אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת חיי שרה – פריסת הינומא וחופת נישואין

פרשת חיי שרה – פריסת הינומא וחופת נישואין

"ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס" (כ"ד ס"ה).

"גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן" (אהע"ז רמ"א סימן ל"א ס"ב).

"וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה (הב"י הביאו). וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא, ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא). והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו" (אהע"ז רמ"א סימן נ"ה ס"א).

א

 

מנהג בית ישראל שלפני החופה מכסין את ראש הכלה בבגד מעין צעיף וקרוי הינומא, ויש לעיין אם הוי מנהג בעלמא או שמא יש בזה דין נישואין.

ונחזה אנן במקור מנהג זה ופשרו.

הנה כתב במהרי"ל הלכות נישואין:

" מנהג שנוטלין את הציפל מן המטרון של חתן ומניחין על ראש הכלה להיות להן לחופה. אכן מהר"י סג"ל בהלולת בתו נטל שפת צעיפין שקורין ענד והניח עליהן לחופה, ואמר דזכור לו מקדם המנהג כך על שם ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כ"ד ס"ה), ונשכח ולקחו הציפל".

ואף שהדברים סתומים ועמומים בעיננו ולא ידענו ציפל זה מהו, מ"מ נראה בכונתו, דהמנהג במקורו היה לכסות את ראש שניהם, החתן והכלה גם יחד לשם חופה, ומחמת שכחה נהגו לכסות ראש הכלה בלבד, וטעות בידם, דאין כיסוי ראש הכלה ענין לחופה. וכך כתב בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' קל"ט) דכונת מהרי"ל לטלית שפורסין על ראש החתן והכלה.

ואף שכתב מהרי"ל דמנהג זה על שם הכתוב ותקח הצעיף ותתכס, והלא פשוט דכיסוי זה לא היה אלא על ראשה ופניה של רבקה בלבד, צ"ל דאין זה אלא רמז וזכר לדבר ולא בעינן בזה קרא כדכתיב.

אך באמת י"ל כונה אחרת בדברי מהרי"ל, דבאמת אין כונתו לקנין חופה כלל אלא למנהג בעלמא וכדמשמע לכאורה ממש"כ שהמנהג על שם הכתוב ותקח הצעיף ותתכס, ומה שכתב שמכסין את ראש הכלה בציפל "להיות להן לחופה" אין כונתו לדין חופת נישואין כלל אלא למנהג בעלמא לכסות את ראש הכלה במעין חופה.

סוף דבר, כונת מהרי"ל לא ברורה וצ"ע בדברי הפוסקים שהביאוהו.

ומ"מ שני מנהגים יש בדבריו. כיסוי ראש הכלה וכיסוי מעל ראש החתן והכלה יחד, ושניהם הובאו ע"י הרמ"א. בסי' ל"א הביא את המנהג לכסות את פני הכלה, ובסי' נ"ה כתב די"א דהסודר שפורסים על ראשם (זו הגירסא הנכונה וכמובא גם בחלק"מ שם ובבהגר"א ולא כמ"ש במקצת הספרים על ראשה) זה חופת נישואין.

ונראה דמה שכתב הרמ"א בסימן ל"א אינו ענין כלל לדין חופה, דהלא מקור מנהג זה הביא הב"י מתשובת הרשב"א וכתב דהמנהג לכסות פני הכלות הצנועות, הרי דאין מנהג זה אלא משום צניעות בלבד ואין זה ענין לדין חופה.

ועוד דאת"ל דמשום דין חופה נהגו כן היה הרמ"א מביא מנהג זה בסימן נ"ה בהדי כל שאר הלכות החופה, ותחת זאת הובאה הלכה זו בהלכות קידושין, וביאור ההלכה דאשה שקיבלה קידושיה בעוד פניה מכוסות דעתה להתקדש עם כל מה שיתן לה הבעל ואינה מקפידה בכך, וכ"ז ברור.

