אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת כי תבוא – דין ספיקות במצוות התלויות בארץ

פרשת כי תבוא – דין ספיקות במצוות התלויות בארץ

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה" (דברים כ"ו א').

"התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה: השגת הראב"ד: התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא" (רמב"ם הלכות תרומות פ"א הכ"ו).

והנה התחבטו האחרונים לאיזה פסוק כונת הרמב"ם, אם לזה שבתחלת פרשה זו, או למה דכתיב לגבי שמיטה (ויקרא כ"ה א' – ב') או למה דכתיב בפרשת המלך (דברים י"ז י"ד).

אך לכל הדרכים הללו יש לתמוה מה ענין שמיטה אצל הר סיני ומה ענין מצוות אלה לתרומה.

וקרוב לומר דטעות נפלה בהעתקת הדברים וכונת הרמב"ם למה דכתיב לגבי חלה (במדבר ט"ו י"ח) "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". ולמדים תרומה מחלה דגדר אחד הם. ומשום כך כתב הרמב"ם דנראה לו דה"ה לגבי מעשרות, דבאמת מעשר וחלה תרי מילי נינהו אלא דבכ"מ למדים מעשר מתרומה.

וכ"כ החזו"א (שבועות סימן ג' אות ט'), ואכמ"ל.

א

ספק בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת

הנה הנחת היסוד בדברי הגדולים שתמכו בהיתר המכירה היא דכיון דשביעית בזמן הזה דרבנן, נמצא דכאשר דנים אנו בספיקות הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ויש להקל בכל הספיקות בשנת השמיטה. ולעומתם נקט החזו"א דכיון דעיקר מצות השמיטה מה"ת הוי ספיקא דרבנן שעיקרו מה"ת ולחומרא.

ונבאר שורש סוגיא זו ומקורה.

הנה בעירובין (ל"ב) מבואר דלא סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו אלא בדרבנן ולא בדאורייתא. וכתבו שם התוס' (ע"א ד"ה תאנים) דבתרומה פירות אף דהוי מדרבנן לא סמכינן על חזקה זו. הרי שנקטו דדרבנן שיש לו עיקר מה"ת הוי כדאורייתא ולא כדרבנן.

אמנם התוס' כתבו כן לגבי חזקת אדם עושה שליחותו, ואין כל הכרח דכך ס"ל גם לגבי הא דספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.

ועוד כתבו התוס' (שם ל"ז ע"ב ד"ה מאן) לגבי מה שאמרו שם דבדאורייתא אין ברירה ולגבי דרבנן יש ברירה, מ"מ בתרומת ירק אף דהוי מדרבנן מ"מ כיון דעיקרו מה"ת אין בה ברירה.

וגם בזה יש לעיין האם יש להוכיח מדבריהם דספק דרבנן שעיקרו מה"ת לחומרא.

ושאלה זו תלויה בשתי דרכי הבנה שמצינו במה שחילקו בין דאורייתא לדרבנן בהלכה זו. הר"ן בגיטין (פ"ג דף כ"ה) כתב דכיון שנחלקו בגמ' אם יש או אין ברירה הוי ספק, וספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא, וכך נקט השאגת אריה בסימן צ'. ולשיטתם דברי התוס' אכן מושתתים על הנחה דספק דרבנן שיש לו עיקר מה"ת לחומרא.

אך המהרש"ל ביש"ש (ב"ק פ"ה סימן ל"ב) כתב דאין זה משום דין ספק אלא עצם הדין דבדרבנן תיקנו חכמים לסמוך על דין ברירה, וכך נקט החזו"א (דמאי סימן ט' כ"א) בדעת הרמב"ם, עי"ש.

והנה ביו"ד (סימן של"א ס"ק ל"ד) איתא:

"האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום חוששין שמא אחר תרם בלא רשות".

והרמ"א הוסיף בדברי השו"ע:

"וי"א דבכה"ג חזקתו תרום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באיסור דאורייתא וכו'".

ועד כאן לא נחלקו אלא בדדעת השו"ע לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו בתרומה בזמה"ז משום דחזקה זו לא מהני בדאורייתא והרמ"א דנקט דסמכינן אמ"ד דמהני אף בדאורייתא. אך לכו"ע דיינינן בתרומה בזמה"ז דין דאורייתא, אף דלהדיא נפסק (של"א ס"ב) דתרו"מ בזמה"ז דרבנן ואף הרמ"א שהביא שם י"א דהוי מדאורייתא כתב שלא נהגו להחמיר בזה.

אמנם המשנה למלך בשני מקומות האריך מאוד להוכיח שכל דרבנן שיש לו עיקר מה"ת דינו כדאורייתא. עיין בדבריו בהלכות תרומות (פ"ז הי"ז) ובדבריו בהלכות בכורות (פ"ד ה"א). ורבים האחרונים שציטטו את דבריו והלכו בעקבותיו.

ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן ע"ב) דן לגבי משלוח גדול של אתרוגים מחו"ל ובכל ארגז היתה תעודה המעידה שהופרשו מהם תרו"מ כדין, ובארגז אחד לא היתה תעודה כלשהי. וכתב דלכאורה יש להקל משום דהוי ספק בתרי דרבנן, דתרו"מ בזמה"ז מדרבנן, ותרומת פירות להרבה ראשונים הוי מדרבנן. מ"מ כתב כתב שדעת המל"מ דתרומה בזה"ז הוי כדאורייתא כיון שיש לה עיקר מה"ת. הרי שג"ה החמיר בזה כשיטת המל"מ.

