אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת תצוה – זכור – זכירת מעשה עמלק

פרשת תצוה – זכור – זכירת מעשה עמלק

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ה י"ז).

א

הנה נחלקו הראשונים בביאור מצוה זו, באיזה ענין ואופן מצווים אנו בזכירת מעשה עמלק, ושלש מחלוקות בדבר:

א. מדברי התוס' בברכות (י"ג ע"א ד"ה בלשון) מבואר דמה"ת חייב לקרוא פרשה זו שבתורה ולא די בזכירה בעלמא כל אחד לפי צחות לשונו, שהרי דחו פרש"י שכתב דנפ"מ אם כל התורה בלשון הקודש נאמרה או בכל לשון לענין קריאת התורה דהלא קריה"ת מדרבנן ותקנת עזרא היא, וכתבו ליישב "דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות מדאורייתא כמו פרשת זכור", הרי מבואר מדבריהם דקריאת פרשת זכור מה"ת הוא.

(והנה בתוס' לא הזכירו אלא את פרשת זכור אך רמזו בדבריהם דיש עוד פרשיות שחייבים מה"ת לקרותן "כמו פרשת זכור" אך הבית יוסף בסימן תרפ"ה הביא בשמם דקריאת פרשת זכור ופרשת פרה מה"ת, וכ"ה בשו"ע שם ס"ז ובסימן קמ"ו ס"ב, וכנראה שהיה לפניו ש"ס וורמיזא שבו אכן גם בתוס' גרסינן פרשת זכור ופרשת פרה, וכ"ה בתוס' שנץ ובתוס' רבינו פרץ, ועיין לקמן סימן ב' אות ב' מש"כ בד"א ביאור דברי התוס').

ב. מדברי הרא"ש בברכות פ"ז סימן כ' משמע יתירא מזו, דמה"ת צריך קריאת פרשה זו בפני עשרה דהלא כתב שם להוכיח מהא דרבי אליעזר שחרר עבדו כדי לצרפו לעשרה, דעשה דרבים אפילו דרבנן כמו קדיש וברכו דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו "דלא מסתבר דאיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מה"ת", ומשמע מפשטות דבריו דצריך עשרה בקריאה זו מה"ת.

ולכאורה תמוה מהי"ת לומר שצריך קריאה בס"ת לקיים מצוה זו ובפרט קריאה בצבור דהלא אין לנו אלא מצות הזכירה ומה בין זכירה זו לשאר הזכירות שאין בהם קריאת התורה בעשרה.

וראיתי בזה שתי דרכים בדברי רבותינו האחרונים.

בקרן אורה ברכות דף ה' ע"א כתב דכיון דכל מצות הזכירה קשורה למצות מחיית עמלק ונצטוינו לזכור כדי למחות, כשם שמצות מחיית עמלק מוטלת על הצבור כן גם מצות הזכירה מצות הצבור היא דהיינו קריאת התורה בצבור. ויש לפקפק בסברא זו דמלבד מה שלאו מילתא דפשיטא היא דזכירה במחייה תליא כמבואר לקמן, מסתבר טפי דכל אחד חייב לזכור כדי שכולם ביחד ילחמו וימחו זכר עמלק ואף דאכן מחיית עמלק מצות הציבור היא, הזכירה מצות היחיד היא.

ובפעולת שכיר על המעשה רב סימן קל"ג כתב דכיון שאמרו חז"ל דאין שמו של הקב"ה שלם עד שתמחה שמו של עמלק דין זכירה זו כדין דבר שבקדושה. (ובד"ז כתב דמגילה צריך עשרה משום דהוי כדבר שבקדושה דהמן היה מזרע עמלק ובמפלתו יש ענין מחיית עמלק שעל ידה יהיה שמו של הקב"ה שלם הו"ל כדבר שבקדושה שצריך עשרה עי"ש). וגם סברא זו מחודשת עד למאד כמובן לכל מעיין.