וכבר כתב הבית יוסף (סימן ס"א) בשם אורחות חיים שהביא מספר העיטור דאלה הנוקטים דמה שפורסים מעל ראשיהם של החתן והכלה מדין חופה הוא טעות בידם, וכנראה דמשו"כ לא כתב מנהג זה בשו"ע.

אך כל דבריהם של הב"י ושל הרמ"א (בסימן ל"ה) לא נאמרו אלא במנהג לפרוס סודר על ראש החתן והכלה וכעין חופה שלנו ולא מיירי במנהג לפרוס צעיף על ראש הכלה.

ובכל מנהג פריסת ההינומא על ראש הכלה יש מנהגים שונים בכל עיקר ענינה. בערוך השלחן (אהע"ז סימן נ"ה סעיף ט"ז) כתב דהמנהג שהחתן הוא זה שפורס את ההינומא על ראש הכלה, אך בקיצור שו"ע (סימן קמ"ז סעיף ג') כתב "המנהג במדינות אלו בנשואי בתולה שחשובי העיר פורסין סודר על ראש הכלה". הרי שלא החתן הוא שפורס עליה את הסודר אלא חשובי העיר.

וכבר מצינו את שתי המנהגים בדגול מרבבה (יו"ד סימן שמ"ב) שכתב דבמדינות רוסיה וואלין נהגו שהחתן פורס את הסודר על ראש הכלה ולפי מנהגם אפשר שיש בזה קנין חופה, אבל בארצות אשכנז נהגו שנכבדי הקהילה והמחותנים מכסין את ראש הכלה. ולפי מנהג זה פשוט דאין בזה דין חופה, דאין חופה ללא חתן, עי"ש.

אמנם יש מרבותינו הראשונים שכתבו להדיא דפריסת ההינומא על ראש הכלה דינה כחופה. כך מפורש בתוס' (יומא י"ג ע"ב ד"ה לחדא) דרק בבתולות נהגו לעשות חופה והיא פריסת ההינומא על ראשה (כתובות ט"ז ע"ב) אבל באלמנה אין הנישואין אלא ביאה, עי"ש. (ודברים אלה הובאו ברמ"א שם סימן נ"ה).

וכך איתא באבודרהם (ברכות אירוסין ונישואין) "וחופה הוא לשון כסוי ונקראת כן על שחופה אותה בטלית כדאמרינן בפ"ק דקדושין לא יוכל למכרה". ולפי דבריו מקור מנהג זה ממה שאמרו (קידושין י"ח ע"ב) כיון שפירס טליתו עליהשוב אינו רשאי למכרה, ופריסת הטלית היא החופה, עי"ש.

וכך כתב גם הב"ח באהע"ז (סימן ס"א). והב"ח כתב דמשום כך נהגו ברוסיה להקפיד שהחתן ישתתף בכיסוי ראש הכלה.

ועיין עוד בדרישה (סימן ס"ה) בשם המרדכי דמה שהולכין לכסות ראש הכלה היא הנקרא הכנסת כלה לחופה, ובהמשך דבריו כתב שזה התחלת כניסתה לחופה, ומשו"כ נהגו לברך בברכת אירוסין "המקדש עמו ישראל ע"יחופה וקידושין, ומקדימין חופה לקידושין דכיסוי הראש היא חופה, עי"ש.

אמנם נראה מלשונו דאין מנהג זה עיקר החופה והנישואין, ובאמת תימה לומר דאפשר להקדים חופה לקידושין ונישואין לאירוסין, ומשו"כ כתב דמנהג זה הקרוי הכנסת כלה לחופתה, והיא תחילת החופה, מלשונות אלה משמע שאין זה עיקר דין החופה, ודו"ק בכ"ז. (ובכל עיקר השאלה אם אפשר להקדים חופה לקידושין עיין משנה למלך פ"י מאישות ובמנחת אשר קידושין סימן כ"ב אות ב').

