אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת תולדות – המכשיל חבירו בחטא בדרך עקיפה

פרשת תולדות – המכשיל חבירו בחטא בדרך עקיפה

"וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (כ"ז מ"א).

הנה יש לעיין בכל הנהגתו של יעקב אבינו בקנין הבכורה ובנטילת הברכות במרמה, ובודאי היה ברור וידוע שמעשים אלה יביאו את עשו לשנאה כבושה ולידי נסיון להרוג את יעקב אבינו. ולמה לא חשש יעקב לעבירת לפני עור לא תתן מכשול. ואף דפשוט דכל מעשי אבות שורשם בעולמות ותיקונים שהשיגו ברוח קדשם ובעומק בינתם. מ"מ נלך בדרכי אבותינו לעיין ולחקור ולפלפל במעשי אבות גם לפי אמות המידה של ההלכה המסורה, וכן נעשה גם בסוגיה זו.

וזו פשיטא לן דיעקב אבינו החליט עפ"י תורה שהוא זה שראוי להיות הבכור ולהתברך מפי אביו יצחק, ומשו"כ יש לעיין בחקירה כללית. כאשר האדם מתנהג לפי תומו ודואג לצרכיו הכשרים והראויים האם צריך הוא לחשוש שבעקיפין עלול הוא לגרום לאחרים לעבור עבירה. ומענין לענין יש לעיין האם מותר לאדם להלחם על זכויותיו כאשר בכך יגרום הוא לאחרים לעבור עבירה.

ונחזה אנן.

הנה מבואר בעבו"ז ו' ע"ב "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול". הרי לן דכל הנותן מאכלות אסורות לחבירו עובר בלאו זה.

ומאידך מבואר (שם ס"ג ע"א) "אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר וכו'". ולכאורה צ"ע מה בין הנותן להם מאכל אסר ובין הנותן להם דינר ויודע שיאכלו בו איסור.

ולכאורה מוכח מכאן דכיון שאינו נותן להם איסור אין כאן לפנ"ע אף שיודע הוא שיקנו בדינר זה מאכ"א, דלא נצטוינו אלא שלא לתת מכשול, אבל אין אנו אחראים על איסור שיעשו אחרים מדעתם, אף שאנו נתנו בידם את האפשרות לעבור עבירה.

אמנם הריטב"א שם כתב דאין זה אלא משום שספק אם פועליו וחמריו אכן יקנו מאכ"א ויכשלו, אך גם בדבריו מבואר דאילו היה נותן להם מאכ"א ממש אף בספק היה אסור, ואין ההיתר אלא משום שנותן להם דינר והן הם אשר קונים בו איסור אדעתא דנפשייהו.

ואין כונתנו לומר דאין לפנ"ע אלא בנותן להם חפצא דאיסורא דבאמת מצינו בכמה סוגיות דכל המביא חבירו לידי עבירה עובר בלפנ"ע אף שאין כאן חפצא דאיסורא. כך מצינו בקידושין (ל"ב ע"א) דאסור לשבור עלים לפני בנו שמא ירתח וקעבר על לפנ"ע, וכך גם בב"מ (ע"ה ע"ב) דאסור להלוות בלי עדים שמא לא ישלם והמלוה עובר בלפנ"ע וכיוצ"ב במקומות הרבה. אלא עיקר הענין דאין לפנ"ע אלא כאשר המכשיל מהווה סיבה ישירה למכשול, אבל הנותן דינר לפועליו והם אלה שאדעתא דנפשייהו קונים מאכ"א אין בזה לפנ"ע כלל.

והנה בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ג סימן מ"ג) נשאל אם מותר לשכור מיהודיה זקנה מחללת שבת אולם לתפילת הרבים, כאשר ידוע שבגמר התפילה היא תכבה את האור, וכתב לאסור משום לפנ"ע.

ולפי המבואר נראה טפי דכיון דאין כאן מכשול להדיא, והיא זו שמחללת שבת לאחר גמר התפילה אדעתא דנפשה אין בזה כל חשש דלפנ"ע, וכבר הארכתי בזה במק"א.