ולול"ד היה נראה מעין דרכו של הקר"א, דשאני זכירה זו מיתר הזכירות שכולם יסודם בעבודת ה' המוטלת על האדם בינו לבין קונו ומשו"כ חובת הפרט הם לגמרי, משא"כ זכירת מעשה עמלק דאף שחובת הפרט היא, אופן קיומה ע"י קריאת הצבור דעצם הזכירה ענין ציבורי הוא ולא חובת האדם ועבודת ה' שבלב דזכירת מעשה עמלק ענינו כדי שכל ציבור כלל ישראל יזכרו איבתו וימחו זכרו, ודו"ק.

ג. ולפי פשוטן של דברים זכירה זו כשאר הזכירות היא, ומה"ת אין בה נוסח מסויים אלא כל אחד לפי צחות לשונו צריך להזכיר רשעת עמלק ומצוות מחייתו, וזכירה זו גדרה כמצות "זכור את יום השבת לקדשו" דמה"ת מזכיר כל אחד לפי צחות לשונו קדושת היום ושבחו כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת ה"א וכ"ה בסהמ"צ עשה קנ"ה ובספר החינוך מצוה ל"א עי"ש. וכן מוכח לדעתי מדברי הרמב"ם בסהמ"צ עשה קפ"ט ובהלכות מלכים פ"ה ה"ה ובספר החינוך מצוה תר"ג שסתמו דבריהם במצות זכירת עמלק ויפה שתיקותם כדיבורם, ודו"ק בזה.

אך באמת נראה טפי דאין כונת הרא"ש דמצוה מה"ת לקרוא פרשה זו בעשרה, אלא דמצוה זו עיקרה מה"ת ומשו"כ יש חומרא יתירא בקיומה כפי תקנת חז"ל אף במה שאינו אלא מדרבנן. (וראיתי מי שמצא בכת"י ישנים שהנוסחה הנכונה בדברי הרא"ש דקריאת פרשת זכור בעשה דאורייתא, ולא כמו שכתוב בגמ' דידן בעשרה דאורייתא).

והרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כ"ה י"ז) נסתפק בזה וז"ל "כבר הזכרתי המדרש שדרשו בו בספרי יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן בספרי זכור את אשר עשה לך עמלק בפה לא תשכח בלב, ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בצבור ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור וכו' והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכן נצטוינו למחות את שמו".

ואף שדרשו חז"ל במגילה י"ח ע"א דצריך קריאה מתוך הכתב במגילה דילפינן מגז"ש זכירה זכירה "הימים האלה נזכרים ונעשים", "כתוב זאת זכרון בספר", הרי דבזכירת מעשה עמלק יש דין ספר, כבר תרגם בתרגום יונתן (על הפסוק כתוב זאת זכרון בספר בשמות י"ז י"ד) "ספר סבא דלקדמהון" דהיינו ספר דברי הימים ואין הכונה לספר תורה, ובאבן עזרא שם כתב "הוא ספר התורה או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמות ה' ואיננו אתנו וכו'", והרמב"ן שם כתב דאכן הכונה לספר התורה עי"ש. אך מ"מ אף אם הכונה לספר התורה אין מזה כל ראיה שצריך במצות הזכירה קריאה מתוך הספר דהלא כתיבה לחוד וזכירה לחוד וז"פ, ועוד דבאמת אין זו גז"ש גמורה דהלא כל מצות מגילה מדברי קבלה היא ולא מה"ת, וע"כ דהוי אסמכתא בעלמא, וכז"פ.

ב

מסקנת ההלכה

הרי לן דמצינו ג' דעות בראשונים בענין קיום מצוה זו מה"ת:

א. לדעת התוס' צריך לקרוא פרשה זו שבתורה וכך מבואר שם בתוס' הר"ש משנץ וגם בתוס' רבינו פרץ עי"ש. אך אין הכרח מדבריהם שצריך לקרוא בעשרה ואין גם הכרח שצריך לקרוא מתוך ס"ת, וכל מה שלמדנו מדבריהם אינו אלא דצריך לקרוא את פרשת זכור. (ומכיון שדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ ממילא צריך קריאה מתוך הכתב).

