אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת משפטים – מתה מחמת מלאכה

פרשת משפטים – מתה מחמת מלאכה

"וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם" (כ"ב י"ג).

"גבי שואל לא כתב אלא ונשבר או מת ולא כתב או נשבה כדכתב גבי שומר שכר (לעיל פסוק ט') משום דהכתוב בא לרמז, דאפילו שואל פטור ממיתה מחמת מלאכה כדאיתא פרק השואל (ב"מ צ"ד ע"א) משום דסברא הוא דלא לאוקמא בכילתא שאלה והכא רמיזת דלא כתיב שבויה גבי שואל משום דלא שייכה ביה נשבית מחמת מלאכה כמו בשבירה ומתה והשתא הוי פי' דקרא הכי ונשבר או מת מעצמו ולא מחמת מלאכה שלם ישלם אע"ג דאיכא שבורה ומיתה דפטור כמו מחמת מלאכה, דהמשאיל מסיק אדעתיה היזק זה ומחיל עליה מכל מקום חייב לשלם, ועיין פרק השואל (שם ע"ב) בהא דיליף שבויה לגבי שואל דמשמע לפום ריהטא תיובתא לסברתי אבל יש ליישב שפיר" (תרומת הדשן).

וכעי"ז כתב מדעתיה הערוך השלחן בסימן רצ"א סעיף ח'.

הנה בכל עיקר פטור דמתה מחמת מלאכה נחלקו הראשונים, ושתי מחלוקות בדבר:

א. כתב הרמב"ן בב"מ (צ"ו ע"ב):

"קשיא לי וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אף על גב דמלאך המות הוא דקטלה ומה לי הכא ומה לי התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה היכי מפטר. בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתה שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס. ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה מלאכה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה. וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא".

והריטב"א הביא את דברי הרמב"ן והוסיף על דבריו:

"וא"ת מה טעם הוא זה לפטרו לימא ליה איברא דלאו לאוקמה בכילתא שאלתיה ומיהו לפי שאתה משתמש בה וכל הנאה שלך קבלת עליך אחריותה השתא ומה אחריות דלא אתא מחמתך אלא דמלאך המות קטלה דיכלת למימר מה לי הכא מה לי התם קבלת עליך אחריות פסידא דאתי מחמת תשמישך לא כל שכן. ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן דשואל קביל עליו אחריות כל אונסין דלא אתו מחמת פשיעה דמשאיל רבל לא מה דאתי מחמת פשיעה דמשאיל והכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא והוה לי לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה. והשתא דאתינן להכי דוקא שלא הכביד שואל במלאכתה אבל אם הכביד במלאכתה חייב השואל. וכן אם חלתה אחר שאלה ועשה בה מלאכה ומתה חייב לאפוקי אם היתה חולה בשעת שאלה. והא דאמרינן דשואל פטור במתה מחמת מלאכה לא שנא שמתה בשעת מלאכה ולא שנא לאחר מכאן. ושלא כדברי הרמב"ם שכתב דדוקא שמתה בשעת מלאכה ואינו נכון וכדדייק לישנא דגמרא וכל שכן לפום טעמא דכתיבנא לעיל".

ובעקבות הרמב"ן צעדו גם הפוסקים בחו"מ סימן ש"מ וכ"כ הסמ"ע (שם סק"ג) והש"ך (שם סק"ה).

הרי שיטתם דיסוד הפטור פשיעת המשאיל הוא דהו"ל למיסק אדעתיה שאין בהמתו וכליו ראויים למלאכה זו, ובדרך זו חידשו הלכה דבכל ענין שאין כאן פשיעה מצד המשאיל כגון בחלתה הבהמה ברשות השואל אין פטור דמתה מחמת מלאכה.

ב. ומאידך כתב הרשב"א (ב"מ שם):

"נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא".

ומלבד שתי דרכים אלה שכתבו הראשונים מצינו שתי דרכים נוספות בדברי גדולי האחרונים:

א. הנה כתב הרמ"א בחו"מ (שם סעיף א') "ודוקא שאירע האונס מכח השואל אבל אם אירע האונס מכח המשאיל פטור ולכן מי שיש לו משכון אצל גוי והשאילו לחבירו ליקח עליו עוד מעות ונשרף המשכון פטור השואל דהא בלאו הכי היה נשרף מכח המשאיל". ומקור שיטה זו בדברי המרדכי בב"מ (סימן שע"א).

ובבהגר"א (שם ס"ק ג') כתב "וזה הטעם דמתה מחמת מלאכה פטור, ועש"ך סק"ה".