ב

והנה מבואר בעבו"ז (ו' ע"ב) דאסור למכור בהמות לעכו"ם לפני יום אידיהן משום דמסתמא קונים הם להקריב קרבנות לעבו"ז ועובר בלפנ"ע. אך לגבי מה שאסור להלוותן ולישא וליתן עמהם אין הטעם אלא דלמא אזיל ומודה ועובר משום "לא ישמע על פיך".

ויש לעיין למה אינו עובר גם בזה משום לפנ"ע, דהלא גורם לגוי להודות לאליליו.

אך באמת כבר נחלקו אם יש איסור על גוי להודות לאלהיו. דעת הב"ח (יו"ד סימן קמ"ח) דאין בזה כל איסור דלא נאסר להם אלא עבודה זרה והודיה זו אין בה עבודה, ומשו"כ אין בזה לפנ"ע. והט"ז (שם ס"ק ג') חלק עליו וס"ל דהוי כקיבלו על האלוה ובודאי אסור גם לב"נ, אלא דלא הוי תרי עברי דנהרא, עי"ש.

ולולי דבריהם נראה בדרכנו הנ"ל דבאמת אין לפנ"ע אלא באחד משני פנים. או בנותן לחבירו דבר לעבור בו עבירה כגון יין לנזיר אבמ"ה לב"נ ובהמה להקריב לעבו"ז, או בגורם לו לעבור עבירה וכמשבר כלים לפני בנו. אבל אין הישראל אחראי במה שהגוי מודה לאלהיו על הנאה הבאה לו מישראל, והרי זה כנותן לפועליו דינר ואינו חושש שיאכלו מאכ"א, דהודיה זו מילתא אחריתי היא, וכשם שמותר לאדם ליתן דינר לפועליו ואינו אחראי מה יקנו בהם, כך אינו אחראי במה שהגוי יודה לעבו"ז ואדעתא דנפשיה עביד, אלא שאסור משום לא ישמע על פיך.

ג

אלא שיש לעיין בזה משני מקורות שמהם יש לכאורה לסתור את דברינו:

א. בחשן משפט (סימן שנ"ו ס"א) מבואר דאסור לקנות מן הגנב משום שגורם לו לחזור ולגנוב. וכ"ה ברמב"ם (הלכות גניבה פ"ה ה"א) ומקורו בבא קמא (קי"ח ע"ב). והרי פשוט שאין הוא אלא גרם רחוק בגניבת הגנב ואינו מכשילו באופן ישיר.

ונראה פשוט דבאמת אין בזה לאו דלפנ"ע ומלשון הרמב"ם והשו"ע מבואר רק דאסור משום שמחזיק ידי עוברי עבירה, עי"ש.

ב. בב"מ (ע"ה ע"ב) אמרו דהמלוה את חבירו שלא בעדים עובר בלפני עור, ונחלקו הראשונים אם זה משום דהלוה עלול להחליט לכפור ולגזול ממונו או שמא ישכח לשלם, עיין בזה ברש"י ורמב"ם. אך בין כך ובין כך פשוט שאין הוא מכשיל את חבירו ואינו לא גורם לעבירה ולא ממציא לו עבירה אלא יוצר מצב שבו הלוה עלול להכשל.

ואי בדידי תלי' הוי אמינא דבאמת אין זה אלא תקנת חכמים והסמיכו דבריהם על לאו דלפנ"ע, אך מפשטות דברי הגמ' והראשונים משמע דיש בזה איסור גמור דלפנ"ע, וצ"ע.

אך אין בזה כדי ליישב שאלתנו על יעקב ועשו, ולכאורה פרשתנו דומה טפי להא דקי' דיש בו לפנ"ע מכיון שיצר לבו של אדם וטבעו גורם לו להתקומם בראותו שבירת כליו, וכך גם בעשו שיצרו וטבעו יביאו אותו לתאות נקם.

ד

ונראה יותר עפ"י יסוד נוסף בדיני לפני עור. דכל שאדם עומד על זכויותיו הממוניות או זכויותיו בתחום אחר אינו צריך לחשוש אם על ידי כך גורם הוא לאחרים הפוגעים בו שלא כדין שיחטאו.