ב. לדעת הרא"ש משמע דקריאה בצבור מה"ת, אך לענ"ד נראה טפי דכל כונתו רק לומר דאם היינו מעמידין את המעשה דרבי אליעזר בקריאת הזכור אין לנו ראיה אלא שמצוה שעיקרה מה דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו, ולא מצוה שכל עיקרה מדרבנן, אך כיון שדוחק לאוקמה בפרשת זכור מוכח דאף מצוה דרבנן אם מצוה דרבים היא דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו. אך מ"מ חזינן דדעת הבית יוסף דקריאה זו הוי מצוה דאורייתא ממש כמבואר לקמן.

ג. דעת הרמב"ם והחינוך דמה"ת די בזכירה בעלמא כל אחד לפי צחות לשונו, וכ"כ בשו"ת תורת חסד סימן ל"ז עי"ש, והרמב"ן נסתפק בזה כמבואר.

אמנם בשו"ע סימן תרפ"ה סעיף ז' כתב "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא".

הרי לן דחשש המחבר דקריאה זו מה"ת ממש היא, ויתירה מזו חזינן בסימן קמ"ו סעיף ב' "וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאוריתא שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא". וכבר עמד בברכי יוסף בזה, דבסימן תרפ"ה כתב שיטה זו בשם י"א ובסימן קמ"ו כתב הלכה זו כהלכה פסוקה ופשוטה, אך מ"מ ברור דהמחבר חשש לשיטה זו דקריאה זו בעשרה מה"ת היא. והבית יוסף בסימן תרפ"ה לא הביא כלל את דברי הרא"ש אלא את דברי התוס' בברכות י"ג בלבד ולכאורה יש לתמוה מה ראיה מצא בדברי התוס' דקריאה בעשרה הוי מה"ת, ולכאורה אין לזה ראיה אלא מדברי הרא"ש בלבד, וצ"ע.

ג

אם יוצאין בפרשת ויבא עמלק

הנה נחלקו המגן אברהם והמשנה ברורה אם יוצאין יד"ח מצוה זו בקריאת פרשת זכור שבפרשת תצא בלבד, או שמא יוצאין יד"ח אף בקריאה שבסוף פרשת בשלח, ונבאר.

המג"א בסימן תרפ"ה הביא בשם השל"ה דמי שאין במקומו לא קריאת פרשת זכור ולא מקרא מגילה עדיף שילך למקום שבו יוכל לקיים מצות זכור דאורייתא וקודמת היא למצות מגילה דהוי מדרבנן, והמג"א דחה דבריו ונקט דיוצאין ידי חובת מצוה זו אף בקריאה ד"ויבא עמלק" שקוראים בפורים, ומשו"כ פסק דעדיף לבא למקום שאין קורין זכור בשבת כדי לשמוע מקרא מגילה בפורים ולצאת בקריה"ת מצות הזכירה מללכת למקום שיש בו קריאת הזכור ולא מקרא מגילה, עי"ש. אך המשנ"ב שם ס"ק ט"ז פקפק בדבריו ונטה לומר דאין אדם יוצא יד"ח אלא בזכירת מצות העשה למחות זכר עמלק דלא נצטוינו לזכור מעשיו אלא כדי למחות זכרו בעת שיעלה רצון לפניו ית"ש, ומשו"כ צריך לקרוא דוקא את קריאת הזכור שבפרשת תצא שבה מצוות מחייתו עי"ש.

ויש לתמוה על מש"כ באבני נזר או"ח סימן תקי"א דיש במקרא מגילה זכירת מעשה עמלק (וביאר בדרך זו את שיטת הלכות גדולות דאשה אינה מוציאה את האיש במקרא מגילה, דבמגילה דאיש יש גם מצות זכירת מעשה עמלק משא"כ באשה שפטורה ממצוה זו עי"ש ועיין מש"כ בזה במנחת אשר שמות סימן ע"א).

ולכאורה פשוט דאין יוצאין יד"ח הזכירה במקרא מגילה דהלא אין שמו של עמלק מופיע כלל במגילת אסתר, ועד כאן לא נחלקו המג"א והמשנ"ב אלא אם יוצא בפרשת ויבא עמלק שאין בו מצות מחייתו, אך מ"מ יש בו רשעת עמלק ומלחמת ה' בו, אך פשוט שאין יוצאין במגילה שאין בה כלל מעשה עמלק ואף שמו של עמלק לא מוזכר בה.

