אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת תזריע – טומאת צרעת וטהרתה בזמן הזה

פרשת תזריע – טומאת צרעת וטהרתה בזמן הזה

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (י"ג ב')

"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (י"ד ב').

הנה בשתי פרשיות אלה, תזריע ומצורע, למדים אנו את מצות הצרעת, טומאתה וטהרתה. והנה הרמב"ם מנה את טומאת הצרעת בג' מצוות חלוקות דהיינו נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים, הלא המה מצוות עשה ק"א –ק"ג.

ובמצוות טהרת הנגע מנה ג' מצוות, דהיינו מצ"ע ק"י טהרת המצורע, תגלחת המצורע במצוה קי"א, והבאת קרבנותיו במצוה ע"ז, עי"ש.

ובאמת נחלקו הראשונים במצוות טומאת המצורע, ושלש מחלוקות בדבר:

א – ב. שיטת הרמב"ם במצוה ק"א דאין מצוה זו אלא מדיני הטומאה וכמ"ש במצ"ע צ"ו דכל דיני הטומאה נמנים במנין המצות. והרמב"ן אכן חלק בזה בהשגה למצוה צ"ו ולשיטתו אין ראוי למנות מצוה זו כמו שאר דיני הטומאה במנין המצוות.

ג. אך שיטת החינוך (במצוה קס"ט) דאכן יש מצוה הרובצת על המצורע לבא לפני הכהן והוא שכתב "שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו".

וכן חזר וכתב בסוף מצוה זו "וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע, אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, ביטל עשה זה".

וכשיטת החינוך יש להוכיח גם מפירוש הרא"ש במס' נגעים (פ"ג מ"ב) שכתב במה דמבואר שם דחתן שנולד בו נגע נותנים לו שבעת ימי המשתה "פירוש, שאר כל אדם שנראה בו נגע בי"ד כופין אותו לבוא אל הכהן, דמצות עשה היא דכתיבוהובא אבל לחתן נותנים לו כל שבעה".

הרי לן מדברי הרא"ש שחובה היא על המצורע לבא אל הכהן וחובה על הכהן לטמאו או לטהרו, ואף כופין על מצוה זו.

אמנם יש לעיין במש"כהרא"שדכופין אותו האם זה משום הדין הכללי דכופין את האדם לקיים מצוותיו, וכמ"ש (חולין קל"ב ע"ב וכתובות פ"ו ע"א) "אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, עשה ציצית ואינו עושה – מכין אותו עד שתצא נפשו", או שמא כופין אותו משום שכולם נצטוו לטהרו או לטמאו מדכתיב "והובא אל הכהן".

ומלשון הרא"ש אכן משמע דכופין אותו מדכתיב "והובא אל הכהן". וכן שמע מפירוש האבן עזרא בפסוק זה (תזריע י"ג ב') "והובא ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא".

הרי לן דכל ישראל נצטוו להביא את המצורע אל הכהן ולמדו כן מדיוקאדקרא.

ולכאורה פירוש זה מחודש דמהי"ת להטיל חובה על המנוגע לבא אל הכהן להיטמא או להיטהר. ועודיתירא מזו דמצוה רובצת על כל אחד מישראל, ולא כשיטת הרמב"ם והרמב"ן דאין בפרשה זו אלא דיני טומאה וטהרה.

אך כבר מצינו לדבריהם בית אב בדברי הזוהר בר"פ מצורע (דף מ"ח ע"א)דלכן נאמר והובא אל הכהן ולא נאמר ובא אל הכהן לומר דכל מי שרואהו אכן מצווה להביאו אל הכהן, וז"ל:.

"ובגין כך כתיב באדם והובא אל הכהן, ובא לא כתיב אלא והובא דכל מאן דחמי ליה איתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא".

והנה יש לעיין לשיטה זו לגבי זמן החיוב, ומתי נחשב המצורע מבטל מצות עשה כאשר לא בא אל הכהן, וכי מחוייב הוא לבא לפני הכהן תוך כדי דיבור כששם אל לבו שנולד נגע בבשרו או תוך כדי אכילת פרס או תוך כדי שיעור עיכול, ומה גבול נתת למצוה זו, או שמא כל עוד יש בידו לבא לפני הכהן לטהרו או לטמאו אין כאן ביטול מצוה אלא שזריזיןמקדימין למצוות ושהי' מצוות לא משהינן.