ויש לעיין בכונתו דהלא הש"ך נקט כדעת הרמב"ן דממ"מ פטור משום פשיעת המשאיל, ואין זה כונת המרדכי דהלא כשנשרף המשכון אין כאן פשיעת המשאיל, ומ"מ ס"ל דהשואל אינו חייב כיון דמ"מ לא בא האונס מחמת השואל, וע"ע בסמ"ע סק"א שהביא מעיר שושן דהשואל בית ונשרף באונס פטור כיון דאין האונס בא מחמת השואל, וע"כ דאין כונת המרדכי והרמ"א כדעת הרמב"ן, וכך מוכח מהמשך דברי הרמ"א כפי שיבואר לקמן.

וכיון שכתב הגר"א לפרש כל עיקר דין ממ"מ לפי שיטת המרדכי הרי לן דרך נוספת ביססוד הלכה זו דכיון דאין האונס בא מחמת השואל פטור הוא.

ב. במחנה אפרים (שאלה סימן ד') כתב בזה דרך מחודשת דבכל מתה מחמת מלאכה הוי שאלה בטעות דלאו לאוקמא בכילתא שאילתיה, וכיון דהוי שאלה בטעות הו"ל שומר חנם וככל מקח טעות דהוי שו"ח ביד הלוקח, ופטור מן האונסים.

ויש לתהות בדרכי האחרונים בהלכה זו.

בדברי הגר"א יש לתהות דהלא כל עיקר שיטת המרדכי מחודשת ולאו דכו"ע היא. ועוד דלכאורה כל ממ"מ הוי מחמת השואל דלולי עבודתו לא היתה הבהמה מתה ולא היה הכלי נשבר, וע"כ צריך ביאור דכיון שזה זכותו ולאו לאוקמא בכילתא שאלו אין זה מחמתו, אך אין זה ענין לדברי המרדכי.

ובדברי המחנ"א יש לחכוך טובא דהלא כלל גדול בכל ביטול קנין וחלות ע"י טעות דלעולם אין דין מקח טעות או קידושי טעות אא"כ מתברר שהיה מום וטעות בשעת המקח ולעולם אין קנין בטעות ע"י מקרים שנולדו לאחר עשיית הקנין. וא"כ פשוט הדבר דבממ"מ אין כאן טעות בעיקר השאלה.

ואין לטעון דלדברי הרמב"ן דבכל ממ"מ הוי פשיעת המשאיל, הרי לן דמתברר למפרע דהבהמה והכלי לא היו ראויים למלאכה והוי כאילו נמצא מום במקח. דנראה טפי דאף שנתחדשה הלכה דיש פשיעה מסויימת מצד המשאיל, וחידשו חז"ל ברוחב דעתם דבכה"ג לא חייבה תורה את השואל באונסין, מ"מ אין כאן מום וטעות לבטל את המקח, דאין המקח בטל אא"כ הוכח בעליל שיש מום בעיקר המקח והקנין.

ומשום כ"ז נראה דלא בכדי לא מצינו בדברי הראשונים אלא שני דרכי הבנה הנ"ל מבית מדרשם של רבותינו הגדולים הרמב"ן והרשב"א.

ב

בשיטת הרמב"ם

והנה כתב הרמב"ם בהלכות שאלה (פרק א' הלכה א' – ב'):

"וכן השואל בהמה מחבירו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותה הדרך, או שאל דלי למלאת בו ונקרע בבור בשעת מילוי, או ששאל קרדום לפצל בו עצים ונשבר בעת שפצל בו מחמת הבקוע וכל כיוצא בזה הרי זה פטור. שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שנה. השואל בהמה מחבירו ומתה וטען השואל שבשעת מלאכה מתה. אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויין שם יביא ראיה שמתה מחמת מלאכה ושלא שנה בה ויפטר ואם לא הביא ראיה משלם. שאלה ממנו למלאת בה בתוך חרבתו שאין העדים מצויין שם, או ששאל ממנו דלי למלאת בו בתוך ביתו ונקרע בבור, אם הביא ראיה יפטר אף משבועה ואם לאו ישבע השואל שבועת השומרין שמתה מחמת מלאכה ויפטר. וכן כל כיוצא בזה".

הרי לן שחידש הרמב"ם דהלכה זו אינה תלויה במה שמתה מחמת מלאכה בלבד אלא אף במה שמתה בשעת מלאכה, וכבר כתב גם הרמב"ן וגם הרשב"א לדחות דבריו, ואף נושא כליו הגדול המגיד משנה כתב שדבריו בזה תמוהים.

ובשו"ת הריב"ש (סימן תכ"ג והביאו הכסף משנה) כתב לבאר שיטת הרמב"ם דאף לשיטתו פשוט דאין סיבת הפטור אלא במה שמתה מחמת מלאכה, אך כיון שלעולם אי אפשר להוכיח בדיעבד אם המיתה היתה מחמת המלאכה או שלא מחמתה, בפועל אין לפטור את השואל אא"כ מתה הבהמה בשעת המלאכה דבכה"ג ודאי מסתבר לתלות שמתה מחמת מלאכה, אך אף הריב"ש כתב שדברי הרמב"ם תמוהים וכבר דחו דבריו הרמב"ן והרשב"א וכך העתיק גם הכס"מ, עי"ש.