וראיה לדבר ממה שמותר לאדם להשביע את חבירו בדין, ולכאורה קשה דהלא מכשילו בשבועת שקר, ואף שאין אדם צריך לבזבז הון רב על המצוות כמבואר באו"ח סימן תרנ"ו, אין זה אלא במצוות עשה אבל שלא לעבור על לאו צריך להפסיד כל ממונו כמבואר ביו"ד סימן קנ"ז, ואיך מותר להשביע חבירו בתביעת ממון ולהכשילו בשבועת שקר, ולכאורה עליו לוותר על ממונו כדי שלא לעבור אלאו דלפנ"ע. וכבר הקשו כן בשו"ת מוצל מאש (סימן מ"ה) ובהגהות הגרב"פ על טורי אבן (מגילה כ"ח).

וע"כ דמותר לאדם לעמוד על זכויותיו כנגד הבא לקפחו אף אם עי"כ ישבע הלה בשקר, ואיהו דעוית אנפשיה.

וכבר כתבתי במק"א (מנחת אשר ויקרא סימן ל"ח אות ו') בדרך זו לדחות את מה שהקשה המהרי"ל דיסקין (שו"ת מהריל"ד קו"א אות קמ"ד) לשיטת התוס' והרא"ש (עבו"ז כ"ז ע"א) דמותר לו לאדם למסור נפשו להריגה על כל מצוות התורה אף במקום שאמרו יעבור ואל יהרג, והלא עובר בלפני עור, דגויים נצטוו על הרציחה וכיון שרשאי הוא לעבור ולא ליהרג נמצא שבמסרו את נפשו להריגה מכשיל הוא את הגוי בעבירת רציחה.

וכתבתי דלק"מ, דאם זכותו לעמוד על ממונו ולגרום לחבירו להישבע לשקר מדעתו, ק"ו שמותר לו לעמוד על זכותו שלא לחלל את השבת ושלא לעבור על מצוות התורה אף אם הנכרי יקום עליו לרצחו נפש, ואין הקולר תלוי בצווארו אלא בצווארו של הגוי הרוצח דעביד אדעתא דנפשיה.

והנה דנו האחרונים בחולה שאין בו סכנה אם מותר לו לפנות לרופא יהודי על מנת לקבל ממנו תרופות כאשר יודע הוא שהרופא יחלל שבת כדי לבודקו ולרשום לו מרשם. ובשמירת שבת כהלכתה (פרק מ' הערה ל"ב) הביא בשם כמה אחרונים שהראו פנים להקל בצירופים שונים.

בשו"ת יד יצחק לזקנינו גאב"ד טאלטשווא (ח"ג סימן צ"ה) הקל בזה לפי שיטת הש"ך דאין איסור מסייע במומר, ובצירוף השיטות (סימן ש"ו סעיף י"א) דבכתב משיטא אין מלאכת כתיבה דאורייתא. וכעין דבריו הביא משו"ת ברכת משה להגרמ"מ ירושלימסקי ושו"ת בנין דוד להגרד"ד מייזליש, עי"ש.

ושוב הביא בשם הגרש"ז אוירבך להקל בסברא הנ"ל דכיון שהרופא חייב לרפאותו והוא זכאי להתרפאות אינו חושש ללפנ"ע.

ולענ"ד סברא זו רחוקה ביותר ואינה מתיישבת על הלב, ואינה דומה לכל הנ"ל. דעד כאן לא אמרו אלא במי שבא לקפחו ולהפסידו משלו בעול ואון והוא עומד על שלו כמי שתובע חבירו לדין ומשביעו, וכמי שעומד כנגד גוי הכופה עליו לעבור על מצוות התורה, כל כה"ג סברא גדולה שזכותו לעמוד על שלו והרשע ישוב עמלו בראשו, ואין זה ענין כלל לחשאב"ס הפונה לרופא דאין הרופא עומד כנגדו אלא אדרבה הוא עומד לצדו לעזור לו, וא"כ מה היתר יש להכשילו.

ולדעתי קשה מאד להקל בזה, ומסתבר טפי שאכן אסור לחשאב"ס לפנות לרופא שיחלל שבת לעזור לו, ואכן יש בזה לפנ"ע, אא"כ יש בו חשש סכנה ואף ס"ס דפקו"נ דוחה שבת (ואם מדובר ברופא גוי פשוט דמותר שהרי התירו אמירה לנכרי לחשאב"ס, וז"פ).

