אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת נח – מאבד עצמו לדעת

פרשת נח – מאבד עצמו לדעת

"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" (ט' ה').

"אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו" (רש"י שם).

ומקור הלכה זו בב"ק (צ"א ע"ב) "ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם" והיינו איסור מאבד עצמו לדעת ועי"ש בפירש"י.

והנה נחלקו האחרונים במאבד עצמו לדעת האם עובר על לא תרצח ואין פסוק זה אלא גילוי מילתא דאין בין נפשו הוא לנפש זולתו וכשם שאסור לו לשפוך דם רעהו כך אסור לו לאבד עצמו לדעת ורוצח הוא. או שמא אין דין רוצח ואיסור רציחה אלא בנפש זולתו, וכל איסור מאבד עצמו לדעת מקורו מפסוק זה בלבד.

דעת המנחת חינוך (מצוה ל"ד אות ח') דהמאבד עצמו לדעת אינו עובר באיסור שפיכת דמים ואין בו עבירת רציחה, ולעומתו כתב הבית מאיר (יו"ד סימן רט"ו סעיף ה') דהוי ככל רוצח ואין דרשה זו אלא גילוי מילתא בלבד, עי"ש.

וכבר הביאו האחרונים את מש"כ בפסיקתא דרב כהנא פרשת יתרו, לא תרצח – לא תתרצח. ומשמע שעובר בלא תרצח אך כבר כתב בשו"ת מרחשת (ח"ג סימן כ"ט) דודאי מסתבר שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא.

ונראה להראות פנים בשאלה זו לכאן ולכאן.

דהנה מצינו בדברי חז"ל והראשונים שלשה פנים שבהם אפשר דמותר לו לאדם לשלוח יד בנפשו ולאבד עצמו לדעת. ויש לעיין בשלשתן אם יש בהם צד קולא גם בשופך זולתו, ונבאר

א. הנה אמרו במדרש (ב"ר ל"ד י"ג, ילקו"ש פרשת נח רמז ס"א) "ואך את דמכם לנפשותיכם להביא את החונק עצמו יכול כשאול ת"ל אך". וכונתם למה שמפורש בספר שמואל (א' ל"א ד') ששאול המלך הפיל את עצמו על החרב כדי שלא יפול ביד הפלשתים ויתעללו בו. ולא נתפרש בדבריהם מאי שנא שאול מכל מאבד עצמו לדעת.

ובפירוש מתנות כהונה אכן פירש דכיון שחשש שיתעללו בו הפלשתים מותר היה לו להמית עצמו, עי"ש.

ב. התוס' בעבו"ז (י"ח ע"א ד"ה ואל) כתבו דהירא שיעבירו אותו על הדת כגון ע"י יסורים מותר להרוג עצמו וכמו שמצינו בגיטין (נ"ז ע"ב) בד' מאות ילדים שנשבו לקלון והטילו עצמם לים, עי"ש.

אמנם מדברי התוס' בגיטין שם מבואר דלא משום חשש שיעבירו אותם על הדת בלבד מותר להרוג עצמו אלא גם מחשש יסורים מותר לשלוח יד בנפשו וכמ"ש בכתובות (ל"ג ע"ב) "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא". עי"ש ולשיטתם יש מזה ראיה למה שפירשו בהא דשאול דכיון שירא היה שהפלשתים יתעללו בו מותר היה לו לשלוח יד בנפשו, כמבואר.

אמנם בפירוש מהרז"ו במדרש שם כתב דשאול הפיל עצמו על החרב מחשש שיתעללו בו הפלשתים ויתחלל שם שמים, וכנראה כונתו דאם הפלשתים היו מתעללים במלך ישראל משיח ה' שמלך עפ"י נביא היה בזה חילול שם שמים ומזה חשש שאול ולא מיסוריו הוא.

ג. אמנם בפירוש יפה תאר כתב שם דכיון דידע בודאי שעתיד הוא למות ע"י הפלשתים מותר היה לו להקדים את מותו ולשלוח יד בנפשו, עי"ש.

וכל הדרכים הללו יש להם בית אב ומקור בדברי הרלב"ג והרד"ק בפירושיהם לספר שמואל, עי"ש היטב.

הרי לן ג' אופנים שבהם מותר לו לאדם לאבד עצמו לדעת.