ולולי דברי רבותינו אבות העולם ואבות החכמה היה נלענ"ד הדלה שהרמב"ם קבע בזה דרך מחודשת ביסוד הסברא שלא כדברי הרמב"ן והרשב"א. ויסוד דבריו דבאמת אין עצם הפטור ויסוד גדרו אלא במתה בשעת מלאכה ולא כדברי הריב"ש, דאת"ל דכל סברת הרמב"ם אינה אלא משום דרק במתה בשעת המלאכה תלינן דמתה מחמת מלאכה לא היה כותב עיקר הלכה זו באופן המשתמע דזה שורש הדין וענינו. אלא נראה טפי דאכן ס"ל להרמב"ם דאין הלכה זו תלויה אלא אם מתה בשעת מלאכה בלבד, ויש לבאר הלכה זו בשתי דרכים:

א. הן כל עיקר חיוב אונסין דשואל אינו אלא משום דאוקימיה רחמנא ברשותו להתחייב באונסין וכמ"ש הרשב"א (בב"מ ל"ו ע"ב) "ושואל דחייב במתה כדרכה משום דכיון דכל הנאה שלו אוקמה רחמנא ברשותו לגמרי כאילו היא שלו". וכך מבואר ברש"י סנהדרין (ע"ב ע"ב) דגנב חייב אונסין כשואל כיון דכל הנאה שלו. הרי דגדר אחד לשואל ולגנב לענין חיוב אונסין, והרי ידוע שהגנב והגזלן חייבים באונסין משום קנין גזילה, שהרי אין דעתם להתחייב ומעולם לא קיבלו אחריות, וכך גם השואל. (ועיין בקו"ש [פסחים אות י"ז וכתובות אות ק"א] שכתב דשואל כלל אינו חייב לשמור, אך כבר ביארתי במק"א דגם השואל מד' שומרים הוא וחובת השמירה מוטלת גם עליו כמו על יתר השומרים).

ובאמת פשוט דיש לשואל קנין מסויים וזכות מסויימת בשאלה שבידו, ונחלקו אם שאלה ושכירות קניא או לא, אך פשוט דיש לשואל זכות שימוש בחפץ שבידו.

ונראה לפי"ז דפטור השואל בפחת ובממ"מ יסודה בזכות שיש לו להשתמש בשאלה, דכל נזק שהוא תוצאה מהשימוש בחפץ הרי הוא שלו וקנינו. וזו פשטות הסברא שאומר השואל "לא לאוקמי בכילתא שאילתיה", דהלא לא התחייב בשמירה ובאונסין אלא כדי להשתמש בו וא"כ כל השימוש ותוצאותיו קנינו המה וזכה בשאלה שבידו להשתמש בו ולהפסידו תוך כדי שימוש מקובל.

וזו דרכו של הרמב"ם בהלכה זו, ומשו"כ ס"ל דאין הדבר תלוי אלא בשעת מלאכה דכיון דיסוד הלכה זו בזכות השימוש של השואל מסתבר דכל נזק שבא בשעת שימושו פטור עליו.

והרמב"ן והרשב"א תמהו על הרמב"ם ודחו דבריו לפי הבנתם דכל הפטור דמ"מ אינה אלא משום פשיעת המשאיל או משום ויתור השואל ולפי הבנות אלה פשיטא דאין כל נפ"מ אם מתה בשעת מלאכה או אחריה, אך לדרכנו הנ"ל דהבנת הרמב"ם משום דזכות השימוש של השואל הוא ומיניה דאם מת או נשבר בשעת שימושו שלו מת ושלו נשבר, יש סברא פשוטה לומר דאין הפטור אלא בשעת מלאכתו.

ב. ואפשר עוד בהדגש אחר, דבאמת אין השומר מתחייב באונסין אלא משום דכל הנאה שלו ורק משום דכל הנאה שלו מקבל השואל על עצמו אחריות אונסין, ומשו"כ אמרו חז"ל דאם הבהמה מתה תוך כדי מלאכתה הרי יש בזה חסר בהנאת השואל, והרי טוען השואל "לאו לאוקמא בכילתא שאילתיה", וכיון שמתה מחמת מלאכה תוך כדי מלאכתה הרי הנאתה חסרה היתה ומסתבר דאינו חייב באונסין שיש בהן ביטול מלאכתו.

וגם לדרך זו יש סברא גדולה בדעת הרמב"ם דרק במתה בשעת מלאכתו פטור.