וראיתי שוב שמרן הגרש"ז חזר על משנתו במנחת שלמה (ח"א סימן ז' ד"ה ומטעם זה) והוסיף לטעון דאטו התובע את חבירו בדין על מעות הלואה "והלוה שהוא רשע מאיים על המלוה שאם יתבענו יחרף ויגדף, אסור למלוה לתבעו".

ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה מתרי טעמי: א. שאני מי שבא לתבוע את חבירו המקפחו בעוול ורשע והוא עומד על שלו. ב. אם הלוה מאיים לחרף ולגדף הוא זה שישא בעונשו, ומה זה ענין לתובע, אבל כל הפונה לרופא יודע שעל מנת כן פונה וזה דרכו של עולם, שהרופא ירשום לו מרשם וידליק את האור כדי לבדוק את גרונו וכדו' דברים שהם דרכו של עולם וצפויים וידועים מראש, וז"פ.

ה

ובגוף השאלה איך מותר לאדם להשביע את חבירו בדין ולמה אין בזה לפנ"ע כבר דנו האחרונים וכתבו בזה כמה דרכים:

א. הגאון רבי ברוך פרנקל בעל ברוך טעם כתב דכל ענין השבועה אינה אלא כדי שיפרוש מחשש שבועת שקר ויוציא גזילה מתח"י. וכעין דבריו כתב חתנו הגדול בשו"ת דברי חיים (ח"ב חו"מ סימן ח') בתוספת נופך דבאמת סמכינן על החזקת כשרות שלא ישבע לשקר, ולאחר שכבר נשבע לשקר מה יכול המשביע לעשות.

ועוד הוסיף בזה הגרב"פ להטעים דאדרבה שבועה זו באה להצילו ממכשול ועון ויפרוש מגזילת הממון שבידו ונמצא שזכות היא לו ולא מכשול.

אך לפי דבריהם יוצא שבראות התובע שאכן הולך הנתבע לישבע לשקר, או במקרה שמכיר את הנתבע כמי שחשוד לישבע לשקר אכן אסור לו להשביעו וצריך הוא לוותר על תביעתו, וד"ז לא שמענו מעולם, ונראה פשוט דאף בכה"ג מותר לו להשביעו.

ב. בשו"ת דברי חכמים לבעל השדי חמד (סימן ל"ט) כתב דאם אכן ישבע זה לשקר הלעיטהו לרשע וימות.

אך כבר כתבתי במק"א דכלל זה לא אמרו אלא שאין עלינו לתקן תקנות להציל את הרשע מעבירה במזיד, אבל ודאי שאסור להכשילו, והלא גם ברשע ניתן לאו דלפני עור לא תתן מכשול.

וכבר כתבתי לעיל את הנלענ"ד דכל הבא להציל את שלו מיד רשע וגזלן נתנה לו תורה רשות ואם רשע זה יעבור בחטא וישגה באולתו אין הקולר תלוי אלא בצווארו.

ובאמת נסתפקתי, דאפשר ליישב קושי' זו בד"א, דבאמת נראה דבמהלך עשיית הדין והמשפט בהכרח התירה תורה עבירות שונות שבאל"ח. דאטו אסור לתובע או לנתבע לגולל בפני הבית דין את מעשי שכנגדו מחשש הלבנת פנים, והלא אמרו (ברכות מ"ג ע"ב) נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. והתוס' בסוטה (סוטה י' ע"ב) נטו לומר דהוי בכלל יהרג ואל יעבור, וא"כ איך מותר לומר דברים בבי"ד שיש בהם כדי להלבין פנים.

ולכאורה עובר גם בלאו דלא תונו איש את עמיתו, וכל המצער את חבירו בדברים עובר בלאו זה כמבואר בספר החינוך (מצוה של"ח), וכבר הבאתי לעיל דחייב אדם להפסיד כל ממונו כדי שלא יעבור על לאו.