ויש לעיין בכל אלה האם מותר אף להרוג אחרים בתנאים אלה או שמא אין הדברים אמורים אלא במי ששולח יד בנפשו, אבל אין בכל זה היתר להרוג את חבירו. ואם ניווכח שאין בכל אלה היתר להרוג חבירו בהכרח שאני המאבד עצמו לדעת מהרוצח ביסוד גדרו. אבל אם יש בכה"ג היתר לשלוח יד גם בנפש זולתו נראה לכאורה דגדר אחד הם המאבד עצמו לדעת והרוצח. ונחזה אנן בראשון ראשון ובאחרון אחרון.

א. הן כבר נחלקו בעלי התוספות אם מותר להרוג ילדים בשעת גזירת שמד כדי שלא יעבירו אותם על דתם. וכך מצינו בשני מקורות.

הבית יוסף בבדק הבית (יו"ד סימן קנ"ז) כתב:

"וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד. ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם".

וכך מצינו עוד בדעת זקנים עה"ת בפרשתנו:

"ואך את דמכם וגו'. אזהרה לחונק עצמו ואמרו בב"ר יכול אפי' כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך. פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת"ל אך כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו' ת"ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת"ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת"ל אך פי' שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה, מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין".

ועיין עוד בריטב"א במס' עבו"ז (י"ח ע"א) שגם הוא הביא מחלוקת זו וכתב בשם ר"ת להתיר, עי"ש.

הרי לן שבשאלה זו נחלקו הראשונים ולדעת מקצתן מותר לשלוח יד בנפש הילד תינוקות שלא טעמו טעם חטא כדי להצילם מהעברה על הדת, אך לדעת אחרים אין בזה כל היתר, ושאני נפש זולתו מנפשו הוא.

ב. לגבי הריגת אדם שסובל מיסורים מילתא דפשיטא שיש בזה עון רציחה ואין בזה כל צד היתר. ואף שביארתי במק"א דחולה המתייסר ואין לו אלא חיי שעה משום שמחלתו סופנית אין מצוה להאריך את חייו (עיין שו"ת מנחת אשר ח"א סימן קט"ז – קי"ז) מ"מ פשוט שאין להרגו או אף לסבב מיתתו בגרמא, ולגבי שאלה זו פשוט דשאני המאבד עצמו לדעת מהשופך דם זולתו.

ג. ולגבי אדם שנחרץ גורלו ועומד הוא למות האם מותר לקרב מיתתו מצינו שני מקורות בש"ס:

א. בעבו"ז (י"ח ע"א) אמרו:

"ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך, אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה, אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש. אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי, רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא, אמר לו הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא".

הרי לן בסוגיא זו דר"ח ב"ת אמר מוטב יטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו, הרי דאף שידע שבדרך הטבע נחרץ גורלו למות לא רצה לקרב מיתתו, ומאידך התיר לקלצטנורי לקרב מיתתו ואף הבטיח להביאו לחיי עוה"ב. ואפשר שמצד מדת חסידות לא רצה לעשות מעשה ולקרב מיתתו.

ויותר נראה דס"ל דשאני נכרי, דאף שגם ב"נ מצווים על הרציחה מ"מ מדיני ב"נ אין איסור כאשר מדובר בקירוב מיתה למי שמתייסר ביסורים קשים, ועדיין צ"ע.

ב. בנדרים (כ"ב ע"א) איתא:

"עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה, אמר ליה לעולא: יאות עבדי? אמר ליה: אין, ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה, א"ל: נפשך הצלת".

ובפירוש רש"י והרא"ש כתבו דהני תרי בני חוזאי יהודים היו ואעפ"כ אמר עולא לזה שקם להרוג את חבירו שיפרע לו את בית השחיטה, והר"ן כתב שאמר שיפרע את בית השחיטה שימות מהר.

אך אין להוכיח מזה דמותר לפגוע בחולה סופני כדי שימות מהר, שהרי להדיא אמרו בסוגיא זו דכל מה שהותר לו לומר לרוצח לפרוע לו את בית השחיטה אינו אלא משום סברת "נפשך הצלת" דאילולי היה בזה סכנה ודאי לא היה מקום לקרב מיתתו בידיים.

אך מאידך יש לעיין דהלא שפיכת דמים הרי היא ביהרג ואל יעבור, ואסור לאדם להציל עצמו בחיי חבירו, וכ"ש בני"ד דלא היתה כאן סכנה ברורה, דזה ששחט את חבירו לא איים על נפשו של עולא.