ואי בדידי תליא נראה דפשטות לשון חז"ל ביסדם סברא זו "לאו לאוקמא בכילתא שאילתיה" מתפרש כמין חומר לדרכנו, דלפי פירוש הרמב"ן אין זה עצם הסברא אלא דכיון דהשואל שאל את הבהמה או הכלי לעשות עבודתו ומלאכתו ממילא פשע המשאיל בנותנו לו בהמה או כלי שלא היו ראויים למלאכה, וכן לפירוש הרשב"א אין הסברא אלא משום דמסתמא ויתר המשאיל ביודע שהשואל שאל בהמה זו כדי לאוקמא בכילתא, אך לדרכנו ניחא טפי דזה עצם הסברא דלאו לאוקמא בכילתא שאילתיה.

ג

והנה כתב הטור שנחלקו הרמ"ה והרא"ש במי ששאל בהמה וכשהוליכה בדרך באו עליו שודדים ושדדו את הבהמה. לדעת הרמ"ה הרי זה בכלל ממ"מ ופטור ולדעת הרא"ש חייב. וז"ל הטור:

"כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטים באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיא מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה… וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה דלא דמי לשונרא דשאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הלכך חייב".

והשו"ע (ס"ב) פסק כשיטת הרמ"ה והרמ"א שם פסק כשיטת הרא"ש דחייב. (ולא כמ"ש בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן תל"ה דאפשר דהרא"ש אינו חולק על הרמ"ה לדינא אלא שדחה ראייתו מחתול שמת מחמת אכילת עכברים, עי"ש).

והש"ך (שם ס"ק ה') פסק כשיטת הרא"ש והרמ"א דחייב, לפי דברי הרמב"ן דכל פטור ממ"מ אינו אלא משום פשיעת המשאיל וכיון דבני"ד לא פשע המשאיל במאומה חייב.

ולכאורה היה נראה דהרמ"ה והרא"ש נחלקו במה שנחלקו הרמב"ן והרשב"א, דאם משום פשיעת המשאיל באנו עליו מסתבר דחייב וכדעת הרא"ש והרמ"א אבל אם יסוד הפטור משום ויתור המשאיל מסתבר כדעת הרמ"ה והשו"ע דפטור.

אך באמת פשוט דאין סברת הרא"ש כדעת הרמב"ן אלא מטעם אחר נקט דאין זה ממ"מ, דכיון דלא נפסדה הבהמה מחמת המלאכה אלא ע"י ליסטים או חיות רעות ואף אילולי מלאכתה אפשר שהיתה נשדדת או נטרפת אף דמתה בשעת מלאכה כיון דאין זה מחמת מלאכה חייב.

אך דעת הרמ"ה דכל שבפועל נפסדה במהלך מלאכתה ואפשר דאילו היתה במקום אחר לא היתה נשדדת ונטרפת אף זה הוי ממ"מ ולא דמי למתה כדרכה דמלאך המות מה לי התם מ"ל הכא, וכז"פ.

והנה נשאלתי במי ששאל רכב מחבירו, והרכב נפגע בתאונה באונס גמור, אם הוי ככל ממ"מ ופטור השואל או שמא חייב הוא כחיוב השואל באונסין.

ולכאורה שאלה זו מיתלא תלי' במה שנחלקו המחבר והרמ"א, דכיון שהרכב נפגע ע"י אחרים לכאורה הוי כליסטים או חיות שהזיקו לבהמת השאלה שתח"י ולכאורה יכול לומר קים לי כדעת הרמ"ה והשו"ע ופטור הוא מלשלם.

אך באמת נראה לכאורה דתאונת דרך הוי ככל אונס דעלמא וחייב אף לדעת הרמ"ה, דבאמת מצינו שתי דרכי הסבר בשיטת הרמ"ה דהוי ממ"מ ומאי שנא ממתה כדרכה דמה הקשר בין ההפסד למלאכה. הבית יוסף בבדק הבית כתב דאילולי הלך בדרכים מחוץ לעיר יש להניח שהבהמה לא היתה נשדדת או נטרפת דאין השודדים והחיות מצויים אלא בדרכים מחוץ למקום יישוב, ומשו"כ הוי מתה מחמת מלאכה. והנתיבות (שם ס"ק ה') כתב בזה ד"א, דבתוך העיר היה קורא לעזרה והיה מי שיבא לעזרתו, אבל מכיון שהוליך את הבהמה בדרך לא היה מי שיצילנה, ומשו"כ הוי כממ"מ, עי"ש.

ולפי שתי הדרכים נראה דאם הרכב נפגע ע"י רכב חולף הוי ככל אונס דעלמא דאין כל סיבה נראית לעין להניח שפגיעה זו קשורה בדרך כלשהי למלאכתו, ותאונות מצויות באותה מדה בכל מקום שהוא והרי זה כמלאך המות מה לי הכא מה לי התם.

