אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת שופטים – בנאמנות עד אחד לממון ולשבועה

פרשת שופטים – בנאמנות עד אחד לממון ולשבועה

"על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד" (י"ז ו').

"לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (י"ט ט"ו).

הנה מצינו בדברי הראשונים והאחרונים ביאורים שונים למה אין ע"א נאמן בממון ומה דופי יש בעדותו, ונעיין בזה בדרכי קדמונינו, ובמה שנלענ"ד לולי דבריהם הק'.

כתב התשב"ץ חלק א' סימן ע"ז "ונראה טעמו של דבר, דודאי עד אחד הבא להעיד בבית דין חששא רחוקה היא לפגום בן ברית מוחזק בכשרות ששקר הוא מעיד, אבל מכל מקום אפשר הוא שמעיד בשקר למען ששכור הוא, מה שאין לחשוד בזה שני עדים כשרים, שאין לחשוד כלל לזרע ברוכי ה' שיהיו חצופין כל כך שלא יתביישו זה מזה כיון שהם מוחזקים בכשרות". ושוב כתב "ונראה שזהו טעמו של דבר שהאמינה תורה עד אחד בסתירה דסוטה כדאיתא בפרק קמא דכתובות, דכיון שקינא לה ונסתרה רגלים לדבר וכו' ומשמע דהעד כשפסלתו תורה לאו משום דודאי משקר או קרוב לודאי הוא, אלא משום חששא רחוקה הוא דפסלינן ליה, וכיון דאיכא קצת רגלים לדבר שהרי קינא לה בעדים ועכשיו העיד זה העד שנסתרה אמרינן דודאי בקושטא קמסהיד לה על בעלה", ועי"ש שהאריך מאד בסברתו זו. (ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ב ח"ג סימן ס"ג כתב בשם בעל התרומות "דלכן לא האמינה תורה ע"א לממון דחיישינן שמא שכרו", ולענ"ד אין זה בסה"ת אלא בתשב"ץ ונתחלפו לו התשב"ץ ובעה"ת עי"ש).

וכל סגנונו מחודש מאוד, דלכאורה יש כאן מעין טעמא דקרא, וכמה רחוק לומר דמה"ת חיישינן דוקא ששכרו להעיד בשקר, אך רבינו התשב"ץ מן הראשונים היה ובהכנעה נרכין את ראשנו ונקבל את דברי קדשו.

ובשו"ת הרשב"א המיוחסות כתב היפך דברי התשב"ץ, דבסי' צ"ד כתב הרשב"א "מעשה בא לידי בשטר שכתוב בו מנה והיה ראוי לכתוב בו מאתים, ומת העד האחד עד שלא נתקן, והיו הבעלים רדופים ללכת ואי אפשר להתעכב עד שיחליפו השטר. אמרתי ימחוק ויכתוב מאתים ויקיים בין סהדא לסהדא, ויכתבו כן, אנחנא סהדי חתמנא על שטרא דנא דאית ביה מחקא. וסמכי בהא אהדא דאקשינן בריש גט פשוט הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר אמאי ניחוש דלמא מחיק ליה לעילאי וכתיב ביה מאי דבעי והוה ליה אידי ואידי נמחק פעם אחת, ואוקימנא דכתיבי בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתמנא על מחקא ושטרא על נייר, אלמא אין חוששין לומר כי מה שכתבו אחר חתימת הראשון אנחנא סהדי לא כתב כן אלא האחרון ואין סומכין על עדותו של אחד, כי בודאי אין חושדין עד אחד בשקרן ולא כתב כן עד שהסכים חבירו עמו ומדעת שניהם נכתב, שהרי עד אחד קם לשבועה, ופעמים לממון כשאינו יכול לישבע ואין חושדין אותו בשקרן", הרי שהביא ראיה להלכה זו מב"ב קס"ד, ומ"מ כתב דאין ע"א חשוד לשקר כלל, וע"כ דפסול ע"א גזה"כ היא ולא סברא.

אך בשו"ת הריב"ש סימן מ"ח כתב שהרא"ה חולק על הרשב"א וגם הש"ך בסי' מ"ד ס"ק כ"ד כתב שאין הלכה כהרשב"א בזה עי"ש, אמנם אין הכרח שחולקים הם על יסוד הנחת הרשב"א דפסול ע"א לממון גזה"כ היא, אלא דהם נקטו דמשפסלתו תורה אין לו נאמנות כלל, דו"ק בזה.