וע"כ צ"ל דכיון דבלא"ה היה מת ובפריעת בית השחיטה לא היה אלא כדי לקרב מיתתו אין בזה איסור רציחה וממילא מותר היה לו לומר כן כדי להינצל מחשש סכנה.

אך מ"מ ברור כשמש דאף במקום שודאי ימות איסור גמור לקרב מיתתו בידיים. ועוד דאין לדמות כלל שתי עובדות אלה שמצינו בגמ' שבהם כבר נעשתה בגופו פגיעה אנושה שאין ממנה מרפא ואפשר שכבר היה להם דין טריפה, ובכה"ג יש מקום לדון שאין בקירוב מיתתו עון רציחה, אבל בנידון דשאול המלך שעדיין לא היתה שום פגיעה בגופו אלא שידע שעתידין הפלשתים להורגו, פשוט הדבר שכל ההורגו חייב מיתר ועון רציחה בידו, ואעפ"כ י"א שמותר לו לאבד עצמו לדעת, הרי דשאני בזה ההורג עצמו מההורג זולתו.

ב

הנה כתב הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"ב הלכה א' – ג'):

"כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין: אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין: ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים".

ומפשטות דבריו משמע דההורג עצמו רוצח הוא אלא שאין דינו מסור לבית דין שהרי כללו בהדי ההורג ע"י גרמא וע"י שליח ובחדא מחתא מחית להו.

אך כבר גליתי דעתי במקומות רבים דאין לחדש גדרי הלכה על סמך דקדוקי לשונות שאין בהם כל הכרח, ואפשר שכל הצד השוה שבשלשת אלה אינו אלא במה שכולם נלמדו מפסוק אחד בפרשתנו, ובכולם יש איבוד נפש בפועל, ולא משום שגדר אחד המה מצד מהות העבירה, וז"פ.

והנה יש לעיין במה שכתב הרמב"ם (בה"ב שם) דבשלשת אלה חייב מיתה בידי שמים אבל "אין בהם מיתת בי"ד", דמה שייך בהורג את עצמו מיתת בי"ד, ומאי קמ"ל דאין בהם מיתת בי"ד, ואטו בתרי קטלא קטלת ליה.

וראיתי מי שכתב דמי ששלח יד בנפשו ובדרך הטבע היה מת אלא שנעשה לו נס וחי, הו"א שחייב מיתת בי"ד וקמ"ל דפטור הוא משום דמצד עצם העבירה אין בו מיתת בי"ד. וסברא זו אין לה מקום כלל, דאטו הפוגע בחבירו מכה שיש בה כדי להמית ובדרך נס לא מת חבירו חייב מיתת בי"ד, הלא מילתא דפשיטא היא דכל שלא מת ואין כאן איבוד נפש אין כאן עון רציחה, וכמו"כ פשוט הדבר דאין כאן איסור מאבד עצמו לדעת, דאם המוכה חי וקיים מה איסור איבוד נפש יש כאן, ואין לך סברא פשוטה מזו.

ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן רל"א) שנסתפק במי שעשה עצמו טריפה אם חייב מיתת בי"ד כרוצח, ולפי"ד יש לפרש שזה הרבותא דהעושה עצמו טריפה פטור ממיתת בי"ד. אך מלבד שדבריו תימה, דוחק גדול לפרש כך את דברי הרמב"ם. ובשו"ת דברי יציב (יו"ד ח"ב סימן רכ"ג) כתב דקמ"ל דלעתיד לבא כשיקום לתחיה אינו חייב מיתת בי"ד עי"ש. וגם זה ודאי אינו פשטות כונת הרמב"ם.

וע"כ צ"ל באחד משתי דרכים. או דמשום אחרינא כתב הרמב"ם דאין בהם מיתת בי"ד אבל בהורג עצמו לא צריך אלא דקמ"ל דחייב מיתה בידי שמים. או לחילופין י"ל דקמ"ל דמצד עצם מעשה העבירה אינו ראוי למיתת בי"ד אלא למיתה ביד"ש בלבד, ונפ"מ לגבי דינא דקם ליה בדרבא מיניה ועוד הלכות שונות, דלא זו בלבד שאין בו מיתת בי"ד משום דלא שייכי אלא שמצד עצם העבירה אין בו אלא מיתה ביד"ש, וכל זה פשוט וברור.