אך האמת אגיד דאי בדידי תליא היה נראה יותר שלא כדבריהם, אלא דס"ל להרמ"ה דאף שאין סיבה להניח שההפסד בא דוקא משום שהוליכו מחוץ לעיר, כל שבפועל נאנס במקום זה ואפשר דאילו היה במקום אחר לא היה נפסד, דהשודדים והחיות היו במקום זה ולא במקום אחר די בכך להחשיבו ממ"מ, ורק במתה כדרכה אמרו מלאך המות מהלי התם מ"ל הכא, דמלאך המות למעלה מן הזמן הוא והבהמה מתה היתה בכל מקום שהיא בין כאן ובין שם, בין אם היתה בידו או ביד חבירו, ורק משום כך הוי כאונס ולא כממ"מ.

ולפי"ז אכן נראה דאף בתאונה זו הוי כממ"מ ופטור. ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ד

כמה חקרי הלכות בדין ממ"מ

הנה מצינו בדברי גדולי הפוסקים לדורותיהם כמה חקרי הלכות וספיקות בהלכתא גבורתא דא, ונדון בדבריהם.

א. כתב מהר"ש הלוי (חו"מ סימן נ"ה) במי ששאל מנורה מחבירו לתלותה בחופת בנו ולהדליקה ולאחר כמה ימים נפלה המנורה מחמת כובדה ונשברה. ופסק שפטור השואל מלשלם משום דהוי מתה מחמת מלאכה.

וכתב שם דגם לשיטת הרמב"ן יש כאן פשיעת המשאיל דהיה לו להתרות בו שלא יתלנו אלא ע"ג קורה חזקה מכיון שכבדה היא.

ולכאורה יש לעיין בדבריו, דעד כאן לא מסתבר לומר דפטור משום פשיעת המשאיל אלא במקום שהשואל לא פשע כגון בבהמה שמתה מיגיעת הדרך, דהמשאיל הו"ל למידע שבהמתו כחושה ואינה מסוגלת למלאכה קשה, והשואל לא הו"ל למידע, אבל במנורה זו לכאורה פשע השואל כשתלה מנורה כבדה ע"ג קורה שאינה יכולה לעמוד בה, וכל שיש פשיעה מצד השואל אין פטור ממ"מ.

ולכאורה צ"ל דאין בזה פשיעה מצד השואל שתלה אותה בדרך מקובלת בקורה העשויה לשם כך, או עכ"פ בקורה שמקובל לתלות עליה מנורות, אלא שהמשאיל היה לו לדעת שמנורה זו כבדה משאר מנורות והיה לו ליידע את השואל שיזהר.

ב. בשו"ת יאודה יעלה (להגאון ר' יהודה קובו מסאלוניקי, חו"מ סימן ל"ב) דן במי ששאל מחבירו מלכודת עכברים ושם בה גבינה כפתיון לעכברים כנהוג. אמנם בתוך ביתו היה גם חתול, ואיש זה לא העלה על דעתו שגם חתולים אוהבים גבינה, ואכן החתוך נלכד במלכודת ותוך כדי נסיון להשתחרר ריסק את המלכודת ושברה. ונשאלה השאלה האם אכן השואל חייב לשלם את הנזק.

ופסק דפטור השואל משום דהוי כממ"מ, דעל המשאיל היה להתרות בשואל שאם יש לו חתול בתוך ביתו לא ישתמש במלכודת זו. ואף שגם השואל פשע, הוכיח גאון זה מדברי המהר"ש הנ"ל דפשיעת המשאיל פוטרת את השואל אף במקום שגם השואל פשע כעובדא דהמנורה שנפלה, עי"ש.

ולענ"ד דבריו תמוהים דלכאורה מילתא דפשיטא היא דאין פטור דממ"מ אלא במתה באונס, אבל כשיש פשיעה גמורה מצד השואל פשוט דלא גרע משומר חנם ובודאי חייב הוא לשלם.

ואף דנראה דפטור ממ"מ נאמר גם בשוכר בגו"א וכמבואר בסימן ש"ז סעיף ו', מ"מ נראה פשוט דאין הפושע פטור בממ"מ דהלא אף אם שינה השואל מדרך שימושו חייב בממ"מ וכ"ש בפשיעה, וזה ששם גבינה במצוד עכברים כאשר יש בביתו חתול ודאי שפושע הוא, ומאידך גיסא מסתבר דאין כאן שום פשיעה מצד המשאיל, דלא היה לו להעלות על דעתו ששוטה זה ילכוד חתולים במקום ללכוד עכברים.

ומשום כ"ז נראה פשוט דעל השואל מלכודת זו לשלם למשאיל את נזקיו.

ג. וכיוצא בדבר תמה אני על מש"כ רבינו הגדול בעל שער המלך (פ"ז מחובל ומזיק) באשה ששאלה קדירה בשרית מחברתה ובטעות בחשה בקדירה זו בכף חלבית, והקדירה נאסרה, וכלי חרס היה שאין לו הכשרה, וכתב בשעה"מ דאין לחייבה מדין שואל דהוי מתה מחמת מלאכה, עי"ש.