ומאידך מצינו מן האחרונים דע"א חשוד לשקר עיין שו"ת ר' משולם איגרא חשן משפט סי' ה' בקהילה אחת שעשו תקנה שאיש אחד יהיה נאמן כשנים ושוב ביטלו תקנה זו, ולאחר זמן מצאו בין כתביו מסמכים שכתב קודם שסילקוהו מהנאמנות, האם נאמן הוא בכתבים אלה כשנים וכתב הגרמ"א להוכיח מכמה מקורות לגבי דיין ושליש שנאמנים עד שנסתלקו, ואם נולד ספק בעדותן אם היתה קודם סילוקם או אח"כ אינם נאמנים, הרי דע"א חשוד לשקר דאם אינו חשוד לשקר למה לא נאמין לו שעדותו ניתנה קודם שנסתלק הא אין זאת עיקר עדותן וע"כ דבאמת חיישינן שמשקר עי"ש (ויש לדחות ראיה זו כמובן למעיין).

והנתיבות בסי' ל"א סק"א כתב בזה דרך מחודשת דע"א דפסול משום דחיישינן שאומר בדדמי ואינו מדייק, והוכיח כן מבעל המקח שנאמן על מקחו וחיה שנאמנת על הולד, וע"כ דכל היכא דקי"ל שמדייק נאמן אף ע"א, וכתב לפי דרכו לבאר ספיקם של חכמי בריסק שהביא שם הש"ך בשני עדים שהכחישו זה את זה אם מצטרפין שוב להעיד יחד עי"ש.

ולדרכו צ"ל דאף דכל ע"א חשוד לומר בדדמי, כאשר שנים באים יחד מידק דייקי ולא אומרים בדדמי, אך צ"ב לפי"ז במה דמהני הודאה אחר הודאה וכך בעדי הלואה, וגם דשומעין דבריו של זה היום ודבריו של זה למחר, וצע"ג לשיטת הנתיבות. (ובדין נאמנות חיה עיין ירושלמי קידושין מ"ד ע"א דיליף לה מקרא (בראשית ל"ח כ"ח) "ויהיה בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה".

והנתיבות סתר דבריו בסימן פ"א סק"ו, שם כתב המחבר דאף דהודאה בפני ע"א אינה הודאה אם הודה בפני שני עדים זה שלא בפני זה מהני, ותמה עליו הנתיבות דשמא לא הודה בפני השנים כלל דע"א חשוד לשקר, ותירץ דבאמת לא חשוד לשקר ומה שאינו נאמן אינו אלא גזירת הכתוב עי"ש.

ושוב סתר הנתיבות את דבריו בשלישית בסי' קמ"ה סק"ב שם כתב דאין עדות מיוחדת מצטרפין אלא בענין שדי באחד שאומר אמת כדי לחייבו דאז לא חיישינן ששניהם משקרים אבל בצירוף עדי חזקה שרק אם שניהם אומרים אמת מהני לממון א"א לצרף עדותן כיון דע"א חשוד לשקר עי"ש, הרי דנקט דמה שסמכינן על שני עדים אינו אלא משום דלא חיישינן ששניהם משקרים ובודאי אחד מהם אומר אמת, וכעין יסוד דבריו כתב גם השער המשפט בסי' פ"א סק"ו עי"ש.

הרי לן ג' דרכים שכתב הנתיבות בג' מקומות, ופלא הוא.

וגם הקצות סתר בזה לכאורה את דברי עצמו, דבסי' ל' סק"ט הביא את דברי הרשב"א בתשובתו הנ"ל דהוי גזה"כ שאין ע"א נאמן ובסי' פ"א ס"ק י"ב תמה הקצות על מש"כ המחבר דאף דבהודאה בפני ע"א אינה הודאה המודה בפני שני עדים זה שלא בפני זה חייב, דמנ"ל דאכן הודה בפני שני עדים ולא חיישינן שמא משקר, ומשמע דלשיטתו ע"א אכן חשוד לשקר ובנתיבות אכן כתב שם ליישב דבאמת אין ע"א חשוד לשקר אלא דמגזה"כ אינו נאמן, עי"ש במשובב נתיבות ואכמ"ל.

