אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת וישלח – שמעון ולוי ואנשי שכם

פרשת וישלח – שמעון ולוי ואנשי שכם

"ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר" (בראשית ל"ד כ"ה). 

א

הנה במעשה שמעון ולוי באנשי שכם נחלקו הרמב"ם והרמב"ן באיזה דין דנו הם את אנשי שכם להריגה, והרבה יש להאריך בסוגיא זו. ונבאר את עיקרי הדברים בעזהי"ת.

כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הי"ד) "וכיצד הן מצווין על הדינים חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם וכו' כיצד אחד העובד ע"ז וכו' או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו הרי זה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו".

מבואר מדבריו דכל אנשי שכם נתחייבו מיתה על ביטול מצות הדינים כאשר לא דנו את שכם על הגזל. והרמב"ן בפרשת וישלח (בראשית ל"ד י"ג) הקשה דעד כאן לא אמרו בסנהדרין נ"ז ע"א אזהרתן זו היא מיתתן אלא במה שעובר בקום ועשה כגון אונאה וגזילה ואכילת אבר מן החי וכדומה אבל במה שעובר בשב ואל תעשה על מצותו אין בו חיוב מיתה עי"ש. והלחם משנה שם כתב בשיטת הרמב"ם דגם ביטול מצות הדין יש בו קום ועשה כגון כשהוא מעות את הדין, אך מ"מ אין בדבריו כדי לישב את דברי הרמב"ם בחיוב אנשי שכם דהלא לא עיוותו משפט בקום ועשה אלא נמנעו מלדון את שכם בשב ואל תעשה וכמ"ש הרמב"ם להדיא דשכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובחי' הר"ן (סנהדרין נ"ו) כתב לפרש את דברי הרמב"ם דכל הנמנע מלדון את הרשע הוי כשותף לדבר עבירה וכאילו עבר בקו"ע, אך גם בזה יש דוחק גדול, ולכאורה נראה יותר דהרמב"ם חולק על כל הנחת הרמב"ן ביסודו וס"ל דאף בשוא"ת חייב מיתה.

ושורש המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בביאור סוגית הגמ' בסנהדרין (נ"ח ע"ב).

"ואמר ר"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר 'ויום ולילה לא ישבותו' ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא אפי' שני בשבת וליחשבה גבי ז' מצות כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב, והא דינין קום עשה הוא וקא חשיב קום עשה ושב אל תעשה נינהו".

הרי לן שתי הנחות הלמדין מסוגיא זו:

א. מצוות של ב"נ שהן בקום ועשה כגון איסור שביתה בשבת אינם בכלל שבע מצות ב"נ ואין בהם מיתה.

ב. מצוות הדינים נמנית בכלל שבע מצוות משום שיש בה גם שוא"ת דהיינו להמנע מן העול והעושק.

ולהבנת הרמב"ם כיון שיש במצוה זו גם שוא"ת והיא נמנית בהדי שבע מצוות דב"נ יש בה עונש מיתה אף בחלק המצוה דהוי בקו"ע דהיינו עשיית הדין והמשפט. אך לדעת הרמב"ן אין אזהרתן מיתה אלא בשוא"ת ולא בקו"ע, וז"פ.

והנה הרמב"ם לא ביאר לפי דרכו על מה יצא קצפו של יעקב אבינו על שמעון ולוי דהלא עשו כדין וכדת של תורה ולמה כעס עליהם, והרדב"ז בהל' מלכים שם כתב דיעקב סבר דכיון שנתגיירו ע"י מילתם נפטרו מידי עונשם, דגר שנתגייר הוי כקטן שנולד ופטור.

ושמעון ולוי מסתמא נקטו דאין גירותם שלמה ולא נתכונו להתגייר, ובאמת מבואר כן בב"ר (צ"ח ה') "ברצונם עקרו שור רב חנינא ור' ירמיהבשם ר' חייא בר אבא בשביל לעשות רצון יצרכם עקרתן שורן של גרים". ועי"ש במתנות כהונה שלא התכוונו להתגייר ועקרו חוזקם ובטחונם של גרי הצדק, עי"ש.

ולפי דרכו של הרדב"ז אפשר עוד דנחלקו במה שנחלקו ביבמות (כ"ד ע"ב) בגוי שנתגייר לשם אישות אם הוי גר או לא, ואפשר עוד דנחלקו בגר שנתגייר לשם אישות דלהלכה הוי גר, אם צריך לקבל עליו עול מצוות באמת כשיטת הריטב"א ביבמות שם, או שמא כשיטת הרמב"ם (פי"ג מהלכות איסורי ביאה הי"ז) דמשמע מדבריו דאף אם לא קיבל עול מצוות באמת ובתמים הוי גירות בדיעבד (והארכתי בזה במנחת אשר לשבת סי' ל"ד עי"ש).