והלא גם זה פשיעה היא, דעל אשה בישראל להקפיד על תערובת בשר בחלב, ואף אם שכיח הדבר פשוט דפשיעה היא, וגם פשיעה דשכיחה פשיעה היא וכל שפשע השואל אין כל פטור דמתה מחמת מלאכה, ודברי רבן של ישראל צע"ג.

ד. והנה בקצות החשן (ס"ק א') הביא בשם הריטב"א בב"מ (ע' ע"א) דהמקבל כסף בפקדון על מנת להשקיעו והפסיד פטור משום דהוי ממ"מ.

ולכאורה יש לעיין גם בזה דלכאורה אין ההפסד אונס. אך באמת לק"מ, דמעשים בכל יום דגם החכם ביותר מפסיד וכבר אמר החכם מכל אדם "לא לחכמים לחם ולא לקלים המירוץ", וכיון שכן יש בו דין אונס ואכן יש בזה פטור ממ"מ.

ה. ובשו"ת הר הכרמל (סימן ט') דן במקום שהחוק קבע שכל ספר שלא היה חתום ששילמו עליו מס למלכות היו פקחי השלטון מחרימים, ומי ששאל ספר מחבירו לקחו לבית המדרש ללמוד בו ופקחי הרשות מצאוהו ובדקוהו ומשראו שלא היה בו חותם החרימו את הספר. המשאיל טוען שהשואל פשע כאשר לקח את הספר למקום שהרבים מצויים בו, ולא שמרו מפני הפקחים ביודעו שהספר איננו חתום.

השואל טען לעומתו שהמשאיל לא הסב את תשומת לבו לכך שהספר אינו חתום ומשו"כ לא נמנע מליטלו לביהמ"ד.

ופלפל הגאון דלפי הבנת הרמב"ן פטור השואל דהמשאיל פשע בכך שלא טרח להעיר לשומר שהספר אין בו חותם ויש ללמוד בו רק בצנעה, אך לשיטת הרא"ש דחייב בבהמה שנשדדה כיון דהפסד שע"י הליסטים אינו מחמת מלאכה ה"ה דחייב בני"ד כיון שאין החרמת הספר תוצאה מהלימוד והשימוש בו, עי"ש.

ו. בשו"ת מקור ברוך (להג"ר ברוך קלעי י"ל בשנת תי"ז, סימן מ"א) דן במי ששכר בית והדליק את האש בארובה כנהוג, והאש נאחז בקירות הארובה והתחיל להתפשט וכדי להציל את הבית שבר את הארובה וכיבה את האש.

המשכיר תובע שהשוכר ישלם את דמי הנזיקין בעוד השוכר טוען שנהג כמקובל, וכאשר שבר והרס עשה כן כדי להציל ולא כדי להזיק.

והגאון כתב דמצד דיני שומרין א"א לחייבו דהוי כמתה מחמת מלאכה כיון שהארובה עשויה לשם כך והשתמש בה שימוש מקובל. ויש לעיין בזה לשיטת הרמב"ן אם יש לתלות בפשיעת המשאיל, ואפשר דכיון שנשרפה הארובה מוכחא מילתא שהיא לא תוחזקה כראוי והיה בה פגם.

(ושוב כתב המקו"ב דפטור אף משום דאין שמירה בקרקעות, אלא שבסוף דבריו כתב דכיון דהוי מזיק בידיים חייב, ואכמ"ל).

ז. והנה הגאון בעל חלקת יואב בקונטרס קבא דקושייתא קושי' ל"ט הביא ראיה מכרעת לשיטת הרמב"ן מהמבואר בנדה (נ"ח ע"א) באשה ששאלה בגד מחברתה וראתה כתמים בבגד דחייבת לכבסו, וקשה דהלא הוי כמתה מחמת מלאכה, וע"כ דכיון דאין בזה פשיעה מצד המשאיל אין בזה פטור ממ"מ.

ולענ"ד נראה דאין חיוב זה מדין שומרין כלל אלא משום דאנן סהדי דכל מנת כן השאילה כסותה לחברתה, והרי זה דומה לשואל מחבירו כלי אכילה וכי יעלה על הדעת שיחזירם מלוכלכים משארית האוכל, אלא פשוט דיש לשואל להחזיר כלים אלה נקיים מכל רבב דעל מנת כן השאיל המשאיל ושאל השואל, וכך גם בני"ד על האשה ששאלה את הבגד לנקותו לפני שתחזירנו לבעלים.

ולכאורה כ"ז פשוט וברור.

אמנם ראיתי בנתיבות המשפט (סימן ש"מ סק"ג) שנקט דאכן החיוב לכבס את הבגד מדיני נזיקין הוא, והוכיח מזה דכל נזק שחוזר לקדמותו רק ע"י מעשה יש בו דיני מזיק, עי"ש. אך אני את הנלענ"ד כתבתי.