אך מדקדוק דברי האבנ"ז נראה דבאמת לא עלה על לבו לחדש דיוצא יד בזכירת מעשה עמלק במקרא מגילה, דבודאי א"א לצאת יד"ח אלא בזכירת מעשה עמלק, אלא דמ"מ מקיים מצוה זו במקרא מגילה, אך לכאורה תמוהים הדברים דאם מצוה הוא למה לא יצא יד"ח, ואם אינו יוצא יד"ח מה מצוה יש כאן.

ונראה ביסוד הדברים, עפ"י חידוש עצום שכתבו הראב"ד והר"ש משנץ בפירושיהם לתורת כהנים ר"פ בחוקתי במה שאמרו שם דזכור היינו בפה ואל תשכח בלב, ובתו"כ אמרו זכור "שתהא שונה בפיך" ופירשו הראשונים הנ"ל "זכור את אשר עשה לך עמלק שתהא שונה בפיך הלכות מגילה" (ועיין שם בר"ש שפירש עוד שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים דהיינו כל ששת הזכירות עי"ש). ולכאורה נראה שדקדקו מלשון התו"כ שתהא שונה בפיך, דלשון תלמוד הוא ולא לשון קריאה בלבד, ופירשו דהכונה להלכות מגילה.

ובביאור הדברים צ"ל דכשם שאמרו בסיפור יציאת מצרים "כל המרבה לספר הרי זה משובח" וכבר ביארתי במנחת אשר פסחים סימן פ"ג דאף דאין יוצאין יד"ח מצות הסיפור אלא באותן הדברים שנקבעו ע"י חז"ל כהא שאמרו (פסחים קט"ז) "כל שלא אמר שלשה דברים הללו לא יצא יד"ח" מ"מ כל דבר הקשור בדרך כלשהו ליציאת מצרים בכלל כל המרבה לספר הוא, כמו הלכות הפסח, כך חידשו הראשונים הנ"ל גם בזכירת מעשה עמלק דאף שבודאי אין יוצאין יד"ח מצוה זו אלא בקריאת פרשת עמלק בפרשת תצא או לדעת המג"א אף בפרשת בשלח מ"מ גם הלכות מגילה בכלל כל המרבה כשם שהלכות הפסח הם בכלל כל המרבה לספר ביצי"מ, ואם בהלכות מגילה אמרו כן ק"ו במקרא מגילה, ודו"ק בכ"ז. (אמנם אם אכן זה כונת האבנ"ז יש לפקפק בעיקר דבריו דכיון דאין יוצאין יד"ח מצות הזכירה במגילה למה לא תוציא האשה את האיש במגילה, וצ"ע).

אך באמת נראה יותר דכך פירשו את מה שאמרו חז"ל שתהא שונה בפיך, שיש מצוה ללמוד הלכות אלה כדי לקיימן, וצ"ע.

ובעיקר מחלוקת המג"א והמשנ"ב, לכאורה הדברים תלויים במה שיש לעיין ביחס שבין שתי המצוות בסוגיא זו, מצות הזכירה, ומצות המחייה, האם הא בהא תליא ושני צדדים הם של אותה המטבע, דנצטוינו לזכור שמצווים אנו להלחם בעמלק ולמחות זכרו מן העולם, או שמא הא לחודא קאי והא לחודא קאי ולא נצטוינו אלא לזכור רשעתו ולשמר איבתו, אבל אין מצות הזכירה ענף למצות מחיית עמלק. ובדברי הראשונים מבואר להדיא דמצווין לזכור את מצות המחייה, עיין ברמב"ם מ"ע קפ"ט "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק… ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו" וכך כתב בחינוך מצוה תר"ג דרק זכרים מצווים במצוה זו כי להם לעשות מלחמה הרי לן להדיא דמצות הזכירה היא לזכור כדי להלחם, וזה ראיה למשנ"ב.