וחידוש כתב בזה החזו"א (הלכות נגעים סימן י"ג אות י"ז) וז"ל.

"ויש לעיין במצוה שאין זמנה קבוע מאימתי קעבר עלה והנה במ"ק ז' ב' ילפינןדממתינין לדבר מצוה ולדבר רשות ואיכא למ"ד דאיןממתינין לדבר רשות ומשמע לכאורה דאם נשתהה בשביל הפסד ממון עובר בעשה וא"כ בכל מצות דליכא קרא דממתינין לדבר רשות עובר מיד, ומיהו בחליצה ויבום שאינו חייב מיד ואמרינן פסחים ד' א' שאם ממתין אינו עובר רק משום זירוז ומיהו התם במצוה שזמנה קבועה והרי אמרה תורה שאינו עובר עד שיעבור היום, ומיהו נראה דבכל מצוה שאין זמנה קבועה ממתין בין לדבר מצוה בין להפסד ממון והא דאיצטריך קרא בנגעים דחמירי טפי דחייב על קציצתו וכתיב בהן השמר, א"נ קרא אשמעינןדממתין ואין בו משום זירוז, וה"ה בשאר מצות ממתין לדבר מצוה ולדבר רשות וכדאמר נדרים ל"ב א' במשה שנענש שנתעסק במלון תחלה מכלל דמותר מן הדין ומיהו אם מתעכב בלא טעם אפשר דעובר בעשה, ואפשר דכל שדעתו לקיימה אינו עובר בעשה וכעין שכתבו תו' פסחים כ"ט ב' במשהה חמץ ע"מ לבערו".

הרי לן דאין הדבר תלוי אלא במציאות הדברים ובלבו של אדם דכל עוד מתכוין הוא לקיים מצוה זו אלא שהוא מתעכב ומשתהה לא ביטל מצוותו, אך משעה שגמלה בלבו להתעלם מן המצוה ביטל מצות עשה, והדברים חידוש.

וכבר דנתי בכעין זה לגבי מצות מילה שלא בזמנה שאינה מוגבלת בזמן ומשעבר יום השמיני שוב לא מצינו הגבלת זמן במצוה זו מתי ייחשב האדם מבטל מצות עשה.

ב

 

הנה יש לעיין במצוות המצורע, טומאתו וטהרתו אם נוהגת בזמן הזה או שמא אין מצוות אלה נוהגות אלא בזמן שבית המקדש קיים.

וכבר מצינו בשאלה זו מחלוקת בדברי חז"ל.

בתוספתא מסכת נגעים (פ"ח ה"א) אמרו:

"אין מצורע מטהר מצורע אחר אבל נשאל הוא על הטומאה ועל הטהרה של עצמו והכל כשרין לטהר את המצורע ואפילו זב ואפילו טמא טמא מת וכשם שמצוה לטהרן כך מצוה לטמאן וכהן שטמא מצוה לטהר שנ' לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ".

וכ"ה בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשתא א' א'):

"תורת המצורע לבית עולמים, זאת אינה נוהגת בבמה, תהיה בזמן הזה".

ועוד שם (אות י"ג) "אמר רבי יהודה שבתי היתה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו, אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו, פשט ידו לחלון ונתן לי מקל, אמר לי יהודה בזו טיהרתי שלושה מצורעים". ולמדו שם עובדה זו שמטהרים את המצורע בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית.

וכן פסק הרמב"ם דהלכות אלה נוגעות גם בזמה"ז (פי"א מטומאת צרעת ה"ו):

"טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, וכהן שטמאו מצוה לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו, והכל כשרין לטהר את המצורע אפילו זב ואפילו טמא מת, ואין מצורע מטהר מצורע, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת שאין עושין מצות חבילות".

ובכס"מ שם ציין את דברי התוספתאותוה"כ כמקור לדברי הרמב"ם, עי"ש.

(ומאידך אמרו בפסיקתא זוטא (שמות ד' ו'):"והנה ידו מצורעת כשלג… דבר אחר כי ידו של משה רבינו לא נטמאת לפי שאין טומאה לנגע אלא על פי כהן וכן א"ר יוחנן משחרב בית המקדש אין טומאה במצורע").