ח. מעשה בא לפני בשוכר בית וגנבים ניסו לפרוץ לתוך הבית ולא הצליחו, אך בנסיון הפריצה קלקלו את המנעול. המשכיר דורש שהשוכר ישא בהוצאות התיקון, אך השוכר טוען שפטור הוא משום דהוי כמתה מחמת מלאכה, כיון שהמנעול עשוי לשמור על הבית ותכולתו מהגנבים וכיון שנשבר ע"י הגנבים הוי כממ"מ. ודיין אחד פסק שאכן פטור הוא משום דהוי ממ"מ.

וטעה בתרתי:

א. נראה פשוט דלא אמרו פטור זה אלא בדבר שעושים בו מלאכה כגון בהמה או כלי וכדומה, ומצוי הדבר שכלי מלאכה מתקלקלים ע"י השימוש בהם, אבל אין המנעול כלי מלאכה, ואף שיש כלים שבשעת קלקולם אינם ביד האדם ואין האדם עושה בהם מלאכתו בקו"ע, כגון מלכודת עכברים או רשתות דייג וכדו' שהאדם מכין ומניח, ונראה דיש בהם פטור דממ"מ, מ"מ נראה דשאני כלים אלה שהאדם עורך ומטלטל ומניח והרי הם ככל הכלים שאם נתקלקלו תוך כדי מלאכתן הוי ממ"מ משא"כ במנעול שאין עושים בו מלאכה ואין מטלטלים אותו וכל מלאכתו אינה אלא בהיותו עומד במקומו.

ב. באמת אין כאן דין שומרין דאין שמירה בשטעו"ק ולא מדין שומרין אנו באים לחייב את השוכר אלא משום התחייבותו להחזיר את הבית כפי שקיבלו, וא"כ הרי זה כאילו קיבל על עצמו להתחייב, וממילא אין בזה כל נפ"מ במה דממ"מ.

ט. נשאלתי במי ששאל מחשב מחבירו וכאשר הכניס בו את הדיסק און קי (Disk On Key) שלו התברר שהמחשב לא היה מוגן באנטי וירוס והדיסק היה נגוע בוירס שגרם נזק חמור לקבצים של המשאיל.

טען המשאיל שלפני שהשואל הכניס למחשב את הדיסק שלו היה עליו לבדוק ולודא שאין בו וירוס שעלול להזיק למחשב. לעומתו טוען השואל שלא העלה על דעתו שעלול להיות וירוס בדיסק שלו, ומ"מ בטוח היה שיש למחשב אנטי וירוס ומשו"כ לא חשש להכניס את הדיסק שלו. ואף שהשואל חייב גם על האונסים אפשר דהוי כמתה מחמת מלאכה.

וגם בשאלה זו יש לדון לפי דרכי ההבנה הנ"ל, אך מסקנת ההלכה בשאלה זו תלוי אם פשע השואל כאשר הכניס את הדיסק שלו הנגוע למחשב. דאם יש פשיעה בהנהגתו זו אין בו פטור דממ"מ, ואם לא פשע הוי כממ"מ אבל אם פשע אינו פטור כמבואר.

ונראה לכאורה דאכן יש כאן פשיעה מסויימת מצד השואל, דאף מי שמתקין אנטי וירוס במחשב אם לא יעדכן אותו חדשים לבקרים אינו מוגן כראוי מפני וירוסים, ומשו"כ אחריות רובצת על מי שמכניס דיסק שלו למחשב של חבירו לודא שהוא נקי מכל פגע רע, וכל נזק ותקלה, וכיון שהשואל פשע אין בזה פטור דמתה מ"מ.

ובאמת יש לדון בשאלה זו בהרבה צדדים נוספים, וראיתי שפוסקי הזמן כבר דנו במקצתן.

א. האם נידון זה הוי כהיזק שאינו ניכר, וא"כ יכול השומר לומר הרי שלך לפניך. ב. אפשר דהוי כגרמא בניזקין שפטור, אלא שיש לדון דשומר חייב אף על הגרמא. ג. יש לכאורה לטעון דהשואל יטען לא שאלתי אלא את המחשב ולא את הקבצים שבתוכו, והרי גוף המחשב לא ניזוק ועל הקבצים אין אני לא שואל ולא שומר.

אך לענ"ד ברור ופשוט שכל הסברות האלה דברים בטלים הם, דפשוט שנזק זה הניכר לעין היזק ניכר הוא, ואף שכל המציאות של עולם המיחשוב מציאות וירטואלית היא ואין כאן דבר שניתן לנגוע בו ולמששו ולטלטלו ממקום למקום, מ"מ זו המציאות שבה אנו חיים ופועלים וכיון שנזק זה נראה לעין וניכר לכל משתמש הוי היזק ניכר.