ולעומתם כתב הרמב"ן (מצות עשה ז' ששכח הרמב"ם) שמצוה לזכור מעשה עמלק כדי לדעת שלא לחנם ימחה ה' זכרו אלא מחמלתו עלינו, עי"ש. ודבריו הם בית אב לשיטת המג"א דגם בפרשת בשלח שם כתוב "כי מחה אמחה את זכר עמלק" יוצא יד"ח ודו"ק בזה.

אמנם מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים משמע שא"צ אלא לזכור שנאתו ואריבתו ולכאורה סתר דבריו. אך אפשר דמובן מאליו שיש לזכור שנאתו ואריבתו כדי למחוק את זכרו ולהשמידו ומשו"כ כתב הרמב"ם את מצוות הזכירה והמחייה בחדא מחתא בהלכה אחת היא הלכה ה' שם.

והנה בספר החינוך שם כתב דנשים פטורות ממצות הזכירה כיון שפטורות הן מלעשות מלחמה דאין דרכה של אשה לכבוש, והמנ"ח שם תמה עליו מהי"ת לתלות זכירה במחייה ולכאורה שתי מצוות הן שאינם תלויות זב"ז. אך באמת מבואר להדיא גם בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם דכל מצות הזכירה כדי "לעורר הנפשות במאמרים להלחם בו" ואף שלדעת הרמב"ם לא צריך כלל לקרות פרשה מסויימת אלא לספר ברשעת עמלק כנ"ל באות א', מ"מ חזינן בשיטתו דתכלית הזכירה מחייה הוא ודו"ק.

והנה אם מצווים אנו לזכור כדי להלחם בו כדמשמע מדברי הרמב"ם והחינוך מסתבר כדברי המשנ"ב שאין יוצאין יד"ח מצוה זו אלא בפרשת תצא שם נצטוינו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", אבל אם אין המצוה אלא לזכור איבתו אפשר לצאת יד"ח גם בפרשת ויבא עמלק, ולפי"ז יתחדש דלדעת המשנ"ב נשים פטורות, וזה חידוש.

אך לא זו בלבד שדברים אלה חידוש הם, אלא שלפי"ז סותר המשנ"ב את דברי עצמו שהרי בספרו ספר המצוות הקצר מצוה ע"ו כתב דבמצוה זו חייבים הכל אנשים ונשים. ודבריו נראין כסותרים זא"ז.

אך באמת אפשר דלאו הא בהא תליא ולכאורה היה מקום לטעון כשיטת המשנ"ב נגד המג"א משום דמצות הזכירה מקורה בפרשת תצא ולמד מזה שזו היא הפרשה שמצווים אנו לזכור. לפי"ז השאלה אם נשים חייבות לא בהכרח תלויה במחלוקת המג"א והמשנ"ב אם יוצאים יד"ח בפרשת ויבא עמלק. אך באמת כתב המשנ"ב להדיא לפקפק בדברי המג"א משום דנצטוינו לזכור כדי למחות זכרו והדרא קושיא לדוכתא.

ומשו"כ נראה דאף אם אכן נצטוינו לזכור את מצות המחייה אין הכרח לפטור את הנשים דגם הן צריכות לסייע למלחמה זו ולחזק את רוח בעליהם ולתמוך במחיית עמלק בעצה ותושיה, וגם הן מצוות "לעורר הנפשות ללחום בו" ועיין לקמן אות ו' וכז"פ.

ד

אם יצא יד"ח כששמע רק עיקר הפרשה

והנה חידוש גדול ראיתי בספר הליכות שלמה מתורתו של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל בסימן תרפ"ה דאף אם לא שמע כל הקריאה יצא יד"ח אם שמע את עיקר הענין דלא מסתבר דצריך לשמוע כל הקריאה ממש והוכיח כן מהמג"א שכתב דיוצא יד"ח גם בפרשת ויבא עמלק הרי דאין צריך אלא לקרוא עיקר מעשה עמלק עי"ש.