והנה בנחל יצחק סימן ט"ו כתב לחדש דבאמת יש שני טעמים דע"א אינו נאמן, גם משום דחשוד לשקר וגם משום דאומר בדדמי, וחידש לפי"ז דאף היכא דקים לן בגויה דלא משקר כהא דכתובות פ"ה ע"א, מ"מ אין מוציאין ממון על פיו דחיישינן שאומר בדדמי, עי"ש.

הרי לן ד' דרכים ברבותנו הראשונים והאחרונים בטעם שע"א אינו נאמן, א: מפני שאומר בדדמי, כ"כ הנתיבות בסי' ל"א והנחל יצחק סי' ט"ו, ב: מחשש שמשקר, כ"כ בשו"ת הגרמ"א, והנתיבות והשער המשפט בסי' פ"א כתבו דאף בשני עדים חוששין שאחד מהם משקר. ג: והתשב"ץ כתב דבשני עדים בושים הם לשקר זה בפני זה, ועוד כתב דהחשש הוא שמא שכרו אותם לשקר, ד: גזה"כ הוא שפסול ולא סברא כן כתב התומים סימן מ"ד סק"ד וכ"ה בשו"ת הרשב"א כמבואר.

 

ב

ולא אכחד שבעניי לא ידעתי מה לן כי ניתן טעם לדין התורה זה בכה וזה בכה ולכאורה נראה פשוט, דהלא כל נאמנות שני עדים לא סברא היא אלא גזה"כ כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מיסודי התורה ה"ב "כמו שצונו לחתוך הדבר עפ"י שני עדים ואע"פ שאין אנו יודעים אם אמת העידו אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא וכו'", וכשם שהאמינה תורה שני עדים לנפשות ולממון, האמינה תורה ע"א לשבועה, וקלישא נאמנות ע"א מכחם של שני עדים, לא משום דחשידי לשקר ולא משום דאמרו בדדמי אלא משום שזה משפט התורה בדיני הספיקות והראיות.

ויש מן האחרונים שהבינו מתוך דברי הרמב"ם כאילו אין שני עדים נאמנים לברר את המציאות אלא גזה"כ להאמינם ואין כאן בירור אלא דין הנהגה, אך ברור שטעות הוא בידם, ואין לך בירור מובהק יותר מנאמנות העדים, ובדברי הרמב"ם אין כלל חידוש ודבריו פשוטים וברורים דבודאי אין הסברא מחייבת להאמין לשני עדים דאטו תמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, וכמה שקרנים איכא בשוקא, אלא גזה"כ להאמין לשני עדים, אך ברור דלאחר שניתנה דין התורה להאמינם נאמנותם גמורה וברורה. (ועיין שו"ת חת"ס אהע"ז חלק א' סימן צ"ד).

ומ"מ נראה דאין לשאול כלל למה אין ע"א נאמן לממון, כשם שאין לשאול למה אין אשה נאמנת בתורת עדות דאינו נאמן משום שהתורה לא האמינתו כשם ששני עדים לא היו נאמנים לולי שהתורה האמינתם, ואף שהאמינה תורה ע"א לשבועה לא האמינתו לממון ואין לכל עד אלא מדת הנאמנות שנתנה לו תורה, ולענ"ד זה כונת הרשב"א שכתב דגזה"כ הוא שאין ע"א נאמן לממון.

ואף שכתב בספר החינוך מצוה תקכ"ג "משרשי המצוה, לפי שיצר לב האדם רע, ולפעמים יעלה בלבו טינה על חבירו… ואף כי יעמוד אדם ימים רבים בדרכי היושר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע… אבל בהיות המעידים שנים… חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו שנים בשקר, וגדולה חזקה בכל הדברים" אין מזה כל סתירה לדברינו דהלא החינוך בטעמי המצוות עסק, ולא בהגדרות ההלכה ובטעם המצוה שלא להאמין ע"א דבריו מתיישבים מאד, אבל בשורת הדין ותורת המשפט אין לנו ליתן טעם למה לא האמינה תורה ע"א.

