אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת כי תשא – בעניני פיקוח נפש

פרשת כי תשא – בעניני פיקוח נפש

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (ל"א ט"ז).

א

במקור ההלכה דפקו"נ דוחה כל התורה כולה

"ר' שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוא אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם, אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' אשכחן ודאי ספק מנא לן ודשמואל ודאי לית ליה פירכא" (יומא פ"ה ע"ב).

 

אך באמת נראה דאף למסקנת ההלכה גם דרשה זו ד"כדי שישמור שבתות הרבה" תקפה, דאלולי שהיה זה הלכתא פסיקתא לא היה הרי"ף מביא דרשא זו, ואכן כתבו הרי"ף במס' שבת בסוף פרק שואל, הרי דגם סברא זו נפסקה להלכה. וגם הרמב"ם הביא דרשה זו בפ"ב ה"ד מממרים וז"ל "ויש לבי"ד לעקור אף דברים אלו (גזירות קדמונים) לפי שעה וכו' כשם שרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בי"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולן כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", הרי לן גם מדברי הרמב"ם שסברא זו תורת אמת היא ולא נדחתה מן ההלכה.

ויש בה כמה נפ"מ להלכה כפי שיבואר לקמן, אלא דמסברא זו לא ידענו אלא ודאי פקו"נ ולא ספיקו ומשו"ה צריכין לדרשה ד"וחי בהם" כמבואר בגמ' ביומא.

ומצינו כמה חידושי הלכה שנתחדשו ע"י גדולי הדורות מכח סברא זו דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

א. כתב הר"ן ביומא (ג' ע"ב מדפי הרי"ף) דמחללין שבת כדי להציל את העובר, והביא כן מהלכות גדולות ואף דאין העובר נפש שהרי מחתכין אותו אברים אברים כדי להציל את אמו כמבואר במשנה (פ"ז מאהלות מ"ו) ואין ישראל חייבין על העוברין (סנהדרין נ"ט), מ"מ מותר לחלל את השבת להצילן, דגם בעובר אמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. (ויש לתמוה על הפמ"ג במש"ז שכ"ח סק"א שנסתפק אם מחללין שבת להצלת העובר ולא שת לבו לדברי הרא"ש והר"ן שם במסכת יומא שכבר דנו בשאלה זו ממש).

ב. כתבו התוס' בב"מ (קי"ד ע"ב) דאליהו נטמא לבן הצרפית כדי להחיותו אף שכהן היה ואסור להטמא למת משום דפקו"נ דוחה כל התורה, והלא פשוט דקרא דוחי בהם לחיים נאמר ולא למתים אלא נראה פשוט דרק מטעם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הותר לעבור איסור כדי להחיות את המת.

ג. בנדרים (ל"א ע"ב) אמרו דמשה רבינו לא נתרשל במצות מילה אלא שאמר "אמול ואצא סכנה היא וכו'" והקשה בשיט"מ שם ד"וחי בהם" לא נאמר לב"נ ולכאורה הם מצווים למסור נפשם על כל מצוותיהם ותירץ "חלל עליו מצוה אחת כדי שישמור מצוות הרבה" וכונתו כעין סברא זו דיש לבטל מצוה אחת כדי שיקיים מצוות רבות.

ד. באו"ח (סי' ש"ו סעיף י"ד) מבואר דמי ששמע שתפסו את בתו לשמד מותר לו לשים לדרך פעמיו ולחלל את השבת להצילה, ומקור הלכה זו בשו"ת הרשב"א ומובא בב"י, והפוסקים דנו בזה דכי אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חבירו, ובמג"א (שם ס"ק כ"ט) כתב דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ופשוט דמקרא ד"וחי בהם" א"א ללמוד הלכה זו דלא מדובר בחיים ומות אלא בהצלה משמד רוחני, ורק משום דאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אף זה בכלל. (אמנם אפשר דכל כונת המג"א רק דהוי מצוה רבה דפה"נ כדי שישמור שבתות הרבה, ובכה"ג אמרינן חטא כדי שיזכה חבירו, עי"ש).

ה. בשו"ת בית יצחק אהע"ז (ח"א סי' ל"ט) פסק לגבי ילד שוטה דמותר להכניסו למוסד מיוחד לרפאותו ולהחכימו אף אם יאכילוהו נבילות דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ועד כאן לא כתב החת"ס בשו"ת (ח"א או"ח סי' פ"ג) דמוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום אלא במוסד טיפולי אבל במוסד רפואי שיש בו סיכוי לרפאותו ולהוציאו מידי שטותו מותר, עי"ש.