וידעתי מש"כ בספר חסידים (סימן תרע"ה), ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ה') אם מת אדם בפשעו כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הולך למקום סכנה כגון על קרח בימות החורף אם נפל במים ונטבע. או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו. וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו, או שמתקוטט עם מכשפים ומכשפות ועם מענישים ונענשים על ידם. או בני אדם שהם מועט ונלחמים גבורים ומרובים. יכול אף כמו שציוה רב ושמואל ע"ד רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל ז' ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק כיון שידעו רב ושמואל שזכותו של רב אדא בר אהבה מרובה לא קבלו אותו אמר מוטב שיכנס ולא יפול החורבה אעפ"כ הוא כעוס".

אך לענ"ד לא כתב כן אלא בדרך הפלגה, דהלא בגמ' מבואר (ברכות ל"ב ע"ב) דהמסתכן עובר בהשמר לך ושמור נפשך מאוד, אבל מה זה ענין למאבד עצמו לדעת.

ומשו"כ פלא בעיני מש"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תניינא ח"ג סימן קכ"ב) "פשיטא דדבר סכנה ממש הוא איסור תורה החמור והוא בכלל מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב וזה פשוט וברור". ולדעתי הענייה אין זה לא פשוט ולא ברור כמבואר.

אמנם אף לשיטתם נראה פשוט דאין זה אמור אלא כאשר בסוף אכן מת כתוצאה מרשלנותו, אבל כאשר המוכה חי פשוט הדבר שאין המכהו רוצח וכיוצא בזה גם לגבי האיסור להרוג את עצמו.

ג

ובכל עיקר הסוגיה דאיבוד נפש ויסורי גוף מצינו לרבותינו הקדמונים שכתבו סברא, דשאני עונשי ממון מעונשי גוף דאף דהאדם הוא בעלים על ממונו לעשות בו כחפצו, אין האדם בעלים לא על חייו ולא על גופו, ואין בין חייו וגופו הוא ובין חיי אחרים וגופם ולא כלום. ועל סמך הנחה זו ביארו הלכתא גבורתא.

א. כתב בשו"ת מהר"י מיגש (סימן קפ"ו) "והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער עצמו או מי שמצער חבירו, ולסיבה זו אין אדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו בממון".

וכיוצא בדבדרים אלה ובבהירות יתירא כתב הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק י"ח ה"ו) בבואו לבאר למה אין אדם משום עצמו רשע ואינו מת או לוקה עפ"י עצמו:

"ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קניינו. ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר".

ונראה לכאורה לפי סברא זו דאין בין השולח יד בנפשו להורג חבירו ולא כלום, ואף המאבד עצמו לדעת רוצח הוא כיון שאין נפשו של אדם קנינו כלל. ואין הפרש בין מי שמצער עצמו ובין מי שמצער חבירו.

אך באמת כשנתבונן בדקות הדברים אין בזה כל הכרח, דאף דאין נפשו של אדם קנינו ואינו רשאי לפגוע בגופו ובנפשו ומשום כך גם אינו נענש בגופו עפ"י הודאת פיו, אין זה ענין לגדר עבירת רציחה ואף לא לגדר עבירת חובל בחבירו, דמ"מ נראה דעבירות אלה של רציחה וחובל, מן העבירות שבין אדם לחבירו המה וכיון שכן מסתבר דלא שייכי כלל במי שפוגע בעצמו, ומשו"כ למדו אסור מאבד עצמו לדעת מקרא ד"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ואיסור מצער עצמו למדו ממה שנזיר נקרא חוטא ולא מלאו ד"לא יוסיף להכותו".

וכך נראה עיקר לענ"ד. דו"ק בכל זה.


ב

"ותכבד המלחמה על שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאד מהמורים ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד ויקח שאול את החרב ויפל עליה וירא נשא כליו כי מת שאול ויפל גם הוא על חרבו וימת עמו" (שמואל א' ל"א ג' – ה').

הנה חז"ל סתמו ולא פירשו למה שאול שלח יד בנפשו, ואיזה הלכה יש ללמוד ממנו. ויש בזה שתי דרכים בראשונים. לדרך אחת שלח יד בנפשו מחשש שייסרו אותו הפלשתים ע"מ להעבירו על דתו ולא יוכל לעמוד בנסיון היסורים. ולדרך השניה לא חשש אלא מיסורים והתעללות ולמדנו מכאן שמותר לו לאדם להרוג עצמו מפחד יסורים.

