יכתוב המצוה המוטלת על מכניס האורחים ובהל' רוצח המוטל על הבי"ד.

והנראה בזה דבאמת פשוט דאין מצוות הלויה משום פיקוח נפש ממש ובודאי אין עיקר מצוותה משום הצלה מן הסכנה, דאטו מצינו שאסור לאדם לצאת לדרך ללא ליווי, ואטו מצינו דכל מצוות הלויה לא נאמרה אלא באורח המהלך בדרך יחידי, והלא כל מצוות לויה מאברהם אבינו למדנו שיצא ללוות את שלשת המלאכים בחשבו שבני אדם המה.

אלא נראה פשוט דמצוות הלויה היא חלק מן המצוה להכניס אורחים ולהטות להם חסד, והוא שכתב רש"י (כתובות ח' ע"ב) "בבריתו של אברהם, שגמל חסדים דכתיב (בראשית כ"א ל"ג) ויטע אשל ר"ת אכילה שתיה לויה". הרי לן דגם הלויה ממצות הכנסת אורחים היא וכדמשמע גם מדברי הרמב"ם הנ"ל (בהלכה ב').

אלא דכיון דלפעמים יש סכנה במי שיוצא לדרך ללא לויה ואם ח"ו יסתכן האורח וימות בדרך יהיה הקולר תלוי על צוארי המארח שהיה בידו ללותו ולמנוע ממנו סכנה, הפליגו יותר במצוות הלויה ואמרו שמצוה זו אין שיעור למתן שכרה.

ומן הטעם הזה, דיש בלויה לפעמים מניעת הסכנה חידשו עוד שאף הבי"ד צריך לדאוג ללויה וכך פירשו את מה דכתיב בפרשת עגלה ערופה שזקני העיר אומרים "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" שלא נמנעו מלהלוותו.

ונמצא שלא שני דינים יש בזה אלא דין מורכב שעיקרו בגמילות חסדים אך הפלגת מצוותו ושכרו משום שיש בו אף מניעת הסכנה בדרך רחוקה, ודו"ק בכ"ז.

ג

הנה אף שחז"ל הפליגו מאוד במצוה זו, וכך מצינו גם ברמב"ם, הטור והשו"ע התעלמו ממצוה זו ולא כתבוה להלכה. וכפי הנראה נקטו מטעם כלשהו דמצוה זו אינה חובה בזמן הזה.

וכתב הרמ"א בדרכי משה (חו"מ סימן תכ"ו סק"א) "ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות". והסמ"ע העתיק את דברי הדרכ"מ (בסי' תכ"ז סקי"ב) ובמקום שער העיר כתב "עד השער". אך לכאורה גם כונתו לשער העיר, וז"פ.

ומבואר בדבריו דבאמת נוהגת מצוות לויה אף בזה"ז, אלא דהמצוה היתירה הרובצת על התלמיד ללוות את רבו עד פרסה או עד ג' פרסאות אינה נוהגת בזה"ז, דאין הלכה זו אלא משום כבוד רבו, ורב שמחל על כבודו כבוד מחול.

אך הבאר שבע (בסוטה שם) כתב דבזמנינו אין מקפידין כלל במצוה זו משום שכל הדרכים בחזקת סכנה, וסכנת הדרכים גדולה מאשר בימי קדם, ואין האדם חיייב לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, עי"ש.

והדברים רחוקים, ודוחק לומר דיש סכנה גמורה בליווי האורחים ובפרט להמבואר בגמ' וברמב"ם דאף בליווי ד' אמות בתוך העיר יוצא יד"ח. וביותר דחוקים הם לדרכנו הנ"ל דאין עיקר מצות הלויה משום סכנה בלבד אלא לכבוד האורחים ורווחתם. ורבותינו האחרונים כתבו היפך דבריו, דכיון שבזמנינו אין כ"כ סכנה בדרכים יש להקל בלויה וכתבו כמה דרכים:

א. בערוך השלחן (חו"מ תכ"ז ס"ב) כתב היפך דברי הבא"ש, דכיון שבזמנינו אין כ"כ סכנה בדרכים שהרי נוסעים בקרנות ואינו נוסע לבד אין כ"כ מצוה ללוות, עי"ש.

ב באהבת חסד לחפץ חיים (ח"ג פ"א בהג"ה) כתב דכיון דהדרכים מסומנים ומיושבים ואין חשש שיסתכן באובדן דרך הקילו במצוה זו.

ג. בעמק ברכה להגר"א פומורנצ'יק (גמ"ח שבגופו אות ד') הביא בשם החזו"א דכיון שנהוג בזמנינו שרבים הולכים בדרך כל אחד נעשה מלוה לחבירו ואין מצוות לויה.

הצד השוה שבדבריהם דכיון שבזמנינו אין כ"כ סכנה בדרכים יש להקל במצות לויה.

אך מ"מ נראה דמצוה יש עכ"פ ללוות את האורחים ד' אמות בצאתם מן הבית, ומצוה זו מישך שייכי להכנסת אורחים, וכ"כ באהבת חסד שם, וחידש עוד דיש בזה ענין סגולי להגן עליהם בדרך, עי"ש.

הגב על הנושא


לתחילת הדף