ו. הגרש"ק בחכמת שלמה או"ח (סי' שכ"ח סעיף מ"ו) כתב לחדש דמותר לחלל שבת כדי להציל מאור עיניו של אדם אף במלאכה דאורייתא, משום דס"ל לר' יהודה דסומא פטור מן המצוות אף דהלכה כחכמים דחייב בכל מצוות התורה, מ"מ הרבינו ירוחם פסק דהלכה דפטור מכל המצוות ואף שזה נגד דעת רוב הפוסקים בפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב, וכיון דלשיטתו סומא פטור ממצוות, אמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, עי"ש.

אמנם יש לתמוה על דבריו במש"כ דכיון דיש מי שפוסק כר"י אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, דמה ענין זה אצל זה והלא כיון שנפסקה הלכה כחכמים חייב בכל המצוות ולא שייך כלל זה דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב ברוב דעות במחלוקת הפוסקים וז"פ. ועוד דאף אם יהא פטור הלא פשוט דרק בסכנת חיים והצלת נפשות ניתנה הלכה דאין הולכין אחר הרוב ולא בהצלה רוחנית, ועוד דסומא חייב בכל הל"ת שבתורה ופטור רק ממ"ע כמ"ש התוס' בכ"מ בש"ס (ומש"כ הגרש"ק דחייב לחלל את השבת בשביל מצות ת"ת דת"ת כנגד כולם תמוה כמובן למעיין), אך ביותר תמה אני, הלא סומא יכול לקיים את כל המצוות כאינו מצווה ועושה ומקבל שכר מצוה, ומהי"ת לחלל שבת בשביל יתרת המעלה של מצווה ועושה והלא מעיקרא סבר ר' יוסף גדול מי שאינו מצווה ועושה, סוף דבר דברי החכ"ש תמוהים ובודאי שאינם להלכה.

ומ"מ חזינן דיש הלכות שנתחדשו מכח סברא זו דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה כמבואר.

והנה ביומא שם אמרו דמדרשה דחלל עליו שבת אחת לא נדע אלא ודאי פקו"נ ולא ספק ומשו"כ למדו מ"וחי בהם" דאפי' ספק, עי"ש. וביארנו לפ"ז את לשון התוס' בב"מ (קי"ד ע"ב) דאליהו בטוח היה שיחיה את בן הצרפית ופקו"נ דוחה כל התורה, ותמוה לכאורה למה כתבו שבטוח היה שיחייהו דהלא אף ספק פקו"נ דוחה כה"ת, ולהנ"ל ניחא דכיון דרק משום שישמור שבתות הרבה מותר לחלל את השבת כדי להחיות את המת אין זה אלא בודאי ולא בספק.

אך לפי"ז יתחדש דאסור לחלל שבת בשביל הצלת עובר אלא ביכול להציל בודאי ולא בספק הצלה, אך נראה פשוט להלכה דאין הדבר כן אלא מותר לחלל את השבת בכל עניני הצלת העובר, אלא נראה בזה כמ"ש בשו"ע הרב (בסי' ש"ו בקו"א) דלאחר שלמדנו מ"וחי בהם" דספק פקו"נ דוחה שבת בא זה ולימד על זה וממילא ידעינן דאף במה שהותר לחלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה לא רק בודאי נאמר אלא אף בספק וממילא הדין כן לגבי הצלת העובר וכן לגבי הצלת אדם משמד וכל הנ"ל דאף משום ספק הצלה מותר לחלל את השבת.

והנה החת"ס בשו"ת או"ח סימן פ"ה ויו"ד סימן של"ח כתב לחדש דאף דכל התורה דחויה אצל פקו"נ שבת הותרה לגבה דבשבת יש דרשה יתירה "חלל עליו שבת אחת וכו' עי"ש. ומלבד מה שלא ידעתי למה משמעות סברא זו היא הותרה משא"כ וחי בהם דמשמע דחיה, ביותר יש לתמוה דבגמ' יומא שם רצו ללמוד מקרא זו (דושמרו – חלל עליו שבת אחת וכו') דפקו"נ דוחה כל התורה ולא הקשו אלא "אשכחן ודאי ספק מנ"ל" אבל לא עלה על דעתם לומר דקרא זה מיירי רק בשבת ולא בשאר מצוות שבתורה, אלא ע"כ דאין לחלק כלל בין זה לזה לענין הצלת נפשות. ועיין עוד בלשון הרמב"ם בריש פ"ב משבת דשבת דחויה היא אצל פקו"נ כמו כל התורה הרי דדין אחד לשבת ולכל התורה כולה ואין לחלק כלל בין זל"ז, וצע"ג בדברי רבן של ישראל החת"ס, (ומה שכתב להוכיח מהרא"ש בשם המהר"ם מרוטנבורג בפ"ח מיומא באמת לא בא מהר"ם לחלק בין שבת לשאר איסורים אלא בין מאכ"א דהוי איסור חפצא לכל שאר איסורים דהוי בגברא עי"ש ודו"ק).