הב"ח והש"ך ביו"ד סימן קנ"ז סק"א כתבו בשם הסמ"ק בסי' ג' דשאול חשש שיעבירוהו על הדת ע"י יסורים ויתחלל שם שמים, והוכיחו מזה דמותר להרוג עצמו אם חושש שלא יעמוד בנסיון, וכבר הקדימם הריטב"א בעבודה זרה י"ח ע"א וז"ל "כתוב בגליוני התוס' שהיה אומר ר"ת ז"ל דהיכא שמתיירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבל בעצמו, והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו יכול אפילו כשאול מלך ישראל פי' שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת ת"ל אך מיעט. דבכי האי גוונא שרי ומכאן לומדים לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת ע"כ מצאתי בגליוני תוס' והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול אלא שכבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה". והריטב"א בא להוכיח מהא דשאול המלך כדברי התוס' שם דמותר לאדם לאבד נפשו מחשש שלא יוכל לעמוד ביסורים ויתחלל שם שמים על ידו, והתוס' הוכיחו הלכה זו מהמבואר בגיטין נ"ז ע"ב בד' מאות תינוקות שנשבו לקלון וקפצו לתוך המים וטבעו עי"ש. וכדברי הריטב"א כתב גם בתוס' ר"ש משאנץ בעבו"ז שם.

אך בגיטין שם כתבו התוס' שתי דרכים במעשה דד' מאות תינוקות וז"ל "הכא יראים היו מיסורים כדאמרינן (כתובות ל"ג ע"ב) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן" הרי דנקטו דמשום פחד הייסורין מותר לאדם ליטול את נפשו.

ובאמת נראה מפשטיה דקרא דשאול המלך לא חשש אלא שידקרוהו בחרב ויתעללו בו, וכ"כ הרלב"ג שם "היה ירא שימיתוהו באכזריות גדול מפני שהשחית בהם ולזה בחר שימות ביד אוהביו". וכ"כ הרד"ק שם "פן יבואו הערלים האלה ודקרני, בהרגם אותי דקירות הרבה דרך נקמה ובזיון". ועוד כתב שם הרד"ק "ולא חטא בהרגו עצמו… לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל, ועוד כי ראה כי מצאוהו המורים בקשת ולא היה יכול להמלט, טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים, וכן אמרו רז"ל, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך.

הרי לן מפירושי הראשונים כפשטיה דקרא דלא חשש שאול אלא מן היסורים והבזיון ולא שיעבירוהו על הדת, ואעפ"כ הותר לו להרוג עצמו.

ולכאורה נראה דזה גם דעת המחבר דביו"ד סימן שמ"ה בדיני מאבד עצמו לדעת בסעיף ג' שכתב "קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר". ומפשטות לשונו משמע דאין כאן היתר מצד דיני קידוש ה' אלא מדין אונס דהוי כקטן שאין לו דעת, ועי"ש בש"ך סק"ו "כשאול המלך שהרג את עצמו לפי שירא שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו". הרי שפירש גם הוא שלא חשש שאול אלא שיתעללו בו, ולכאורה סתר הש"ך את דבריו, וצ"ע.

והנה בעבודה זרה י"ח ע"א מסופר על מותו של רבי חנינא בן תרדיון ובשעה שהקיפוהו בחבילי זמורות וכרכוהו בס"ת והציתו בהן את האור אמרו לו תלמידיו "פתח פיך ותכנס בך האש" כדי שימות מהר, ואמר להם "מוטב יטלנה מי שנתנה ולא יחבל בעצמו". ומ"מ כאשר קלצטנורי המוציא להורג שאל אותו, "אם אני מוריד ספוגין של צמר מלבך ומרבה בעצים (כדי שימות מהר) אתה מביאני לעולם הבא" אמר לו הן ונשבע לו עי"ש.

וצ"ב במעשה זה, דאם אסור היה לו ליטול את נפשו, איך אמר לפלוני לקרב את מיתתו והלא הכשילו ברציחה, ועי"ש במהרש"א שקלצנטורי זה גוי היה וכך מסתבר, אך גם ב"נ נצטוו על הרציחה, והמכשילן עובר בלפני עור, ועוד דאם אסור היה לרחב"ת לשלוח יד בנפשו אסור לעשות כן גם ע"י שליח כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב מרוצח הלכה ב' דחייב מיתה ביד"ש.