אמנם באהע"ז (סימן ס"ה) וביו"ד (סי' שמ"ב ס"ק א') כתב הט"ז דאין פריסת ההינומא עיקר החופה, דהלא כתב הרמ"א (בסי' ס"א) דכניסת החתן והכלה לחופה שתחת הכלונסאות היא הקרויה חופה, עי"ש. וכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן קע"ב).

סוף דבר מנהג זה שהחתן מכסה את ראש הכלה לפני החופה לדעת רוב רובם של גדולי הפוסקים אינו ענין לחופה, וכך היא דעת השו"ע הרמ"א ונושאי כליהם, אף שיש מי שאומר שאכן יש במנהג זה משום חופה.

ונפ"מ אם צריכים העדים לראות את כיסוי ראש הכלה ע"י החתן. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' ע"ר) כתב דמאחר שדעת הב"ח שיש בזה קנין חופה יש לייחד עדים על כך, ורבים אכן כך נוהגים, וכך ראיתי מובא בשם כמה מפוסקי הזמן. אך אני בעניי אינני מקפיד בכך כיון שעמודי ההוראה לכל בית ישראל הב"י והרמ"א והט"ז נקטו דאין בזה דין חופה אלא מנהג בעלמא.

והנה בשבט הלוי שם כתב דאף שבקהילות הונגריה לא נהגו להצריך עדים בכיסוי ראש הכלה, אין זה אלא משום שנקטו שהייחוד והכנסתה לבית הבעל הן הם החופה, אבל כיון שדעת הב"ח שפריסת ההינומא דינה כחופה, ובהלכה זו מחמירים אנו ככל השיטות יש לייחד עדים גם לראות את פריסת ההינומא ע"י החתן.

ולענ"ד כיון שלכו"ע עיקר החופה אף לשיטת הב"ח הלא המה הייחוד והכנסת הכלה לחדר הבעל ואלה מהני לכו"ע, וגם בכניסתן תחת החופה הביא הרמ"א י"א דהוי חופה וכל אלה נעשים בפני עדים, ופריסת הינומא אינה אלא מנהג לדעת רוב הפוסקים שמפיהם אנו חיים אין צריך להקפיד שתיעשה לפני עדים.

ומה שכתב דמה שכתבו הפוסקים שנהגו ללוות את החתן כשהוא הולך לכסות את ראש הכלה היינו כדי שיהיו עדים בדבר, אין נראה כן דא"כ היו הפוסקים כותבים שצריך לייחד עדים לשם כך, וכמו שכתבו לגבי עדי קידושין כדי להמלט מחשש נמצא אחד מהם קרוב או פסול.

אלא פשוט דמה שמלווים את החתן אינו אלא משום מצוות הכנסת כלה שכל ענינו ללוות את החו"כ לחופתן כדי לכבדן ולחבבן, וכך כתב הרמב"ם (בפי"ד מהל' אבל ה"א) דמלבד המצוה לשמח חתן וכלה יש מצוה להכניסה לחופתה דהיינו ללוותן לחופה. כל זה נראה ברור ופשוט.

וביותר יש להקל בזה משום דכבר נחלקו גדולי האחרונים אם בכלל צריך עדים בחופה ונישואין.

רבים האחרונים שנקטו דרק בקידושין צריך עדי קיום משום דאסר לה אכו"ע כהקדש, משא"כ בנישואין, כך כתב הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קל"ט), האבני נזר (אהע"ז סי' שצ"ה) והחלקת יואב (סי' ו').

אך מאידך גיסא יש מחשובי האחרונים שנקטו דאין בין קידושין לנישואין בענין זה וכשם שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כך גם בנישואין.

כ"כ באבני מילואים (סי' ל"ח סקי"ז), המקנה (סי' נ"ה אות א') והאור שמח (פ"י מהל' אישות ה"ב) נסתפק בזה, עי"ש.

ולענ"ד שתי הדרכים יש להם בית אב בדברי הראשונים.