וע"כ דבסדר עשיית המשפט הותרו איסורים אלה, דאל"כ אין דין בישראל, והלא נצטוינו "צדק צדק תרדוף". ואמרו חכמים (מסכת אבות פרק א' משנה י"ח) "על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום".

וכמו כן התירה תורה לאו דלפנ"ע, שהרי נתנה התורה שבועת ע"א ושבועת מוב"מ ושבועת השומרים, וע"כ דבמסגרת עשיית הדין בבתי דין הותרה עבירה דלפנ"ע. ולפי"ז אין ללמוד מכאן למק"א, ואף לא דמותר לו לאדם לעמוד על שלו ואינו צריך לחשוש ללפנ"ע.

אך מ"מ נראה דכן האמת, ופשוט מסברא דכאשר חבירו בא לקפחו ברשע ובערמה זכותו לעמוד על שלו ואינו צריך לחשוש לעבירות הרשע, וכמבואר לעיל.

ונראה לפי"ז דכיון דיעקב אבינו ידע שלו משפט הבכורה וכבר אמר הקב"ה בני בכורי ישראל, וגם הברכות של ישראל המה, ואת שלו הוא נוטל, פטור הוא מלחשוש לתגובתו של עשו, ואין עליו כל עבירה מצד לפנ"ע לא תתן מכשול.

ו

והנה בסנהדרין ס"ג ע"ב איתא "אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודה זרה שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך".

והתוס' שם (ד"ה אסור) כתבו בשם ר"ת דבמציל מידם מותר דאינו חייב להפסיד בשביל איסור זה. ושוב כתבו התוס' דאינו עובר על לפנ"ע שהרי הגויים לא נצטוו על כך, עי"ש. וגם הר"ן דן בשאלה זו בסוף פ"ק דעבו"ז וכתב בד"א דאין הישראל עובר בלפנ"ע כיון דלא הוי תרי עברי דנהרא דבלא"ה נכרי זה נשבע בשם עבו"ז, עי"ש.

ולכאורה משמע מדבריהם דאילו היה בזה איסור דלפנ"ע לא היה מקום להתיר משום דמציל מידם ומשו"כ כתבו דאין בזה כלל לפנ"ע ולגבי איסור לא ישמע על פיך מותר במציל מידם. ולכאורה יש לדחות את דברינו הנ"ל מתוך דברי התוס' והר"ן.

אך באמת אין בזה פירכא כלל, לא לדרכנו הראשונה, לא לדרכנו השניה ולא לדרכנו השלישית. דהלא שונה הדבר כאשר השותף היהודי תובע את השותף הגוי לערכאות ומשביעו להדיא בשם עבו"ז כמנהגם, ובכה"ג אין לראות בשבועת הגוי מילתא אחריתי שהוא עושה אדעתא דנפשיה, והרי זה ממש כמושיט אבמ"ה לב"נ.

ומטעם זה גם אין הדברים סותרים את דרכנו השניה, דעד כאן לא אמרנו דמותר לאדם לעמוד על זכויותיו אף אם זה שכנגדו יבחר ברע ולא בטוב אלא כאשר עומדים הם זה לעומת זה, ועבירת פלוני היא זו שעומדת לו לרועץ, כגון בבעל דין שבוחר לישבע שבועת שקר כדי לגזול ממנו או בגוי שבוחר לרצחו נפש. אבל בשבועת השותף מה שהגוי נשבע בשם אלהיו לא קשור לדין שיש לו עם השותף היהודי ואין זו אלא עבירה כלפי שמיא, וכל כה"ג יש לפנ"ע אף במציל מידם, ודו"ק בזה משום דקות הענין.

ופשוט הדבר דאין מכאן סתירה למה שכתבנו דבסדרי דין נדחה איסור לפנ"ע, דאין זה אלא בדין ישראל, דכיון שחידשה תורה דיני שבועה, ע"כ דמותר להשביע חבירו ואין בזה לפני עור, אבל אין זה ענין לדין ערכאות עובדי עבו"ז שעוברים על שבע מצוותיהם ונשבעים בשם עבו"ז, כל כה"ג לא התירה התורה וממילא פשוט דיש בזה לפנ"ע.

ודו"ק בכ"ז.

הגב על הנושא


לתחילת הדף