ולכאורה מוכח מזה דבאמת מותר היה לרחב"ת ליטול את נפשו מאימת היסורים, ומשו"כ צוה על קלצנטרי לעשות כן אלא שממדת חסידות לא פתח את פיו, ולכאורה משמע כן אף מלשונו "מוטב יטלנה מי שנתנה ולא יחבל בעצמו" דמלשון זה לא משמע לשון איסור אלא הנהגה מוסרית, כך נראה לענ"ד.

ולכאורה יש מקור מפורש דמותר להרוג עצמו מחשש יסורים באיכה רבתי (פרשה א' פיסקא נ"א) "על אלה אני בוכיה… רבי יהודה אומר על סילוק הדעת וסילוק השכינה, אפשר שהיה צדקיהו רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו עד שתצא נשמתו". הרי לן מדברי חז"ל שראוי היה שצדקיהו ימית עצמו כדי שלא יתעללו בו הפלשתים. ותימה שכל האחרונים לא הביאו מדרש זה.

ולכאורה היה נראה לומר דשאני מלכי ישראל בנפלם ליד אויב שאם יתעללו בהם יש בזה חילול שם שמים, דהמלך לבו לב כל ישראל ומלך על פי נביא, ואם יתעללו רשעי האומות במלך ישראל בהשפלה ובזיון גדול יש בזה חילול השם באומרם איה אלקיך ישראל ומשו"כ הותר לשאול ולצדקיהו להמית עצמם כדי שלא יתעללו בהם הנכרים. אך אין בדברים אלה כדי ליישב הא דרבי חנינא בן תרדיון.

ושו"ר שכיונתי לדברי המהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"ח סימן נ"ט שכתב דהא דשאול המלך "וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה' שאין ראוי שימות ביד הערלים ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון והוא חילול ה' בדת אומתנו", ושמחתי בדברים.

ועי"ש שכתב עוד סברא דשאול חשש שכאשר בני ישראל יראו את הפלשתים מתעללים בו, ילבשו נקמה ויקחו בידם חרב נוקמת, לעשות מלחמה בפלשתים, ויפלו מהם רבבות, וכדי להציל את הרבים מסכנה נטל את נפשו ובכה"ג אין בזה איסור עי"ש.

והנה מבואר בדברי הרד"ק הנ"ל וכך גם בדברי היש"ש וכ"כ בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"א סימן מ"ו דאפשר דשאול מותר היה לו לשלוח יד בנפשו משום שכבר ידע עפ"י שמואל הנביא שלמחרת הוא מת, ולכאורה תימה דהלא מחללין שבת בשביל חיי שעה כמבואר ביומא (פ"ה ע"א) וההורג את הגוסס חייב מיתה אף שרוב גוססין למיתה ואף כשידוע בודאות שגוסס זה אין לו תוחלת אלא לזמן מועט, ומה בכך ששמע משמואל הנביא שימות למחרת, ונראה ברור בזה דלא משום ידיעה זו לחודה הותר לשאול לשים נפשו בכפו אלא דכאשר יודע האדם שדינו נחרץ ואין לו אלא חיי שעה מותר ליטול נפשו מחשש יסורים אכזריים, וז"פ.

והנה אף אם מותר לו לאדם לאבד עצמו לדעת מחשש יסורים קשים, נראה פשוט דאין זה אלא כאשר הוא חושש שיתייסר ע"י הגוים אבל חולה הנאנק מיסורי מחלתו ודאי לא הותר לו לשלוח יד בנפשו, אלא יתחזק בכך שיש דין ויש דיין ויתפלל לה' שיסיר מחלה מקרבו, ורק כאשר חושש הוא מיסורים הבאים ע"י בן בחירה יש מקום לדון ולהתיר איסור זה דמאבד עצמו לדעת, וז"פ.

ועוד חידוש מצינו בזה בדברי הבית יוסף יו"ד סימן קנ"ז בבדק הבית בשם האורחות חיים דאפשר דשאול המלך שלא ברצון חכמים עשה ונהג שלא כדין עי"ש. אך במדרש הנ"ל בפרשת נח ובדברי כל הראשונים והשו"ע בסימן שמ"ה מבואר שלמדו הלכה משאול ונקטו בפשטות דבודאי נהג שאול המלך משוח ה' כדת וכדין וז"פ.