בתוס' ר"י הזקן בקידושין (י' ע"ב) כתב:

"חופה הוא שמתייחדין שניהם בבית אחד לבדם ועדים רואים הייחוד, אבל אין עדים נשארים עמהם בבית". הרי לן שצריך עדי חופה.

אך בדברי הרמב"ם נראה דלא צריך עדים אלא בקידושין. דהנה כתב בהל' אישות (פ"א ה"א):

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה ובא אליה".

ונראה בעליל מלשונו, דאין צריך אלא לקדשה ולקנותה בפני עדים, אבל נישואין כדקאי קאי, וכשם שלפני מתן תורה היה מכינסה לביתו בינו לבין עצמו, כן גם לאחר שניתנה תורה. ודו"ק בכל זה.

ובכל עיקר מה דבעינן עדי קיום בקידושין עיין מה שכתבתי בזה באריכות במנחת אשר לקידושין (סימן נ"ו) ובמנח"א לגיטין (סימן ז'), ואכמ"ל.

ב

הנה חידוש עצום כתב הבית מאיר (סי' נ"ה) דכשם שבתורת הקנינים מצינו קנין סטומתא ויסודו דכל מה שנהגו בני אדם לקנות על ידו הוי קנין גם מדין תורה, כך גם בחופה, כל שנהגו לעשותו לשם חופה מהני גם מדין תורה. ובדרך זה כתב להשוות את כל השיטות שמצינו בדברי האחרונים בדין חופה, עי"ש.

ולכאורה הדברים תימה דמה ענין קניני אישות לקניני ממון, וכי יעלה על הדעת לומר כן גם לגבי קידושין ונאמר דאף שאמרה תורה דהאשה נקנית בכסף שטר וביאה, כל מקום שנהגו לקדש אשה בדרכים אחרות מהני נמי מדין תורה וכמו שמצינו בקניני הממון, ישתקע הדבר ולא יאמר, ולכאורה ה"ה בנישואין.

אלא שהדברים יש להם מקום מטעם אחר. דכבר כתבתי במק"א (מנחת אשר קידושין סי' כ"ב ומנח"א דברים סי' מ"ו) דאין הנישואין מעשה קנין כלל אלא מציאות של מצב אישות. דלאחר שקידש את אשתו לכשיכניסנה לביתו כדרך איש ואשתו ויכונן ביניהם מצב אישות הרי היא נשואה לו, עי"ש בעומק הדברים.

וכיון שכן מסתבר דכל שנהגו בנ"א כחופה יש בו מצב אישות ומהני מדין חופה ונישואין. וכעין סברא זו כתבתי במנחת אשר לב"ב (סימן ל"ז) לגבי קנין חזקה בקרקע, דכל מעשה שיש בו משמעות הנהגת הבעלות כדרך שאדם עושה בשלו מהני מדין חזקה, עי"ש ודו"ק מיניה.

 

ג

אם חתן צריך לקנות את הצעיף שבו מכסים את פני הכלה לפני החופה

ואם צריך לייחד עדים על כך

ט"ו אב תשע"א

לכבוד הרה"ג ר' יצחק אהרן פענפיל שליט"א

לייקווד

מתנצל אני שלא קראתי את מכתבו במועדו, עקב ריבוי טרדה נבלע מכתבו היקר בשלל מכתבים אחרים ולא הגיע לידיעתי. בנסעי לחו"ל בתקופת בין הזמנים לקחתי עמי מכתבים רבים שנערמו על שולחני וביניהם ראיתי גם את מכתבו. והנני ממהר להשיבו דבר.

איננו יודע אם בנו היקר כבר נכנס לחופתו בשעטו"מ, ובכל ענין הנני מברכו מעומק הלב בברכת מזל טוב. יה"ר שיזכו לבנות בית נאמן בישראל (עיין מלכים א' פרק י"א פסוק ל"ח).

שאל מע"כ אם צריך החתן לקנות את הצעיף של ה"באדעקען", דהיינו הצעיף שמכסה בו החתן את פני הכלה לפני החופה. ועוד שאל אם צריך לייחד עדים להעיד על ה"באדעקען".