ב

כתב האור החיים בפסוק זה דאין לחלל שבת אלא בשביל חולה שיוכל לחיות ולהגיע לשבת הבאה אבל אם לא יחיה עד השבת הבאה אלא ימות באמצע השבוע אין מחללין עליו את השבת להצילו וזה כונת הכתוב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת כמו שאמרו כדי שישמור שבתות הרבה עי"ש, ונלאו כל חכמי לב לפרש דבריו התמוהים לכאורה מסוגיא מפורשת ביומא (פ"ה ע"א) דמחללין את השבת גם בשביל חיי שעה וכך כתבו הרמב"ם (בפ"ב משבת הי"ח) והשו"ע (שכ"ט ס"ד), ולא הבחינו בין חיי שעה מעט או רב אלא אף חיי שעה כלשהו דוחה את השבת, ודרכים רבות נאמרו באחרונים בישוב דבריו ונביא קצתם.

א. בספר אוהב ישראל להרה"ק מאפטא כתב דאף דחיי שעה דוחה שבת אין זה אלא בחיי שעה דשבת כגון חשיב"ס שימות בשבת בשעה אחת וע"י שנחלל עליו את השבת ימות בסוף שעתיים ונמצא שהוסיפו לו חיי שעה דשבת אבל אסור לחלל את השבת ע"מ להוסיף לו חיות בחול עי"ש.

לסברא זו כיון הרש"ש שם ביומא פ"ד ע"ב ד"ה ולא ספק ודייק כן מדברי רש"י עי"ש אך סברא זו תמוהה מאד וקשה לקבלה, ועיין במנחת אלעזר (ח"א סי' ט') שנתקשה בה (ועי"ש שהביא מספר אחד סיפור שלמדן אחד בא לפני בעל האוהב ישראל ותירץ את דבריו (בדרך זרה ועקלקלה) והאוהב ישראל נשקו על ראשו, ואעפ"כ אמר לו שבהוצאה שניה של ספרו ישמיט דבר זה והמנח"א דחה סיפור זה מכל וכל דהלא האוהב ישראל נסתלק בשנת תקפ"ה וספרו הק' נדפס לראשונה בשנת תרכ"א).

ב. בספר מאיר עיני חכמים להאדמו"ר הק' מאוסטרובצא ח"א סי' קכ"ח כתב לפרש דברי האוה"ח עפ"י מה שנחלקו הפוסקים אם שבת הותרה אצל פקו"נ או דחויה (ונחלקו בזה הרמב"ן והמ"מ בפרק ב' מהלכות שבת ועיין שו"ת הרמ"א סי' ע"ו מש"כ בזה ואכמ"ל), וחידש המאע"ח דמקרא ד"וחי בהם" ידעינן רק גדר דחויה אבל מקרא ד"ושמרו" למדנו גדר הותרה, וזה כונת האוה"ח דאם יכול להגיע לשבת נוספת הותרה שבת אצל פקו"נ אבל אם ימות באמצע השבוע אין השבת אלא דחויה ולא הותרה.

ויסוד דרך זה בהנחה דמה דילפינן מ"ושמרו" הותרה, ומה דילפינן מ"וחי בהם" דחויה, וכבר כתב החת"ס בשו"ת (או"ח סי' פ"ח ויו"ד סי' של"ח) לחלק בין שבת דהותרה אצל פקו"נ מ"ושמרו" לכל התורה דהוי רק דחויה מ"וחי בהם", אך כבר כתבתי לעיל לתמוה על חילוק זה, דבאמת פשוט דמה שלמדנו מ"ושמרו" לא לענין שבת בלבד נאמר אלא לכל התורה כולה נאמר, והלא ר' שמעון בן מנסיא יליף מקרא זה דפקו"נ דוחה כה"ת, ומהי"ת לחדש למסקנת ההלכה דקרא דשמרו קאי אשבת וקרא דחי בהם קאי על כל התורה.