ב

ויש לעיין עוד בהלכה זו, באופן שמותר לו לאדם לשלוח יד בנפשו, האם מותר לו לעשות כן ע"י אחרים, ולכאורה שאלה זו תלויה בשני הדרכים הנ"ל, דאם ההיתר לשלוח יד בנפשו משום חשש שיעבירוהו על הדת יש מקום לטעון שמותר גם ע"י אחר כיון דהיתר זה מושתת על דיני קידוש ה', אך אם כל ההיתר אינו אלא מגדר אונס דהפחד מיסורים אכזריים הוי כאונס וכלשון השו"ע בסימן שמ"ה, אין היתר אלא להחושש מן היסורים אך אין היתר לאחרים להרגו דהלא לגבי אחרים אין כאן אונס. וכבר נחלקו גדולי הראשונים בשעת הגזירה, דיש שפסקו להרוג את התינוקות כדי שלא יצאו לשמד וכך פסקו ר"ת וגדולי צרפת כמובא בריטב"א שם בעבודה זרה ויש שהתנגדו לכך בתוקף רב כמובא בבית יוסף בבדק הבית יו"ד קנ"ז ועיין בדע"ז לבעלי התוס' בפרשתנו, אך עד כאן לא נחלקו אלא בחשש שמד, אך פשוט דאף למאן דמתיר איבוד לדעת מחשש יסורין אין היתר אלא למי שחושש מיסוריו הוא, אך לאחרים אין זה אלא עוון רציחה. (ובאמת יש מן הראשונים שנקטו דאף בחשש שיעבירוהו על הדת אסור לו לשלוח יד בנפשו כ"כ רבינו סעדיה גאון בספר אמונות ודעות מאמר י' פרק י"א, וכך נראה לכאורה מדברי התוס' בגיטין שם בתירוצם השני דרק משום שהגויים יכולים לחללם בעל כרחם הותר לאותן ד' מאות תינוקות להטביע עצמם עי"ש ודו"ק).

והנה רחב"ת אמר לקלצטנורי לגרום לקירוב מיתתו, וגם שאול ביקש מנושא כליו להרגו, ובשלמא אם נאמר כדברי הריטב"א וסיעתיה דשאול הרג עצמו מחשש שיעבירוהו על הדת או משום חילול שם שמים, או מחשש איבוד נפש של רבבות ישראל צבא ה' ניחא דמותר היה לו להיהרג אף ע"י אחרים, אך אם כל ההיתר לא היה אלא מאונס יסורים לכאורה אין היתר אלא לו עצמו ולא לשליחו, ולפי"ז בהא דרחב"ת באמת צ"ע במה שהתיר לקלצטנורי להרוג אותו וצ"ע.

ג

ובספר שמואל מסופר על הגר העמלקי שבא לפני דוד המלך וסיפר לו כי מת שאול ודוד שאלו מנין לו ששאול מת וסיפר הגר.

"ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקראתי בהר הגלבוע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואמר הנני ויאמר לי מי אתה ויאמר אליו עמלקי אנכי ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ואעמוד עליו ואמתתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו ואביאם אל אדני הנה. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה' ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה'" (שמואל ב' א' ו' – ט"ז).

ויש מן האחרונים שנקטו שדוד הרגו מדין רוצח על שהרג את שאול, וכ"כ באור שמח פ"ב ה"ד מהלכות רוצח, הערוך השלחן חו"מ סימן תכ"ה סעיף י"ד, וכבר פירש כן הרלב"ג שם (פסוק י"ד) עי"ש. ועיין באור שמח שם שפלפל בדין ההורג גוסס בידי אדם דאעפ"י שפטור מדיני אדם יש רשות ביד המלך להרגו עי"ש, ומ"מ נקטו דמן הדין הרג דוד את הגר על ששלח ידו להרוג את שאול, ולכאורה מוכח מזה דאף אם ניתנה רשות לשאול לשלוח ביד בנפשו אין הרשות נתונה לאחרים לעשות כן, ולפי המבואר לעיל הנחה זו יש לה מקום גדול.

אך אפשר שלא מדין רוצח הרגו דוד אלא על שלא ירא לשלוח יד במשיח ה', והלא בלא"ה כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ח מהלכות סנהדרין דהוראת שעה היתה או מדין מלך הרגו שהרי אין אדם נהרג עפ"י עצמו, ואפשר דגם עצם הריגתו של הגר העמלקי מדין מלכות היתה או הוראת שעה על שלא ירא לשלוח יד במלך ישראל והיה לו לנהוג כמו נושא כליו של שאול שלא אבה לשמוע בקולו להרגו, ודו"ק בכ"ז.