אך בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קצ"ב) כתב להקל בספיקות בתרומה בזמה"ז משום דהוי ספיקא דרבנן, ועיין בשד"ח (ח"ה אות ת' סימן כ"ג) שהביא כן מכמה אחרונים.

ובמנחת אשר לשביעית (סימן י"א אות א') הבאתי שכך כתבו גם הב"ח והש"ך, ועוד הבאתי שם שגם החזו"א בכמ"ק כתב להקל בתרו"מ ובשביעית בזמה"ז משום דהוי ספיקא דרבנן, עי"ש.

ב

גדרים חלוקים בעיקרו מה"ת

והנה בכל עיקר גדר זה דדרבנן שיש לו עיקר מה"ת חמור משאר איסורים דרבנן, מצינו ארבעה גדרים חלוקים, ואבאר:

א. כל שבזמן הבית נהג מה"ת ולאחר חרבנו מדרבנן, וככל הנ"ל במצוות התלויות בארץ, וכבר הבאנו בזה מקורות רבים לכאן ולכאן.

ב. כל שעיקרו מה"ת וחכמים הרחיבו איסור או מצוה מעבר למה שנכלל בהם מה"ת. וכגון ספק בתרומת ירק ותרומת פרי לדעת רש"י ותוס' דהוי מדרבנן.

וכבר כתבו התוס' בעירובין (ל"ב ע"א ד"ה תאנים) דאף דתרומת פירות הוי מדרבנן, מ"מ הוי כדאורייתא כיון שעיקר מעשר מה"ת, וכך כתבו (שם ל"ז ע"ב ד"ה מאן) לגבי תרומת ירק.

וכיוצא בדבר דנו לגבי ברכה רביעית דברכת המזון, דלכו"ע אינה אלא מדרבנן אם ספיקו לקולא או לחומרא.

ועיין בזה בדברי הפוסקים באו"ח (סימן ר"ט) לגבי מי שמסופק אם בירך ברכת המזון שחוזר ומברך כיון דהוי ספיקא דאורייתא, אם חוזר גם על ברכה רביעית. ובדעת השאילתות (שאילתא קמ"ו) כתב הנצי"ב בהעמק שאלה שמברך רק ג' ברכות, אך בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג ק"ז) הוכיח מדברי השאילתות (פרשת צו) דחוזר גם על ברכה רביעית, ואכמ"ל. ויש לחלק בין נידון זה להא דלעיל לכאן ולכאן, לקולא ולחומרא.

דמחד גיסא י"ל דתרו"מ בזמה"ז חמור טפי כיון שאיסור זה ומצוה זו גופא מה"ת הוא מצד עצמו ועיקרו אלא שבזמה"ז אינו אלא מדרבנן.

ומאידך גיסא י"ל היפך הדברים דבתרומת פירות וירקות בזמן הבית מסתבר טפי להחמיר כיון שבזמן זה גופא עיקר המצוה נוהגת מה"ת. ועוד דיש לחשוש שאם יקילו בדרבנן יבואו להקל גם בדאורייתא, מה שלא שייך למיחש במה שבזמה"ז כל כולו מדרבנן. ועיין לקמן אות ג'.

ג. כל שיש לגזור אטו דאורייתא. ועיין בתוס' עבו"ז (כ"ב ע"א ד"ה תיפוק) בתירוץ בתרא דאיסור מלאכה בחולה המועד חשיב עיקרו מה"ת כיון דאיכא למיגזר אטו יו"ט, עי"ש. והארכתי בזה במק"א.

ד. כל שהיה אסור מה"ת מצד עצמו אלא שנתגלגל לאיסור דרבנן. ושאלה זו מצינו בכמה תחומים בהלכה ונחלקו בזה גדולי הפוסקים, ונפרש:

1. כלי שבלע ספק איסור תורה, לאחר שנעשה אינו בן יומו. דבעצם מדובר בספיקא דאורייתא בתחילתו, אלא דכלי שאינו ב"י הוי נטלפ"ג ואסור רק מדרבנן ונחלקו אם נידון כספיקא דרבנן או כספיקא דאורייתא.

2. ספק איסור דאורייתא שנתערב ברוב היתר ואינו בטל משום דהוי איס"ה או דבר חשוב, או דשיל"מ וכדו'. דכל הני הלכתא אינן אלא מדרבנן. נמצא דהוי ספיקא דאורייתא שנתגלגל לאיסור דרבנן.

3. ספיקות בבדיקת חמץ דמחד גיסא מדובר באיסור ב"י דהוי איסור דאורייתא אלא שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, והוי ספיקא דאורייתא שנתגלגל לדרבנן.

4. ספק דם שבישלו. דביסוד הדבר מדובר באיסור דם דאורייתא אלא שלאחר בישול אין כאן אלא איסור דרבנן, הרי לן ספק דאורייתא שנתגלגל לדרבנן.

ובכל אלה נחלקו הפוסקים אם דינם כספיקא דרבנן ולקולא או כספיקא דאורייתא ולחומרא, ולא נתפניתי להאריך בפרטים ולא באתי אלא לציין את שורשי הסוגיה וכלליה, ואין בפרט אלא מה שבכלל.

הגב על הנושא


לתחילת הדף