כבו' ציטט מה שנכתב בשמי (עיין שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן ע"ח אות ו') שאין החתן צריך לקנות את חדר הייחוד, אך כתב לחלק בין הדבקים.

באמת צדקו דברי מע"כ דאף אם מסתבר דבגדר ייחוד לא בעינן שיתייחד עמה בבית הקנוי לו אלא די בביתהמיוחד לו, וכך גם לפי השיטות דגדר חופה הוי הכנסה לביתו, דאף אם אין הבית קנוי לו בדרכי הקנין, מ"מ הוי בית אישות דידיה וסגי בכך, בין אם גדר חופה הוי ייחוד ובין אם הוי הכנסה לביתו, מ"מ לפי השיטות דפריסת הינומא הוי חופה מסתבר טפי דצריך לפרוס טליתו עליה, וכדכתיב "ופרשת כנפך על אמתך" (רות ג' ט').

ומה שלא מצינו בספרי קדמונים שיזהירו על כך נראה דאין מזה כל ראיה או משמעות דאין צריך שהטלית יהיה שלו, אלא משום דכך סתמא דמילתא שהוא פירש עליה טליתו.

אמנם מקור שיטה זו דפריסת הינומא הוא חופה הוא במהרי"ל ריש הלכות נישואין (אות ג'), וכ"כ הרמ"א אהע"ז סימן נ"ה ס"א בשם י"א "וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה", גם העיטור (ברכת חתנים ח"ב) הביא שיטה זו ודחאה והובאו דבריו בבית יוסף בריש סימן ס"א, אך הב"ח אהע"ז סי' ס"א והדרישה סי' ס"ה סק"א כתבו שכך נוהגין בני אשכנז להחמיר דגם זה בכלל חופה הוא. ובמהרי"ל הביא לזה רמז מדכתיב ברבקה (בראשית כ"ד ס"ה) "ותקח את הצעיף ותתכס", ולפי"ז אין הכרח דצריך שצעיף זה יהיה שלו. שהרי בכל מקורות אלה לא מדובר אלא בפריסת סודר על ראש הכלה ולא מוזכר כלל שסודר זה צריך להיות של החתן.

ומשום כך נראה דמעיקר הדין אין בזה קפידא, אך מהיות טוב יעשה החתן קנין בסודר זה.

ולגבי שאלתו אם צריך לייחד עדים לכיסוי פני הכלה. גם בזה נראה דמעיקר הדין יש להקל בזה, דשיטה זו דכיסוי ראש הכלה  בסודר הוי חופה לאו שיטה עיקרית היא, ורוב רובם של הפוסקים נקטו דאין חופה אלא ייחוד או הכנסה לבית חתנות, וגם עצם השאלה אם צריך עדים בנישואין שנויה במחלוקת, עיין תוס' ר"י הזקן קידושין י' ע"ב, אבני מלואים סימן ל"ח סקי"ז, אור שמח אישות פ"י ה"ב ואבני נזר אהע"ז סימן שצ"ה, ואכמ"ל. וא"כ הוי ספק ספקא, אך מהיות טוב לייחד עדים גם ל"באדעקען".

בהוקרה מרובה

וברכת מז"ט

אשר וייס

 

 

 

 

ד

האם צריך לגלות פני הכלה קודם קידושין כדי שיראו אותה העדים

בשאלה זו כבר נחלקו אבות העולם דבשו"ת המבי"ט (ח"א סי' רכ"ו – ז' ובח"ב סי' קי"ט) נקט דאם פני הכלה מכוסות הוי כקידושין בלי עדים, והמהרי"ט בחדושיו על הרי"ף בפ"ב דקדושין (עמוד ל"ו ע"ב ד"ה והא דכתב) הביא דבריו ופלפל בהם. (ומה שהביאו האחרונים שהמהרי"ט חולק על אביו הגדול המבי"ט, עיין בפתחי תשובה סי' ל"א סק"ה, לא ראיתי כדבריהם בדברי המהרי"ט שם).