ומה שהביא החת"ס מדברי הרא"ש ביומא בשם המהר"ם מרוטנבורג באמת מבואר להדיא בדברי הרא"ש שאין כונתו לחלק בין שבת לשאר איסורי תורה אלא לחלק בין מאכ"א דהוי חפצא דאיסורא לכל שאר איסורי תורה ושבת בכללן דהוי איסורי גברא, וראיתי בשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' י"ח) שהביא כדברי החת"ס בשם האחרונים וכתב שזה דבר רחוק ונסתר מדברי הראשונים עי"ש.

אמנם הגאון מאוסטרובצא לא בא לחלק בין שבת לשאר איסורי תורה אלא בין דרשת וחי בהם דהוי דחויה לדרשת ושמרו דהוי הותרה, ועפי"ז פירש את דברי האוה"ח כמבואר.

ג. בליקוטי השפת אמת בפרשתנו כתב דדברי האוה"ח מחודשים ואפשר דתלמיד טועה כתבם, ועוד כתב דמקרא ד"וחי בהם" לא למדנו אלא שמותר לחלל את השבת לפקו"נ אבל אין הכרח שהחולה חייב לעשות כן ואפשר שמותר לו להחמיר על עצמו שלא לחלל את השבת או לא לאכול מאכ"א, וכמו שמצינו שיטת התוס' והרא"ש (ע"ז כ"ז) דאף במקום שההלכה יעבור ואל יהרג מותר לו לאדם להחמיר על עצמו ולמסור נפשו להריגה ואפשר דה"ה בפקו"נ, אך מקרא דושמרו למדנו דאסור להחמיר על עצמו, ופירש בכך את דברי האוה"ח הק' דאם יחיה עד שבת אחרת אסור לו להחמיר על עצמו דחלל עליו שבת אחת אמרה תורה וחייב לעשות כן, אבל אם לא יחיה עד שבת אחרת אף דחיי שעה דוחין שבת מ"מ מותר לו להחמיר על עצמו.

והאמת יורה דרכו דכל הדרכים האלה רחוקים גם מהלכה וגם מסברא וגם אינם מתיישבים בלשון האוה"ח, ויש ללמוד מהם על ההערצה הגדולה של גדולי הדורות לבעל האוה"ח עד כמה טרחו לבאר וליישב דבריו, וידוע מש"כ בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' ק"ה) שכל דבריו נכתבו ברוח הקודש.

אמנם ברור ופשוט שדבריו בפירושו על התורה לא נכתבו להלכה כלל וכמו שכתב בעצמו בהקדמתו לספרו הק' שאין דבריו שבספר זה נאמרים להלכה (ועיין בפירוש המזרחי על רש"י בפרשת משפטים שאף רש"י לא כיון דבריו להלכה בפירושו על התורה אלא בא לפרש פשוטו של מקרא עי"ש).

ומשום כך נראה ברור כמ"ש המנ"ח במוסך השבת (מלאכת הוצאה) וכ"כ במנחת אלעזר שם דפירוש זה שבאוה"ח נאמר אליבא דר"ש בן מנסיא דמקור הלכה דפקו"נ דוחה שבת משום דחלל עליו שבת אחת ולשיטתו אין פקו"נ דוחה שבת אלא בשביל שבת אחרת, אבל לשמואל דילפינן מ"וחי בהם" גם חיי שעה דוחה שבת, וא"כ אין להקשות על דבריו מההלכה דחיי שעה דוחה שבת שנאמרה להלכה.

אך באמת לול"ד נראה פשוט דאף לר"ש בן מנסיא מחללין את השבת בשביל חיי שעה, שהרי ביומא שם דייקו הלכה זו מן המשנה ולא מצינו בו חולק, ועוד דהרי ר"ש בן מנסיא יליף מפסוק זה דפקו"נ דוחה כל התורה ולא רק את השבת, וכי נימא שאסור להאכילו נבילות אא"כ יוכל לחיות עד השבת, ומה ענין נבילה אצל שבת, ושמא נאמר דאסור להאכילו ביוה"כ אא"כ יוכל לחיות עד ליוה"כ הבא וכדו', ועוד דאם באנו לדקדק בלשון חז"ל אולי נימא דאסור לחלל עליו את השבת אא"כ יוכל לחיות שתי שבתות דכך אמרו חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומיעוט רבים שנים. אלא נראה לכאורה פשוט דלאו דוקא אמרו כדי שישמור שבתות הרבה ולעולם דוחין שבת וכל התורה בשביל חיים כל שהם ואף לחיי שעה של שוטה מחללין את השבת, ועיין מה שכתב המאירי ביומא שם דמחללין שבת בשביל חיי שעה משום שבשעה מועטת יכול לשוב בתשובה, וודאי שכל דבריו לא נאמרו אלא לרוחא דמילתא דגם על חיי שעה דחרש ושוטה מחללין את השבת, כללו של דבר וחי בהם אמרה תורה ולא שימות בהם ורק אלקים חיים החותך חיים לכל חי יודע את סוד החיים וכך גזרה חכמתו ית"ש דחיי האדם דוחין כל מצוות התורה ודברי האו"ח נאמרו בדרך דרוש ולא בדרך הלכה כלל.