אך באמת לא מצינו ולא שמענו מעולם מי שהקפיד על דיני מצורע בזמה"ז, וגם בספרי הפוסקים לדורותיהם נראה בעליל שלא נהגו בהלכות אלה, ופרשה זו אומרת דרשני.

ובספר החינוך (מצוה ק"ע, קע"א וקע"ג) כתב דמצוות אלה דטומאת הצרעת וטהרתה נוהגת כל זמן שיש כהן הבקי במראות הנגעים. ומשמע מדבריו דאף דבאמת מצוה זו נוהגת לדורותיהם וכמפורש ברמב"ם, מ"מ אין היא נוהגת בפועל משום שאין בינינו כהן הבקי במראות הנגע.

אך לכאורה תימה הדבר, דהא גופה קשיאדאם אכן מצוה זו נוהגת לדורות כיצד יתכן שפרטיה ואופן קיומה נשתכחו מישראל, והלא מוסרי התורה ומעתיקי השמועה דאגו בכל דור ודור להעביר לבניהם ותלמידיהם את עיקרי התורה, פרטיה ודקדוקיה, יום ליום יביע אומר ודור לדור ישבח מעשיך, וכשם שקבלו במסורת את מראות הדם בהלכות נדה כך פשוט דאילולי יש טעם שאין הלכות נגעים נוהגות בזמן הזה בודאי היו נמסרים מראות הנגע מדור לדור, וצריך לי עיון גדול בדברי רבינו החינוך.

ובהקדמת בעל תפארת ישראל למס' נגעים "מראה כהן" בסופו (אות ל"ט) כתב "ומימי תמהתי למה אין נוהגין כן בזמן הזה, וזכרתי ימים מקדם שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מוה"ר עקיבא איגר זצוק"ל והשיבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת".

ושוב כתב בזה התפא"ידכיוןדבטהרת המצורע יש מצות גלוח כל שערו, ומבואר להדיא שאינו יוצא יד"ח אלא אם מגלח בתער, ויבא עשה דגילוח ודוחה ל"ת דהקפת הראש והשחתת הזקן, אך כיון שאין לנו כהנים מיוחסים וכל כהני דידן ספק המה אין ספק מוציא מיד ודאי ואין לעבור על שני לאוין בספק מצות עשה.

אלא שחזר והקשה הא תינח בנגעי אדם ומה נענה על נגעי בגדים ונגעי בתים. וכתב ליישב דאין להוציא ממון מספק ומשו"כ אין להשחית את הבגדים והבתים דחזקת ממון עדיפה מספק מצות עשה.

אך לענ"ד אין זה ענין כלל לחזקת ממון, דעד כאן לא אמרו ספק ממונאלקולא אלא  כאשר באים אנו להוציא ממון מן המוחזק ולהעביר לרשות אחרים, אבל מעולם לא שמענו במצוהשיש בה חסרון כיס שפטורים מקיומה בספק משום שאין להוציא ממון מספק, ופשוט שכך גם בני"דדלאו בהוצאת ממון עסקינן אלא בהפסד הנובע מקיום מצות התורה.

ועוד הקשיתי לדרכו אף בנגעי אדם דאף שטעם נכון הוא לפוטרו מתגלחת בזמה"ז, במה נפטור אותו מטומאת הנגע, דהלא טומאת הצרעת וטהרתה שתי מצוות הנה ומה ענין זה אצל זה.

ובספר תולדת אדם על הגאון המופלא ר' זלמן מוולז'ין (ח"א פ"ו) כתוב בשמו דבעינן כהן מיוחס לטמא ולטהר את הנגע ואין לנו כהנים מיוחסים בזמן הזה, ודחה את מש"כ בספר ברכת שמים להגר"יעמדיןדהלכות נגעים נוהגות בזמן הזה, עי"ש.