אך הרמ"א כתב (סי' ל"א ס"ב) דנהגו לקדש כשפני הכלה מכוסות ובפ"ת שם הביא דברי האחרונים שחלקו על המבי"ט ועיין אבני מילואים שם סק"ד, ישועות יעקב סק"י, שו"ת חת"ס (אהע"ז חלק א' סימן ק'), עין יצחק (ח"א סי' ס"ב), וכמעט הסכמת כל האחרונים דהוי קידושין גמורין. ועיין בשו"ת בית שלמה (אהע"ז סימן ט') שכתב בקיצור נמרץ דאין לגלות פני הכלה ומכוער הדבר לעשות כן. אך בשו"ת חסד לאברהם אהע"ז סימן כ' כתב דראוי לגלותה, עי"ש. וכבר כתבתי במנחת אשר לגיטין (סי' נ"ז) דלכאורה פשוט דכיון שראו שאשה זו נתקדשה ואילו תזנה תחת חופתה ולא זזה ידה מתוך ידם יכולים הם להעיד עליה שנתקדשה וזינתה ועדותן כשרה, משו"כ הו"ל קידושין בעדים, וקשה להבין את שיטת המבי"ט בזה (וכבר תמה בזה בקהלת יעקב, הל' קידושין, סימן ל"א).

אלא שהגאון מרוגטשוב חידש דבעדות צריך הכרה ולא רק ראיה ופירש כך את דברי הגמ' בסנהדרין (מ' ע"ב) ששואלין את העדים "מכירין אתם אותו" כ"כ בכמ"ק בספריו ובספר מכתבי תורה להגר"מ קאלינא (סי' קע"ט) הביא כן בשם הגר"י שמעלקיש בעל שו"ת בית יצחק, ואכן בשו"ת בית יצחק (אהע"ז חלק א' סי' צ"ז) פירש כן את שיטת המבי"ט הנ"ל.

אמנם להלכה הכריעו האחרונים דהוי קדושין גמורין וסברת בעל הצפנת פענח רחוקה ואין לה מקור בדברי הראשונים. ולמעשה יש רבים שנוהגים לגלות פני הכלה לעדים כשיטת המבי"ט, אך אין אני נוהג כן אלא כמנהג רבותי שנהגו מאז ומעולם כפשטות דברי הרמ"א שפני הכלה מכוסות כל שעת החופה ואף בשעת הקדושין.

[שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן ע"ח אות א']

 

כולן שוין לטובה

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (כ"ג א').

"כולן שוין לטובה" (רש"י).

"יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך ימיהם תמימים" (בר"ר).

"ר' עקיבא היה יושב ודורש, בקשו העם להתנמנם, אמר, מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, אמרה תבא בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות" (בראשית רבה פרשה נ"ט).

ודאי יש מי שיאמר, שכאשר ראה ר' עקיבא שתלמידיו מנמנמים כשהוא יושב ודורש, ביקש לעוררם במילי דבדיחותא, בהיקש שאין בו טעם וממש, וכל ענינו רק בקשר המספרי – קכ"ז כנגד קכ"ז – אך אנו, לא כן עמנו, לא כך חינכנו וחונכנו, ר' עקיבא, התנא הגדול אינו עוסק במילי דבדיחותא, ותלמידיו הגדולים, דוגמת ר' שמעון בר יוחאי וחבריו, לא זה הדרך לעוררם.

אלא פשיטא, שדברי ר' עקיבא דברי מוסר הם, דברי תוכחה ואהבה המעוררים את הלב לחיזוק ולהתחזקות.

כך אמר להם ר' עקיבא לתלמידיו, מנמנמים אתם בשעה שאנו קושרים כתרים לאותיות התורה, הלא אין התורה נקנית אלא כשממית עצמו עליה ומתמסר לה בכל כוחו ואונו, צא ולמד מאבותנו הקדושים ואמהותינו הקדושות שהקדישו כל ימי חייהם ללא הפסק לעבודת הא-ל, שרה אמנו, בת ק' כבת כ', בת כ' כבת ז' בכל תקופה ובכל זמן הקדישה את כל כוחותיה לעבודת ה'.