ג

הותרה או דחויה

הנה יש לדון ביסוד הלכתא גבירתא דא דפיקוח נפש דוחה שבת, אם הותרה שבת מכללה אצל פיקוח נפש או"ד דחויה היא בלבד, ונראה בס"ד לברר עיקרי הדברים והעולה מהן.

כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"א) "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום", ומשמע מלשונו הזהב דנקיט עיקר דדחויה היא שבת אצל פיקו"נ ולא הותרה מכללה, וכן פירש בכסף משנה שם, אולם הרמ"א בתשובותיו (סי' ע"ו) נקט עיקר דס"ל דהותרה שבת מכללה אצל פיקוח נפש. והנה בש"ס לא מצינו האי ספיקא אלא גבי טומאה אם הותרה בציבור אם דחויה היא, כדתנינן בפסחים (ע"ז ע"א) "ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מכפר דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר עודיהו על מצחו מרצה אין עודיהו על מצחו אינו מרצה וכו', אמר לו הנח ליום הכפורים שטומאה הותרה בציבור, מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בציבור", ונתבאר התם דנ"מ יש אם טומאה הותרה בציבור אם דחויה היא בלבד, דא"ת טומאה דחויה היא לא התירו אלא עבודה המוכרחת, ואף היא בדאפשר עבדינן לה ע"י טהורים, והיכא דלא נמצאו טהורים ועבדו לה בטומאה, בעינן שיהא הציץ מרצה עבודתם, ולמ"ד דחויה אין צריך לחזר אחר טהורים ויעבדו הטמאים עבודתם כדרכם בטהרתם ולא בעינן שיהא הציץ מרצה אחר שהותרה עבודה זו ואין בה דופי כלל.

ודעת הכס"מ בשיטת הרמב"ם דדחויה היא שבת במקום סכנת נפשות, דאזיל הוא לשיטתו בהלכות ביאת מקדש (פ"ד הט"ו) דטומאה בציבור דחויה היא ולא הותרה, וכי היכא דפליגי גבי טומאה פליגי נמי לענין שבת, ונקיט הרמב"ם דדחויה היא שבת ולא הותרה. ודלא כמו שדייק הרמ"א מדלא זכר בדבריו דיעשה מלאכתו בשינוי דס"ל דהותרה שבת אצל פיקוח נפש.

וכבר באה פלוגתא זו בדברי רבותינו האחרונים בדין פיקוח נפש בשבת. דהנה כתב השו"ע (או"ח סימן שכ"ח סי"ב) "כשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת". והשיג עליו הרמ"א וכתב "ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי, ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם בלא איחור כלל עושין ע"י עכו"ם וכן נוהגים, אבל במקום שיש לחוש שיתעצל העכו"ם אין לעשות ע"י עכו"ם". הרי דנחלקו אם הותרה שבת אצל פיקוח נפש ומצילין ע"י ישראל כדרך שעושין בחול וכמש"כ השו"ע, או דחויה היא שבת אצל פיקוח נפש וכל שאפשר למעט בחילולה ממעטינן וכמש"כ הרמ"א.

ונראה דכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים, דהנה הרמב"ם בהלכותיו (פ"ב מהל' שבת ה"ב – ה"ג) כתב דעושין כל צרכי החולה בשבת כדרך שעושין בחול, וז"ל "ומחללין עליו אפילו מאה שבתות, כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן, כשעושין דברים האלו אין עושין אותן וכו' אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם". ומאידך כתב הרמב"ן ("תורת האדם" עניין הסכנה) וז"ל "ושמעינן מיניה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת, משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה בשינוי זה כלל. ותנן נמי גבי מילה (שבת קל"ג ע"א) 'נותנין עליה אספלנית וכמון, לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן, לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו, אין עושין לו חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט, אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת', וש"מ אף על פי שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין את המלאכה בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה צרכו של חולה בזריזות" עכ"ל. וכדבריו נקט בעל ה"אשכול" (הל' יולדת עמ' 116) עי"ש. נמצא איפוא מדבריהם, דפליגי ביסוד היתר זה דמחללין את השבת כדי לפקח את הנפש, אם עושה אדם בשבת כדרך שהוא עושה בחול או שמא כל היכא דאפשר למעט ולא תחולל השבת ממעטינן. ובהא נמי פליגי הב"י והרמ"א אם הותרה שבת אצל פיקוח נפש אם דחויה היא.