ואפשר דהגר"יעמדין לשיטתו אזל דכתב בשאילת יעבץ (ח"א סימן קל"ח) דעד כאן לא אמרו דטומאת הנגע בכהן תלי'  (פ"ג ממס' נגעים משנה א') אלא בנגע שצריך מומחה לדון בו, אבל כאשר ברור הוא מעבר לכל ספק שנגע טמא הוא טמא הוא אף ללא כהן שיכריז עליו טומאה, עי"ש. אך באמת דברי הגרי"ע חידוש גדול הם ומפשטות דברי המשנה מבואר דגזה"כ היא שאין טומאת נגעים אלא ע"י כהן שהרי מבואר שם "הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן", הרי דישראל מומחה יכול לראות את הנגע אלא שהכהן הוא זה שאומר טמא, אעפ"י שאינו מומחה ואינו אומר טמע אלא ע"י הישראל, ופשוט הדבר שאין זה אלא גזה"כ וכך למדו מפשטיה דקרא, וצ"ע בדברי מרן הגר"יעמדין.

ובאמת הדברים מפורשים בדברי הרמב"ם דבעינן כהן מיוחס בדיני נגעים, וכך כתב בהלכות תרומות (פ"ז ה"ט):

"והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס אבל קודם שיטמאנו הכהן טהור הוא".

וכבר כתב שם הרדב"ז בפירושו "ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזמן הזה שהרי טהרת המצורע נוהגת בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא ודאי מה שלא נהגו בה מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס".

הרי לן שהרדב"ז ציטט את לשון הרמב"ם דטהרת הנגע נוהגת בזמן הזה ותימה היה בעיניו למה לא נהגו כך, ותירץ לפי"ד הרמב"ם דכל שאין כהן מיוחס אין לטמא ולטהר את הנגע.

ויש מן האחרונים שכתבו טעמים שונים דבזה"ז לא שייך לטהר את הנגע, וכבר הבאתי לעיל את מש"כבתפא"ידכיון שאין בינינו אלא כהנים מוחזקים אין להתיר תגלחת המצורע, וממילא אין המצורע יכול להיטהר.

ובאור שמח (פי"אמטו"צה"ו) כתב דלא ידעינן מהי תולעת השני, עי"ש.

ובשאילת יעבץ שם כתב דאין לנו מי חטאת. אך לא ירדתי לסוף דעתו, דלא בעינן אלא מים חיים וכי חסרים בזמנינו מעינות יוצאים בבקעה ובהר.

אך לכאורה צ"ע לפי כל דבריהם דאף אם אין בידינו לטהר את המצורע, איך נפטור את המצורע ממצותו לבא אל הכהן לטומאתו.

ואפשר דכל שאינו בטהרה אינו בטומאה ד"לטהרו או לטמאו" כתיב (ויקרא י"גנ"ט). וכבר דרשו חז"ל כמה הלכתא גבורתא מהיקש זה בתורת כהנים, כהא דכהן המטמא הוא זה שמצווה לטהר, וכ"כהרמב"ם שם (פי"אה"ו), ואפשר דה"נדרשינןדאין מצוהלטמא את המנוגע אלא בשעה שאפשר לטהרו, וכך מסתבר.

ונראה עוד עפ"י המבואר במשנה דחתן נותנים לו כל שבעה וכן מי שרואה נגע בימי הרגל כנ"ל, ובמו"ק (ז' ע"א) נחלקו רבי יהודה ורבי בטעם הדברים. לר"יגזה"כ היא דילפינןמדכתיב (י"ג י"ד) "וביום הראות בו" יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה, ורבי אומר אינו צריך דמה אם אמרה תורה ופינו את הבית טרם יבא הכהן ואם לדבר הרשות ממתינין לדבר מצוה לא כל שכן.

הרי דלדבר מצוה לכו"עממתינין ולרבי ממתינין אף לדבר הרשות, והרמב"ם הרי הביא טעמו של רבי (פ"ט מטו"צה"ח) וא"כ ממתינין אף דבר הרשות ולא רק בנגעי בתים אלא אף בנגעי אדם.

אמור מעתה לכאורה ק"ו הדברים בזמה"זדאם נטמא את המצורע ואין בידנו לטהרו וישב כל ימיו מחוץ למחנה ונאסור עליו לשמש מטתו ותספורת וכיבוס, וכמה ביטול מצוה יש בזה, וכל כה"ג לא גרע מחתן שנותנין לו כל שבעה.

והרבה יש לפלפל בזה ועוד חזון למועד.

הגב על הנושא


לתחילת הדף