אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת מטות – והייתם נקיים

פרשת מטות – והייתם נקיים

"והייתם נקים מה' ומישראל" (ל"ב כ"ב).

מצוה כפולה ומכופלת נצטווינו בזה. להיות נקיים מה' מחד, וביאור מדת הנקיות מה' הגדירו חז"ל במשנה (שקלים פ"ג מ"ב) "לצאת ידי חובת המקום", וענינו לקיים את המצוות בשלימות גמורה ובנקיון מוחלט, וכבר ביאר מדה זו באריכות ובעמקות הרמח"ל במסילת ישרים במדת הנקיות.

אך עוד נצטווינו להיות נקיים מישראל, וביאור ענין זה אמרו חז"ל שם "לצאת ידי חובת הבריות". לא די לו לאדם שהוא צח ונקי כלפי אביו שבשמים נותן התורה, אלא צריך הוא גם לצאת ידי חובת הבריות ולהתנהג באופן שלא יעלה עליו כל חשד בין במצוות שבין אדם למקום ובין בענינים שבין אדם לחבירו.

ומשום מצוה זו תיקנו חז"ל תקנות רבות, מהן משום חשדא ומהן משום מראית עין, ויסוד כולן שצריך האדם לצאת מגדרו במדת הנקיות ולנהוג בדרך שיראה לעין כל שצח ונקי הוא ולא יבואו לחשוד בו שאין לבבו שלם עם הקב"ה או עם הבריות.

וכמה קשה לצאת ידי הבריות, ראה נא מש"כ רבינו הגדול החתם סופר (שו"ת ח"ו סימן נ"ט) ומשום החשיבות שבדבריו הקדושים אאתיק לשונו הארוכה.

"ודע בני ותלמידי שי' כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה' ומישראל וב' חובות אלו נקיות מה' יתב' והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבי' צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאי' ונותני' מוזרי' בלבנה ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו והוא מש"ס ס"פ יה"כ בענין חלול ה' דאין לו כפרה כלל ר"ל ושיעור חילול ה' כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר ובעו"ה שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא והשתא אי נמי הי' אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווי' והכתוב צווח הרכבת אנוש לראשנו. ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו ואולי על זה כייל שהע"ה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצונו לומר שאפי' בעשייתו כל טוב א"א שלא יחטא עכ"פ באופן השני הנ"ל ביציאת ידי הבריות. ואינני כדי להזכיר אבותינו הקדושים מ"מ תורה היא וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר מקרא זה והייתם נקיים ועפ"י עצת מרע"ה שהי' עפ"י ה' עשו את שלהם לנקות עצמן והוא במה שיצאו חלוץ י"ד שנים לפני צבא המלחמה ומ"מ לא  יצאו ידי חובה המקרא הזה בשלימות כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטי' וקראו חז"ל עליהם מקרא הזה נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך עיי' ברבה פ' מטות".

אלא שבאמת צריך ביאור למה צריך האדם לצאת ידי חובת הבריות, ומה איכפת לן מה יאמרו הבריות. ועוד מדאמרו חז"ל "שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום" משמע שתלו זב"ז והוקש חובת הבריות לחובת המקום.

ופשר דבר זה הבליע החת"ס בלשון קדשו, וסודו מפורש בגמ' (יומא פ"ו ע"א).

"היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

ועוד אמרו שם "כדתניא ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

הרי לן מסוגיא זו דכל דבר שיש בו מראית עין או חשדא יש בו חילול ה', ומשו"כ תלו חכמים יציאת ידי חובת הבריות כידי חובת המקום ואמרו ש"צריך לצאת ידי חובת הבריות כדרך שצריך לצאת ידי חובת המקום". והוא שציוותה תורה "והייתם נקיים מה' ומישראל".

ועוד אמרו חכמים "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". דלא זו בלבד שצריך האם להיות נקי בעיני ישראל כשם שצריך הוא להיות נקי עם ה', אלא אף זאת מצווה אדם למצוא חן בעיני אדם כשם שהוא מצווה למצוא חן בעיני אלקים.

דכנגד מה שאמרו חכמים שהמתנהג בדרך שאינה ראויה וגורם לבריות לומר ראו זה שלמד תורה כמה מכוערין מעשיו, ונמצא מחלל שם שמים, אמרו והייתם נקיים.

וכנגד מה שאמרו ראו זה שלמד תורה כמה נאים מעשיו ונמצא מקדש שם שמים, אמרו ומצא חן ושכל טוב.

"והאמת והשלום אהבו"

"צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט).