ולגבי שאלת הגרמא, כבר ביארתי במק"א דאין גדרים אלה נקבעים לפי חוקי המדע הנסתרים והנעלמים אלא לפי עין רואה ואוזן שומעת, וכיון שהוא גרם נזק מיידי ע"י הכנסת הדיסק הוי מזיק בידיים וכמאכיל בהמה בסם המות או מכיש ע"י נחש וכדו'. וגם זה פשיטא לי דהמחשב וכל אשר בו על קרבו וכרעיו כדבר אחד הם והוא נעשה שואל להתחייב באונסין על הכל.

ודו"ק בכ"ז כי קצרתי ואכמ"ל.

ה

בשיטת המרדכי והרמ"א באונס שלא בא מחמת השואל

והנה שיטת המרדכי (ב"מ סימן שע"א) שהביא הרמ"א דכל אונס שאינו מחמת השואל אין השואל חייב עליו ומשום כן אם ראובן לוה מן הנכרי והניח לו משכון ברשות הגוי ואח"כ השאיל ראובן את משכונו לשמעון שגם הוא יוכל ללוות עליו מן הגוי ושוב נשרף המשכון דאין שמעון חייב עליו כיון שלא בא הפשיעה מחמתו, וכך פסק גם המחבר בסימן ע"ב סעיף מ"ד, אך לא כתב טעם הלכה זו.

והנה במרדכי כתב שם שני טעמים לפטור: א. משום שלא משך שמעון את המשכון ולא קנאו ואין השואל מתחייב אלא ע"י קנין. ב. ושוב כתב "ועוד נראה טעם אחר לפוטרו דהא בלאו הכי היה המשכון ביד העובד כוכבים בשביל ראובן והיה נשרף".

ולכאורה תמוה הלא אף במתה כדרכה חייב השואל וכי בא מלאך המות מחמת השואל ולא מחמת המשאיל והלא מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם וכך בכל אונס שהוא.

והנתיבות (סק"א) כתב בסברת המרדכי דפטור משום ששמעון לא משך ולא קנה את המשכון, ואת"ל הא תינח למ"ד דאין השומרין חייבים אלא ע"י קנין, אבל אם חייבים על ידי סילוק שמירת הבעלים ליחייב ולזה כתב דאף אילולי לוה שמעון על המשכון היה נשרף וא"כ לא משום השואל סילק ראובן את שמירתו, עי"ש.

ודבריו רחוקים בתכלית וכל עיקרן חסר מן הספר.

ועוד דבדברי המרדכי מבואר להדיא דשני טעמים שונים כתב לפטור, משום שלא קנה ומשום שבלאו הכי היה נשרף ואין זה בא להשלים את זה משום דיש מ"ד דהשואל מתחייב ע"י סילוק שמירתו. סוף דבר דברי הנתיבות אינן מתיישבים כלל לא בדברי המרדכי ובודאי לא בדברי הרמ"א.

ובשער המשפט (סימן ע"ב ס"ק ל"ח) האריך אף הוא בביאור שיטה זו וכתב דכיון שאינו עושה שימוש בגוף המשכון והוי כשאלו כדי להיראות בו דהוי איבעיא דלא איפשטא ולהלכה נפסק שפטור (בסימן שמ"ו סעיף י').

וגם פירוש זה אינו מתיישב לא בדברי המרדכי ולא בדברי הרמ"א, וברור שיש בדבריהם חידוש יסודי בחיוב השואל באונסין, וצריך להעלות את החספא כדי למצוא את המרגליות.

ונראה בזה לפי פשטות לשון המרדכי והרמ"א דאכן אין השואל חייב באונסין אא"כ נאנסו לו, וכאשר כתב הרמ"א "שאירע האונס מכח השואל" אין כונתו שאירע האונס על ידו ומחמתו דכיון דבאונס עסקינן בהכרח לא בא האונס מחמתו, ועוד דשואל חייב במתה כדרכו, אלא ע"כ כונתם דכל שמתה ברשות השואל מת לו ומכחו.

ועיין בריטב"א (ב"מ ל"ו ע"ב) שכתב דשואל חייב במתה כדרכה אף דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם, דמ"מ מזליה דשואל גרם, ולפי"ז יש תוספת טעם ותבלין דתלוי במה דהוי ברשות השואל בפועל.

וזה שחידש המרדכי דמכיון שהמשכון עומד ברשות הגוי והשואל והמשאיל כאחד הלוו על משכון זה ואינו ברשות השואל יותר ממה שהוא ברשות המשאיל, כל כה"ג אמרינן דהאונס בא מחמת המשאיל שהוא עיקר הבעלים ולא מחמת השואל ופטור השואל מאונסין.

ודו"ק בכ"ז.

הגב על הנושא


לתחילת הדף