ד

והנה בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"א סימן מ"ו דן באיש ישראל אחד שהרג את הנפש ונאסר ע"י המלכות בבית האסורין, ושלח יד בנפשו ונמצא מת בתאו, והאריך מאוד לדון בדינו האם מספידין אותו וכל שאר הלכות אבילות האם נוהגין בו. ובתחילת דבריו האריך בסוגיא דידן והביא מבעל בית לחם יהודה דמחשש יסורים מותר לו לשלוח בנפשו וטען כנגדו ופלפל בהא דשאול, ותמה במש"כ האורחות חיים דשאול נהג שלא כדין והביא גם את הכנסת הגדולה שתמה עליו, עי"ש באריכות דבריו.

ובסוף דבריו כתב דאף באופן שאין היתר לאדם להרוג עצמו, מ"מ בדיעבד אם לא עמד בנסיון ושלח יד בנפשו אין נותנין עליו דין מאבד עצמו לדעת לעניני אבילות וכבוד המת, ובאמת הקילו האחרונים טובא בשאלות אלה, עד שבשו"ת בית אפרים יו"ד סימן ע"ו כתב דאף מי ששולח יד בנפשו מחמת מצוקה כלכלית מספידין אותו וקורעין עליו כדין כל המתים, ואף שרבים חלקו עליו וכמבואר בפתחי תשובה יו"ד סימן שמ"ה ס"ק א' – ג' מ"מ בהלכות אלה הלכה כדברי המקיל.

ואביא כמה ספיקות שבהן הכריעו האחרונים להקל בהלכה זו:

א. במי שהמית עצמו בענין שיש שהות מועטת בין מעשהו ובין הרגע שבו נפח נשמתו כתב בשו"ת חכם צבי דמי שקפץ לתוך המים כיון שמטבע הדברים יש זמן מועט עד שטובע יש לתלות שחזר בתשובה והתחרט על מעשיו ודינו ככל אדם ובגליון מהרש"א ביו"ד שם הביאו ופסק כותיה. וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סימן שכ"ו עי"ש, ואף שבשו"ת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ז החמיר כה"ג לגבי מי ששתה סם המות.

ב. במי שהמית עצמו לכפר עון כתב הברכי יוסף שם דנחלקו הגדולים אם מותר לעשות כן, וכיון שיש מתירין עכ"פ לא הוי בכלל המאבד עצמו לדעת, עי"ש.

ג. מי שתקפו יצרו לעבור בחטא ומתוך ייאוש שאינו יכול לעמוד כנגדו המית עצמו כתב הגרעק"א שם דיש בזה מחלוקת והביא שם את דברי הבשמים ראש וכתב דהלכה כדברי המקיל, עי"ש.

הרי לן דאף בענין שאסור לו לאדם לשלוח יד בנפשו, מ"מ נקטו גדולי הדורות דבכל ענין שיש צד ספק בדבר או צד תלייה ואונס יש להקל בכל דיני אבילות וכבוד המת ותו לא מידי.

ה

בענין מגיני מצדה ששלחו יד בנפשם

הנה ידוע מה שהביא בספר יוסיפון דלוחמי מצדה כשראו שאין יותר תוחלת במלחמה ועתידין הם ליפול ביד הרומיים שלחו יד בנפשם וכולם כאחד איבדו עצמם לדעת, ויש לעיין אם כדין נהגו או שמא שלא ברצון חכמים.

ולפי המבואר לעיל תלויה שאלה זו במה שנתבאר. דברור מתוך היוסיפון שלא חששו אלא מן ההשפלה והיסורין ולא מאובדן הדת, וא"כ הנהגתם תלויה במה שנחלקו הראשונים כנ"ל, ולפי דברי המהרש"ל דהשפלתו של מלך ישראל יש בו חילול שם שמים אפשר דסברו הם דבהיותם אחרון הנלחמים מלחמת ה' באויבי ישראל תהיה נפילתם ביד האויב חילול ה', אך לכאורה קשה לדמות מלחמתם הם להא דמלך ישראל משיח ה' ואכמ"ל.

אמנם לפי המסופר שם דהרגו איש את אחיו, וכבר נתבאר לעיל דאף אם מחמת יסורין יש היתר באיבוד עצמי מסתבר שאין היתר להרוג חבירו, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

 

הגב על הנושא


לתחילת הדף