ור' עקיבא בעצמו הרבי הגדול, מאז עמדו על דעתו לדבוק בתורה לא פסיק פומיה מגירסא. הלא ידועים דבריו של הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר, על ר' עקיבא ששומע מאחורי דלת ביתו, את אשתו הצדקת אומרת לשכנתה "אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחרינא" (כתובות ס"ב), והוא בלי לעבור את מפתן ביתו בלי שיכנס מעבר לדלת, מסתובב וחוזר לבי רב, וכל כך למה, וכי למה לא נכנס לשעה קלה לביתו לבלות עם משפחתו? ואמר הגר"ח אילו היה ר' עקיבא נכנס לביתו ואח"כ חוזר לבי רב, היו בידו י"ב שנים של תורה ועוד י"ב שנים, אך בחשבונה של תורה שתים עשרה ועוד שתים עשרה אינם עשרים וארבע!

רבי עקיבא הגדול ואשתו הצדקת רחל בת כלבא שבוע חפצים בכ"ד שנים של מסירת נפש על תורה ואין הם חפיצים בפעמיים י"ב שנה.

זה המפתח של גדלות, וזה דרכן של אבות ואמהות, "כולן שוין לטובה".

אסתר המלכה מלכה על קכ"ז מדינות. וכי איך אפשר למלוך על קכ"ז מדינות, והלא בזמנינו אנו רואים כמה קשה למלוך על מדינה אחת! ברור שהרוצה למלוך על קכ"ז מדינות צריך לשים לב לכל כפר, לכל עיירה ולכל מושבה קטנה, שלא תפרוץ חלילה מרידה באחת מהן ותתפשט כאש בשדה קוצים, רק כך אפשר למלוך על קכ"ז מדינות, וזאת למדה אסתר משרה אמנו, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא! שרה אמנו בקכ"ז שנותיה לא הזניחה אף יום, אף שעה, אף רגע, כולן שוין לטובה.

והנה דוד המלך ע"ה ביקש בקשה אחת שבו ראה את תמצית חייו "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז ד') וכבר העירו שפתח בלשון עבר "אחת שאלתי" והמשיך בלשון עתיד "אותה אבקש" והכוונה בביאור שינוי זה, דהנה בנוהג שבעולם הרי חייו של אדם מחולקים לכמה תקופות ושלבים שונים, גם שאיפותיו חלומותיו ותקוותיו מתחלפים ומשתנים מתקופה לתקופה, הרי אין שאיפותיו של נער צעיר כשאיפותיו של בא בימים ואין תקוותיו של העני המרוד כחלומותיו של עתיר הנכסים, אך דוד המלך ע"ה אמר להקב"ה, רבונו של עולם נער הייתי, רועה צאן, מתחת מכלאות הצאן לוקחתי למלוך על יהודה וירושלים, מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון, אך שאיפתי אחת היתה בעבר ויחידה תהיה בעתיד "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

ועוד רעיון בתפילתו זו של נעים זמירות ישראל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" הרי תושב ומבקר, שני דברים הם, מנוגדים בתכלית, ואם יזכה אדם לישב בבית ה' כל ימי חייו, איך יבקר בהיכלו, וי"ל דזה היתה תפלתו ובקשתו המיוחדת של דהמע"ה שעל אף שישב בבית ה' כל ימיו יזכה שבכל יום ויום יהיו דברי תורה בעיניו כחדשים, ובכל שעה יזכה למצוא שלל רב, בשמחה ובשעשוע, כאילו זה מקרוב בא לבקר בהיכל המלך ולחזות בנועם ה'.

"כשם שהם תמימים אף ימיהם תמימים, כולן שוין לטובה"

הגב על הנושא


לתחילת הדף