ושו"ר בתוס' הרא"ש גיטין (י' ע"ב ד"ה אי לאו) שכתב "אי לאו דכותי חבר לא הוה מחתים ליה מקמיה. ותימה א"כ מתקיים כוליה שטרא אחד סהדא דכולה מילתא סמכינן אהאי ישראל דחתים, יש שרוצים לדקדק מכאן דמה שהצריכה תורה שני עדים לאו משום דחד חשיד לשקר אלא גזירת מלך היא כדאמרינן גבי קרובים משה ואהרן לאו משום דלא מהימני, ונראה דאין ראיה מכאן דשאני הכא דהאי כותי כשר מדאורייתא כיון דגרי אמת הן ומדרבנן פסולין משום שהן חשודים וזה שחתם לפני ישראל מוכחא מילתא דאינו חשוד". הרי שהביא י"א דפסול ע"א גזה"כ ומשו"כ נאמן בעקיפין, ודחה הרא"ש דאפשר שאינו נאמן משום דחשוד למשקר.

אמנם עדיין נראה עיקר דכונת הרא"ש בעיקר להוכיח דע"א אין לו נאמנות בשום פנים ואופן אף כשאינו מעיד באופן ישיר להוציא ממון, ודו"ק בדקות הענין.

 

ג

והנה ביבמות פ"ח ע"א מבואר דהאמינו חכמים ע"א בעדות אשה משום חזקה דאשה דייקא ומינסבא, וכתבו שם התוס' ד"ה מתוך "נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומנסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (דף פ"ט) דבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה", והארכתי בדבריהם במק"א. וברש"י שבת קמ"ה כתב דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה עי"ש. ויש לומר עוד דחזקה זו דדייקא ומנסבא חזקה גמורה היא ואנן סהדי ועיקר סמיכתן לא על נאמנות העד אלא על חזקה זו, ונראה דהתוס' שם באו לאפוקי מהבנה זו.

אמנם הרמב"ם כתב בפי"ג מגירושין הכ"ט "אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות".

הנה מבואר בדבריו דאף דבודאי תקנת חכמים יש כאן להאמין לע"א באשה וכמ"ש בסוף דבריו "הקילו חכמים בדבר זה והאמינו" וכ"ה בפ"ה ה"ב מהלכות עדות דמדבריהם להאמין לע"א באשה, מ"מ מהני מה"ת, דכן חידשו חכמים ברוחב דעתם, דדבר שיכול להתברר בלי עדים ע"י "בא הרוג ברגליו" לא צריך בו תורת עדות. ואפשר דזה כונת הגמ' ביבמות ל"ט ע"א דלא צריך עדות גמורה לברר שהיבם הוא אחי המת "דגילוי מילתא בעלמא הוא" וכעי"ז בירושלמי יומא י"ג ע"ב לגבי ע"א שנאמן לומר הגיע זמן שחיטת תמיד של שחר משום שהוא חושש לשקר דעביד לגלויי.

אך נראה עיקר דמקור דברי הרמב"ם מן הירושלמי יבמות (נ"ו ע"א ושם בדף ע"ז ע"א) "הדעת מכרעת בעידי מיתה מאחר שאילו יבוא הוא מכחיש", משא"כ בעדי גירושין, עי"ש. וגם בבלי יש מקור לדברים שהרי ביבמות צ"ג ע"ב איבעי' לן אם ע"א ביבמה נאמן "עד אחד ביבמה מהו, טעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, והכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דאיהי דייקא ומינסבא, והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא". ולהלכה קיי"ל דע"א נאמן ביבמה, הרי דלהלכה טעם נאמנות ע"א באשה משום דעבידא לגלויי וכדברי הרמב"ם, ודו"ק בכ"ז.

וע"ע ביבמות קט"ז ע"ב דע"א נאמן משום דמילתא דעבידא לגלויי, אלא דמ"מ צריך בו בירור מסויים וזה שתיקנו חכמים להאמין בו ע"א ואפילו פסול ולסמוך גם על הא דדייקא ומנסבא, ודו"ק.

וכעין זה כתב הנמוקי יוסף שם וז"ל "ויש לתמוה היאך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור אשת איש החמור דבעינן שני עדים מדאורייתא וכו' והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרינן משום עיגונא אקילו בהו רבנן ה"ק רבנן שהם מחמירים בכ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה"."וביאור דבריו נראה, דהתורה מסרה לחכמים לקבוע את דרכי הבירור, הראיות, והנאמנות, ויש כח בידם לקבוע נאמנות אף לגבי דין תורה ואכמ"ל.

הגב על הנושא


לתחילת הדף