והנה לנתיב שפירשנו עד עתה דנחלקו ביסוד דין פיקוח נפש בשבת, קשה, דנמצא מעתה דסתר הרמב"ם משנתו בשמועה זו, דמחד פתח דבריו וכתב ד"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", ומאידך נקיט בדבריו דעושין כל צרכי חולה בשבת ע"י ישראל ואין חוששין כלל, וכמש"כ (שם ה"ב) "כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". והנראה בזה בהכרח בדעת הכס"מ (דנקיט דס"ל להרמב"ם דדחויה היא שבת אצל פיקו"נ ואזיל לשיטתו גבי טומאת ציבור) דס"ל דלאו הא בהא תליא, ואף דלא הותרה שבת מכללה אצל פיקוח נפש כי אם דחויה בלבד, מ"מ עושין כל צרכי חולה ע"י ישראל, דכיון דמ"מ פיקוח נפש הוא ואין בו חילול שבת לא חשו חכמים לעשותן ע"י עכו"ם. אולם לשיטת הרמ"א דכתב דאף אליבא דהרמב"ם הותרה שבת אצל פיקוח נפש (ולא פליגי אלא גבי טומאה אם הותרה היא בציבור אם דחויה) ודאי מסתבר דהרמב"ם לשיטתו דהותרה שבת אצל פיקוח נפש.

והנה לדעת הכסף משנה דאף דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש מ"מ עושין כל צרכי חולה בשבת אף ע"י ישראל, ברור שאין לפרש פלוגתת הב"י והרמ"א הנ"ל דפליגי אם דחויה היא שבת אם הותרה, דהא אף אם דחויה היא שבת אצל פיקו"נ, מ"מ יש להתיר עשיית כל צרכיו של חולה אף ע"י ישראל, ועל כן איבעי לן לפרש בדרך אחר. ואשר ייראה בזה, דהנה כתב בשו"ע הרב (שם סעיף י"ג) להכריע כשיטת הר"ן דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש, וז"ל "לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו, ומ"מ אף אם יש לפנינו נכרים או קטנים שאינם בני מצוות אין אומרים הרי אפשר לעשות ע"י אלו ולא יתחלל שבת ע"י ישראלים בני מצות, לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת הרי נדחה השבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו ואין כאן חילול כלל, ולא עוד אלא אפילו אם בא הישראל להחמיר על עצמו לעשות ע"י נכרי או קטן מחמת שאינו רוצה לטרוח בעצמו יש איסור בדבר מדברי סופרים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש" וכו', עכ"ד. נתבאר בדבריו, דס"ל דאף דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש מכל מקום כיון שנצטוינו על פיקוח נפש הרי"ז כהיתר גמור, ומה טעם איפוא, שנעשה מלאכה זו שיש בה הצלת נפשו של חולה ע"י העכו"ם שלא נצטווה בה. ונתיב חדש כבש בדבריו אלו, דאף דלא הותרה שבת מ"מ הצלת הנפש היתר גמור הוא "ואין כאן 'חילול' כלל אחר שכך ציוותה תורה". הרי לן מדבריו דדינא דפיקוח נפש ע"י עכו"ם או ע"י ישראל אינו תלוי בהכרח אם הותרה או דחויה, ומעתה אפשר דאף הכס"מ בדרך זה הלך, ואף דפירש עיקר בדעת הרמב"ם דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש מ"מ יש לדון עוד אם מחללין ע"י עכו"ם או קטן במקום שאפשר, או שמא רמיא מצוה זו אכתפא דישראל והם שנצטוו לפקח את הנפש אף בשבת כדרך שהן עושין בחול (והוא מה שנחלקו הב"י והרמ"א), וזהו שהודיענו הרמב"ם בדבריו דעניינים אלו אין עושין אותם ע"י עכו"ם אלא ע"י ישראל, דבמה שהתירה תורה לחלל את השבת הרי אותן המלאכות כהיתר גמור, ואין כאן סתירה כלל, ודו"ק.

אך עדיין צע"ג למה לא יעשה ע"י שינוי כיון דדחויה היא, ובדברי הרמב"ם משמע להדיא דאין צריך שינוי בפקו"נ בשבת, ועל זה לא הועילו דברי השו"ע הרב, ומשו"כ נראה לכאורה יותר שיטת הרמ"א דבאמת דעת הרמב"ם דהותרה ולא דחויה.