ואפשר עוד דנחלקו אם היה לאבות לפני מתן תורה דין ישראל או דין ב"נ, (וידוע מה שהאריך המשנה למלך בשאלה זו בספר פרשת דרכים ואכמ"ל), דרק אם יש להם דין ישראל שייך גדר הגירות וזה היה שיטתו של יעקב אבינו, ושמעון ולוי אפשר שנקטו דאין דין ישראל לפני מת"ת וממילא אין דין גירות לפוטרן מן העונש.

ובדרך פלפול ודרש י"ל לפי"ז במה שאמר להם יעקב "הבאשתם אותי ביושב הארץ", דהנה כבר כתבו הראשונים במה שיעקב נשא שתי אחיות והלא קיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה, דכיון שנתגיירו פקע מהן קירבה, אך אם אין גירות לפני מת"ת אכן עבר בחטא בנשאו שתי אחיות, ולזה אמר יעקב לבניו שע"י הריגתם את אנשי שכם הבאישו את יעקב באנשי הארץ, דהוכיחו במעשה זה דאין גירות לפני מת"ת וא"כ איך נשא הוא שתי אחיות. (ועיין לעיל סי' מ"ב בענין יעקב ושתי אחיות).

אמנם לולי דברי הרדב"ז, יש לומר לפי פשוטו של מקרא דיעקב כעס על בניו משום שבמעשיהם גרמו סכנה ליעקב ולכל ביתו וכפשוטו של מקרא "ואני מתי מעט וגו'" ואף שמצווים הם לעשות דין באנשי שכם מצוה זו בודאי אין בה חובת יהרג ואל יעבור ופקוח נפש דוחה אותה וכמבואר באמת במדרש שלאחר מעשה זה נתאספו כל יושבי הארץ להלחם ביעקב ובניו.

והנה דרך נוספת בהבנת מה שנחלקו יעקב ובניו שמעון ולוי, כתב החת"ס (שו"ת ח"ו סי' י"ד) עפ"י חידוש דאף לדברי הרמב"ן דאין גוי נהרג על ביטול מצוה בשוא"ת מ"מ חייב מיתה וכעין עכו"ם שלמד תורה או שבת דכתב הרמב"ם בפ"י ה"ט ממלכים דחייב מיתה לשמים אלא שאינו נהרג בבי"ד, וכן ב"נ שביטל מצוה בשוא"ת ובכגון דא רשות בידם להרגו אף שאין בזה חיוב, ומשו"כ עשו שמעון ולוי מעשה להרגם למיגדר מילתא אך יעקב קצף עליהם בטענה דלא היו חייבים להרגם נפש עי"ש.

ב

והרמב"ן חלק על הרמב"ם כמבואר, דס"ל דאין הגוי נהרג על אי עשיית הדין, אלא שאנשי שכם היו חייבים מיתה כי כולם היו רוצחים ועובדי אלילים ומגלי עריות אלא שאין דינם מסור לבני יעקב, ויעקב כעס על בניו דשמא יחזרו אנשי שכם למוטב ולמה יהרגום בחנם עי"ש, וצ"ב בדבריו דמאחר שנתחייבו מיתה איך יפטרו ע"י שיחזרו למוטב וכי מי שנתחייב מיתת בי"ד יפטר ע"י תשובה.

ויש לפרש דבריו בכמה דרכים: א. לפי מה שכתבו התוס' בעבודה זרה (ס"ד ע"ב) דאף דעכו"ם נהרג בעד אחד ובדיין אחד מ"מ כל זמן שלא דנוהו בי"ד אינו חייב מיתה וביאור דבריהם דמיסוד מצות הדינים דרק שופט ומי שממונה על הדינים ובקי בהם ישפוט את העם ולא כל הרואה גוי מבטל מצוותו מצווה ורשאי להרגו, ולכן לא היה דין אנשי שכם מסור ביד שמעון ולוי כיון שלא היו שופטים ושוטרים.

ב. יש לומר עוד לפי דברי המשך חכמה בפר' כי תצא (דברים כ"ב כ"ב) דאין אנו מצווין לעשות דין ולהעניש גוי שעבר על אחת ממצוותיו ולכך אמרה תורה "ובערת הרע מקרבך" אבל לא מקרב הגויים, אף שמצווים אנו באופן כללי לכוף את הגויים שבקרבנו גרים תושבים לקבל את שבע מצוותיהם, אין אנו מצווים להענישם אלא שופטיהם הם שמצווים לעשות בהם דין עי"ש, ואפשר שזה כונת הרמב"ן דאף שנתחייבו מיתה אין דינם מסור לבני יעקב ואין הם חייבים להענישם.