הנה יש לתמוה על פסוק זה, הלא תחילתו תפילה, תקוה, והבטחה על עתיד זוהר שבו ימי הצום והאבל יהיו לימי שמחה ואורה, ומה ענין רישא לסיפא, שבו דברי מוסר ותוכחה "האמת והשלום אהבו?

וראיתי ברד"ק ובמצודות שאכן פירשו שהבטחה זו תקוים בתנאי שהאמת והשלום אהבו, וצריך ביאור בכונת הדברים.

ונראה עוד בזה עפ"י הפטרת חזון שבו מוכיח הנביא ישעיהו את בני ישראל על העול והרשע, על העדר המשפט ועל חסרון הצדקה, ובסיום הפרק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכנגד שני אלה דורש הנביא זכריהו והאמת (משפט) והשלום (צדקה) אהבו, ודו"ק.

"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א' א').

דבריהם ז"ל נוקבים על תהומא רבא וכחרב הם המתהפכת מעל ראשנו.

מעלין עליו כאילו הוא החריבו! הלא אילו היינו ראויים להשראת השכינה היינו זוכים בו ברגע לבית המקדש של אש שירד מן השמים (רש"י ותוס' ר"ה ל', סוכה מ"א, ושבועות ט"ו) ואם לא זכינו אין זה אלא משום שלא נמצינו ראויים לכך, ומשום כך הרי זה כאילו אנחנו החרבנו את בית המקדש בזמנינו.

ודבר זה מטיל אחריות כבדה על כל דור, על כל ציבור, ועל כל יחיד, לפשפש במעשיו, להטיב דרכיו ומעלליו ולעשות מה שבידו כדי שמהרה יבנה בית המקדש.

ובעיקר צריך לחזק ולהתחזק באותם הענינים שהביאו לחורבן הבית בראשונה ובשניה, כי הן הסיבות המונעות את בנינו בכל דור ודור.

והנה אמרו חז"ל (נדרים פ"א ע"א) "על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו" עד שפירשה הקב"ה בעצמו "על עזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחילה" והר"ן כבר כתב שם דפשוט שלא משום ברכת התורה בלבד חרב הבית אלא משום "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם", לא די בכך שאנו עוסקים בתורה אלא צריך שתהיה התורה חשובה בעינינו, שנבין ונדע, "כי היא חייכם ואורך ימיכם", שנדע ונבין ש"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה ללא תלמוד כמיתה חשובין (רמב"ם פ"ז מהלכות רוצח הלכה א'), אין אנו ראויים להשראת השכינה עד שנשמח בדברי תורה ונשתעשע בהם ונדע כי הם חיינו ואורך ימינו.

וכבר כתב בדגל מחנה אפרים פרשת בשלח בשם זקינו ומורו הבעש"ט שבזמן החורבן לא בירכו את ברכת "והערב נא" וכתב שזה דבר פלא, ולכאורה אכן פלא הוא, הלא הברכה האחרונה, אשר בחר בנו היא המעולה שבברכות, הראשונה היא ברכת המצוה "אשר קדשנו במצותיו", והערב נא היא הקלושה שבהם ואינה אלא סמוכה לחבירתה, מדוע אפוא אומר הבעש"ט דרק משום חסרון ברכה זו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתן.

והנראה בזה, דרק אם נזכה למתיקות התורה, נשמח ונשתעשע במתיקות עריבותה, רק אז נוכל להבטיח שגם בנינו אחרינו יצעדו בגאון בדרך התורה ובתלמודה, ולא בכדי הסמיכו חז"ל "והערב נא…ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" וכן כתוב בשירת האזינו "וענתה בי השירה הזאת…כי לא תשכח מפי זרעו" רק אם התורה תהיה שירה בפינו ונשיר את זמרתה בשקיקה ובצמאון יובטח "כי לא תשכח מפי זרעו".

ולכן אמר הבעש"ט זי"ע כי רק משום שחדלו לומר והערב נא אבדה הארץ, חרב הבית, וגלו ישראל מעל אדמתם.

ובדבר זה עלינו להתחזק, להרבות בשמחת התורה, בשירה ובזמרה, בצמאון ובשקיקה כדי להשרות השכינה בישראל.

והבית השני חרב בעון שנאת חנם (כמבואר ביומא ט) ורק כאשר נתקן חטא זה, באהבה ובאחוה יבנה הבית במהרה.

וזה שאמר הנביא "והאמת והשלום אהבו" אמת – היא תורת אמת, כאשר תורת אמת תאהבו ובכך תתקנו את חורבן הבית הראשון, והשלום אהבו, ובכך תתקנו את חורבן הבית השני, אז ורק אז תזכו שצום הרביעי וצום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים בב"א.

הגב על הנושא


לתחילת הדף