ד

עוד נפ"מ להלכה אם הותרה או דחויה

וראה עוד מה שחידש בשו"ע הרב (שם) בריש דבריו, דאם צורך הוא לחלל את השבת לצורך חולה שיב"ס אלא דאפשר להמתין קמעא ואולי אף עד יציאת השבת, דאם יש חשש כלשהו לסכנה אין ממתינין עליו ומחללין עליו את השבת, אולם אם בא מצב הסכנה סמוך למוצאי שבת ובנקל יוכלו להמתין בלא שיסתכן החולה אזי ראוי להמתין ולא לחלל את השבת לפי שדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש. ומדבריו נראה לכאורה דאילו הותרה שבת אצל פיקוח נפש שוב לא אמרינן שימתין כלל אף אם לא יסתכן בהמתנה זו (וכגון שנתעורר מצב הסכנה סמוך ליציאת השבת) דהותרה שבת מכללה והרי היא כחול לכל דבר, ולפי"ז יש עוד נפ"מ להלכה אם הותרה או דחויה, וצ"ע בזה.

עוד מצינו באגרות משה (ח"ד סי' ע"ט) בדין רופא שומר תורה ומצוות אם ראוי שישתדל שישבות וישמור את השבת כהלכתה וגוי ימלא משמרתו במקומו בשבת, או שמא אין בכך קפידא אחר שזו מצוותו לחלל את השבת ולפקח את הנפש. וכתב לתלות זה הספק אם הותרה שבת אם דחויה, דאם הותרה הרי"ז כהיתר גמור ואי"צ למנוע עצמו, אולם אם דחויה היא ראוי לו להשתמט ואל יכניס עצמו לחילול שבת אף כדי לפקח את הנפש הואיל ואפשר למצוה זו שתיעשה ע"י אחרים, עי"ש.

ולענ"ד נראה עיקר דאף אם הותרה שבת אצל פיקוח נפש מ"מ ראוי לו להשתמט מלעבוד בשבת דאף דהותרה פשוט דראוי לו לאדם להשתדל לשמר את השבת כהלכתה בפרטיה ודקדוקיה כל שאפשר שתיעשה מלאכתו ע"י אחרים בלא שיהיה חילול שבת.

עוד חזיתי באגר"מ (חו"מ ח"ה סימן ע"ט) שכתב ליישב במה דאיתא (סנהדרין צ"ה ע"א) "ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוא, אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בד' גרבי דמיא חזינהו כתמי דמא, איכא דאמרי אתא יונה איטריף קמיה, אמר כנסת ישראל ליונה אימתילא שנאמר 'כנפי יונה נחפה בכסף' שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא, שרי אתא לביתיה ולא אשכחיה אמר תנן אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו, בשעת הסכנה מאי, אתא שאיל בי מדרשא א"ל בשעת הסכנה שפיר דמי", וצ"ע במה נסתפק הא קי"ל בכ"מ דפיקוח נפש דוחה כל איסורין שבתורה ופשיטא דאף כבוד המלך בכלל. וכתב דאם אכן פיקוח נפש גדר 'הותרה' יש בו א"כ יטול סוסו של מלך וילך להציל נפשו של דוד ובטוח היה שיהיה ה' בסעדו ויעשה לו נס, אולם אם פיקוח נפש גדר 'דחויה' הוא א"כ אף שיש להתיר מעשה זה להצלת המלך מכל מקום לא יחול בו נס אחר שאין בו היתר גמור, והדברים מופלאים, דמי יעלה לנו השמימה וישמיענו דהצלת הנפש שהיא הגדולה במצוות התורה אף אם גדר 'דחויה' הוא לא יחול עליו הנס, ואין אלה בעיני אלא דברי נביאות ולא דברי טעם וסברא.

והנראה בעיני בגוף הקושיא הן כבר כתב הרמב"ם (בפיה"מ יומא פ"ח) דרפואה סגולית אינה דוחה איסורי תורה כלל, וכיון שענין סגולי אירע את אבישי לכך נשאל בחכמי ישראל. וכמעשה שאירע בימי הגר"ש קלוגר שפסק אחד הרבנים להתיר לרכב על סוס בשבת בכדי להזכיר שמו של חולה בפני הגה"ק ה"שר שלום" מבעלזא, וכתב הגרש"ק למחות בו משום דענין סגולי אינו דוחה אף איסור שבות, וא"כ נראה דלפי שלא ידע אבישי בדרך הטבע כי צרה לדוד אלא בדרך סימן היונה שענין סגולי הוא, ולכך נשאל בחכמים אם שרי לו לחלל את השבת, ועוד נראה דאף מה שהשיבוהו חכמי ישראל לא השיבוהו דפיקוח נפש דוחה שבת, אלא זאת אמרו לו דכאשר רוכב על סוסו של מלך לצורך הצלתו אין בו איסור דזה כבודו שישתדל להצילו, אך אין זה משום דפקו"נ דוחה כבוד המלך, ודו"ק בזה.