ג. ואפשר עוד לפי מה שכתב החלקת יואב תניינא סוף סי' י"ד חידוש גדול דאף שבכל ז' מצוותיהם אמרו אזהרתם זו היא מיתתם, יש חילוק בין מצוות שבין אדם למקום כגון עבודה זרה ואבר מן החי, למצוות שבין אדם לחבירו כגון גזל, דבאלה שבאל"ח אין הגויים חייבים לשפוט את החוטאים במיתה דוקא אלא בסמכותם לתקן עונשים וקנסות אחרים לקנוס את הגזלנים והחמסנים, והביא ראי' לדבריו ממש"כ החת"ס בחו"מ סי' י"ד בתו"ד דיכולים לתקן לקנוס את הגזלן עי"ש. (ונראה לכאורה לדון ד"ז ממהות מצות הדינים דכמו שהם מצווים לחוקק מערכת של חוק ומשפט יכולים הם לתקן גם דיני עונשים ולא אמרה תורה חיוב מיתה אלא כל עוד לא תיקנו עונש אחר).

ולפי"ז אפשר טעם נוסף שיעקב התנגד למעשה שמעון ולוי דאפשר דאנשי שכם תיקנו עונשים אחרים לגזלניהם ואז אין הם חייבין מיתה באמת.

ג

והנה הרמב"ן חולק על הרמב"ם בביאור מצות הדינים, לשיטת הרמב"ם כל גדר מצוה זו לעשות דין, ולהרמב"ן מצוה זו כוללת לנהוג עפ"י דין ובכלל מצוה זו כל המצוות וכללי ההנהגה שבין אדם לחבירו, גזילה וגניבה, מזיק ושומרים ומוציא שם רע ואונס ומפתה וכו', ורק העובר על מצוה זו בקום ועשה שנוהג שלא עפ"י דין חייב מיתה, ולא הנמנע מעשיית הדין בשב ואל תעשה כמבואר.

וכבר הקשיתי במנחת אשר לב"ק (סימן א') דלשיטת הרמב"ן יש לכאורה כפילות בז' מצוות ב"נ, דלמה לי איסור רציחה וגזילה הלא בכלל הדינים הם, ובודאי אין לומר בז' מצוות ב"נ "לעבור עליו בשנים", וראיתי באבי עזרי מהדו"ק (הלכות מלכים פ"ט) דלאו דגזילה בב"נ קאי בגונב נפשות, וכבר כתבתי כן במנח"א שם, אך באמת אין נראה כן בדברי הרמב"ם וגם בדברי הגמ' שם בסנהדרין משמע דקאי אגניבת ממון, ועוד דלכאורה גם גונב נפשות בכלל דינים הוא ולא גרע מאונס ומפתה דהוי בכלל הדינים כמ"ש הרמב"ן שם.

ואפשר כעין דברי החלקת יואב הנ"ל, דהנה באמת חידוש עצום הוא לומר דגוי העובר על אחת משבע מצוותיו כגון שהרג וגזל לא יהא חייב מיתה, וזה נסתר מפשטות דברי הגמ' והרמב"ם (וכבר הארכתי בזה במקו"א), אך מ"מ נראה דלענין מצות הדינים גופה ודאי מסתבר דבידם לתקן קנסות וענשים אחרים וזה בכלל עצם מצות הדינים דעל פרטי מצוה זו לא נצטוו להדיא אלא צווי כללי של דינים ואין הכרח להעניש את העובר במיתה ואם יתקנו לו עונש אחר זה דינו, וזה מה שנתחדש באיסור רציחה וגזל שאזהרתן זו היא מיתתן ולא עונש אחר, ודו"ק.

ד

ובחי' הר"ן בסנהדרין שם הקשה על שיטת הרמב"ם, דכי היה בידם של אנשי שכם לשפוט את מלכם ונשיאם שכם בן חמור, וכיצד יענשו על משפט שלא היה בידם לעשות.

ואף שכתבו האחרונים דאדם שעובר עבירה בכפיה, אם בלבו הוא שמח במצב זה שנכפה עליו חייב, ואין פטור אונס אלא כשהוא אנוס נגד רצונו ולא במצב מציאותי של אונס ומחשבת רצון, עיין בהפלאה על כתובות (ג' ע"א) ובקה"ע יבמות (סי' מ"ט) ובבית הלוי על פרשת שמות, א"כ אף דאנשי שכם היו אנוסים מ"מ שמחו בעצם גזילת דינה ולכך נתחייבו מיתה, מ"מ נראה ברור ופשוט דאין זה אלא במי שעבר על איסור בקום ועשה דאי אפשר לפטרו משום טענת אונס כיון שיש לו מחשבת רצון, אבל במי שנמנע מלעשות מעשה שלא היה בידו אף אם קמי שמיא גליא דאף אם היה בידו היה נמנע מלקיימו, מ"מ אין כאן אלא מחשבה רעה ולא מעשה עבירה, דאין לחייבו על המנעות מעשיית מעשה כשלא היה כלל בידו לעשות והדרא קושית הר"ן לדוכתיה.

וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם דבאמת היה בידם, ואף ששכם היה גברא אלמא ומלך ונשיא, מ"מ אילו רצו כל אנשי שכם לעשות בו דין היה בידם לעשות כן ואין בהם פטור אונס, ודו"ק.

ולכאורה היה נראה יותר שאנשי שכם נידונו ע"י שמעון ולוי במשפט הציבור וכעין דין עיר הנדחת ולא במשפט היחיד, דהלא תימה גדולה לומר דכל בני העיר עברו על מצות הדינים במה שלא דנו את מנהיגיהם וכי ביד כל צרי וכל זב וכל מר נפש היה לשפוט את השליט בהם.

ובאמת צריך לומר כן גם לשיטת הרמב"ן דכי בטוחים היו שאין צדיק אחד בשכם, והלא אף בסדום קיוה אברהם אבינו למצוא כמה צדיקים. וע"כ דאנשי שכם נשפטו במשפט הציבור, ואילו היו מתאחדים כולם לדון את שכם וחמור בידם היה הדבר.

ואף שלא מצינו כן לאחר מתן תורה, כך נהגו שמעון ולוי. כך נראה לפי פשוטן של דברים.

ה

והנה המשך חכמה בפרשתנו כתב דנתחייבו אנשי שכם מיתה משום איסור חובל בעצמו דכיון שלא התכונו באמת למילת גירות הוי בכלל חובל בעצמו וחייב מיתה עי"ש.

אך מלבד מה שפקפק דאין זו חבלת השחתה ודרך נציון כיון שלשם תועלת מלו עצמם כדי שיוכלו לדבוק בישראל וכיון שאין בכך השחתה ונציון אין בזה איסור חובל כלל, ביותר יש לתמוה מנ"ל דגוי חייב מיתה כשחבל בעצמו הלא למסקנת הסוגיא בב"ק (צ"א ע"ב) לא ידענו שאסור לאדם לחבול בעצמו אלא מנזיר שנקרא חוטא על שציער עצמו מן היין, ומהי"ת לומר כן אף בגוי, ועוד דאין זה לאו אלא גילוי בעלמא שאין זה רצון התורה ובודאי אין על זה חיוב מיתה אף אצל גוי.

ו

ועוד דרך אחר כתב בזה החידושי הרי"מ (בספר חיה"ר על התורה) דעכו"ם שמל עצמו חייב מיתה כמו עכו"ם ששבת דמילה הוי אות כמו שבת עי"ש. אמנם זה תימה גדולה דהלא מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ג ה"ז ממילה) דמותר למול גוי כשאין כונתו לרפואה אלא לקיים מצוה וכ"ה בשו"ע (יו"ד סי' רס"ח סעיף ט'), והארכתי במק"א במה שנחלקו הרמ"א והש"ך (סי' רס"ג ס"ה) דהרמ"א כתב דאסור למול גוי שלא לשם גירות והש"ך (ס"ק ח') חלק עליו ותמה שסתר דבריו בסי' רס"ח, ובשו"ת מעיל צדקה סי' י"ד כתב דכאשר כונתו להסיר את חרפתו מעליו אסור למולו עי"ש.

והנה אנשי שכם כונתם ברורה היתה להסיר חרפתם מעליהם דהלא שמעון ולוי אמרו להם "כי חרפה היא לנו" ולפי"ד המעיל צדקה אסור היה למולם, אך מ"מ אין האיסור עליהם למול אלא שאסור לנו למולם ובודאי אינם חייבים מיתה על מילה, ומה שכתבו משום דמילה אות היא כמו שבת תמוה וכי הטעם דעכו"ם ששבת חייב מיתה משום אות היא, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב (בראשית ח' כ"ב) "יום ולילה לא ישבתו" ואין זה משום אות, ועוד וכי נימא דגם גוי המניח תפילין חייב מיתה והלא אף תפילין אות היא, סו"ד כל דרך זה תמוה ובודאי לא נאמר אלא לפלפולא בעלמא.

אמנם מצינו במדרשי חז"ל (דברים רבה פ"א כ"א, ילקוט תשא) "גוי שומר שבת חייב מיתה, בנוהג שבעולם מלך ומטרונא יושבים ומשיחים זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה, וכן הוא אומר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" הרי דמשום אות חייב מיתה. אך באמת נראה יותר דרק משום דכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם המשילו מצוה זו למלך ומטרונא המשיחים זע"ז, ודו"ק כי קצרתי.

הגב על הנושא


לתחילת הדף