 

 

יישר כח ששברת

"ויהיה כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחות וישבר אתם תחת ההר" (ל"ב י"ט).

הנה אמרו חז"ל (ירושלמי תענית כ"ג ע"א) בענין שבירת הלוחות דכל עוד עשרת הדברות היו כתובים בלוחות הן הם אשר נשאו את לוחות הברית ולא הרגיש משה בכובד האבן, אבל משחטאו ישראל בחטא העגל פרחו האותיות ולוחות האבן היו כבדים מנשוא, ובע"כ השליך משה את הלוחות מידיו מחמת כובד האבן.

ונראה דהדברים רמז היו לבני ישראל בשעת החטא כאשר שקעו למצולות החטא בעשייתם את העגל ואמירתם "אלה אלהיך ישראל". הלא כתבו גדולי הדורות מפענחי צפונות התורה, דנשמות ישראל קשורות לאותיות התורה, ומן האותיות הקדושות שבתורה הן יונקות את חיותן, כ"כ בנפש החיים שער ד' פי"א "בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, ולכן אמרו העומד על המת בשעת יציאת הנשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף שקדושת נשמת כל אחד מישראל היא היא קדושת ס"ת ממש".

וכ"כ גם בקדושת לוי במדבר "דהנה השי"ת נתן התורה לישראל ונשמת ישראל הם גוף התורה כי ישראל הם ס' רבוא אותיות לתורה נמצא ישראל הם התורה כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה".

והשלישי שבבית דין הגדול מרן בעל הפני יהושע בקידושין דף ל' "לפי שמצאנו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל האותיות שבתורה הם ששים רבוא וע"ז רומז ישראל שנוטריקון שלו יש ששים רבוא אותיות לתורה ולכן מספר כל ישראל היו ששים רבוא כמו אותיות התורה ושכל אחד מישראל יש לנשמה שלו מצוה אחת ואחיזה באות אחת ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם ונזכר בזוהר ובספר הקדוש שני לוחות הברית במקומות הרבה".

ויתירה מזו חידש בספר תקלין חדתין במסכת שקלים דף י"ג דנשמות הגרים קשורות לתגין שבאותיות וביאר בדרך זה מה שאמרו (מנחות כ"ט ע"ב) שרבי עקיבא היה קושר קשרים לאותיות התורה כיון שהיה מבני גרים עי"ש.

וגופו של אדם מישראל קדוש בקדושת הגויל של ס"ת כמו שכתב הבית הלוי בהקדמה לספרו הגדול וכך יש להבין מה שמצינו בדברי חז"ל שכל אדם מישראל נמשל לס"ת והעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע מפני שהוא דומה למי שרואה ס"ת נשרף ( שבת ק"ה ע"ב). דספר התורה על הגויל והכתב שבו משל הוא לאדם מישראל על גופו ונפשו כמבואר.

וכדין ס"ת דין לוחות העדות אלא שכל ס"ת פרטי הוא והאדם נמשל לס"ת, והלוחות אחד היו והם כללות ישראל והאותיות שבלוחות כנגד כלל נשמת ישראל הם. ומשחטאו ישראל בעגל ועשו להם אלהי מסכה, פרחו האותיות מן הלוחות והלוחות איבדו את כל חיותן, כגוף בלי נשמה נשארו וכבדים היו מנשוא, וכמת שהוא כבד מן החי הנושא את עצמו (עיין גיטין נ"ח ע"א שהמת כבד מן החי לנושאיו).

וכך ישראל הכופר באלקיו ומתרחק מצור יעודו ופוגם בנשמה הקדושה שנפח ה' באפיו כגוף בלי נשמה הוא וככלי אין בו חפץ,ומשו"כ שבר משה את הלוחות, למען ישמעו ויראו.

(ועיין מנחת אשר שיחות פרשת וילך מאמר "גוילין נשרפין" מה שנתבאר באריכות בעובדא דרבי חנינא בן תרדיון ואכמ"ל).

הגב על הנושא


לתחילת הדף