ולענ"ד נראה יותר דכיון דנקטינן כדעת הרא"ש והתוס' דמצוה זו קריאת פרשה שבתורה היא ע"כ צריך לקרוא או לשמוע כל הפרשה כולה דמה בין קריאת שמע לקריאת פרשת זכור, ואין ראיה כלל מדברי המג"א, דאף לשיטתו צריך לקרוא פרשת עמלק אלא דס"ל דיוצא יד"ח בכל אחד משתי הפרשיות שבתורה שיש בהן רשעת עמלק ומחייתו, אך אף לשיטתו אין המצוה אלא בקריאת פרשה שבתורה כמו שכתב בשו"ע ומהי"ת להקל אם לא שמע אלא מקצת הפרשה. ובאמת אף אם קריאה זו מדרבנן תמוה לומר דבעיקר הענין סגי דמה בינה ובין מקרא מגילה וקריאת שמע למ"ד דרק פסוק ראשון מה"ת ואעפ"כ פשוט דאם דילג תיבה אחת לא יצא יד"ח, וע"כ דכל שצריך לקרוא פרשה מסויימת צריך לקרות כולה, ומאי שנא פרשת זכור, וצ"ע.

ונראה ברור בהבנת הגרשז"א, דאף לדעת המג"א עיקר מצות הזכירה בפרשת כי תצא היא, אלא שבדיעבד יוצא גם בפרשת ויבא עמלק, ולפי"ז הוכיח שבדיעבד יוצא בעיקרא דמילתא. אך יותר נראה דאם באמת נקטינן דעיקר המצוה בפרשת כי תצא, לכשיקראו פרשת ויבא עמלק עיקר חסר מן הספר כיון שאין בפרשה זו לא מצות הזכירה ולא מצות המחייה כנ"ל.

אלא נראה יותר דלדעת המג"א יוצא מה"ת בקריאת "פרשת עמלק", וכל אחד משתי פרשיות אלה די בה לצאת יד"ח מה"ת אף לכתחלה כמבואר לעיל.

ומש"כ הגרש"ז לדון במי שהתכוין בפסוק "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" על בני ישראל ולא על עמלק (ונחלקו הראשונים בזה בפירושים עה"ת) אם יצא, וכתב לפי דרכו שיצא דבעיקר הענין סגי, לענ"ד פשוט דאף לולי דבריו יצא, דכל ששמע את כל הפרשה יצא ואף שלא הבין את הדברים על בוריים ואין נפ"מ אם התכוין לפירוש זה או לפירוש אחר, ואף דמבואר בסימן קצ"ג ס"א דמי שאינו מבין אינו יוצא בשמיעה אין זה אלא במי שאינו מבין את השפה כלל, אבל מי שאינו מבין פשט הכתובים וכוונתם פשיטא שיצא (כמבואר לקמן אות ט'). אך מ"מ נראה דלא יצא יד"ח אא"כ שמע את כל הפרשה ככל קריאה דאורייתא כקר"ש או כמקרא בכורים ווידוי מעשרות וכדו', וכך נראה גם בקריאה דרבנן כמקרא מגילה, כנלע"ד.

ה

בזמן מצוה זו

ובענין זמן זכירה זו מה"ת, כתבו כמה מגדולי האחרונים דמה"ת צריך להזכיר מעשה עמלק פעם בשנה וכך משמע מדברי השו"ע כמבואר לעיל אות ב', והשתיתו דבריהם על מה שקבעו חז"ל די"ב חודש הוי זמן שכחה לגבי דין אבילות, ולכן אין אבילות יותר מי"ב חודש אף על אביו ואמו, כמ"ש נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד (עיין ברכות נ"ח ע"ב), כ"כ הג"ר ישעיהו פיק בספר מיני תרגימא, כ"כ בפעולת שכיר על המעשה רב שם וכ"כ בשו"ת חתם סופר אהע"ז ח"א סימן קי"ט דדעת רוב הפוסקים דמה"ת צריך לקרוא פרשת עמלק פעם אחת בשנה עי"ש, וצ"ע.

והנה דנו הפוסקים לפי"ז מה יעשו בשנה מעוברת דמשנה לשנה יש בה י"ג חודש והלא לענין אבילות סגי בי"ב חודש אף בשנה מעוברת והלא זה כל הענין והמקור דאבילות י"ב חודש כמבואר, וכתב החת"ס שם לחדש דבשנה מעוברת אין שכחה אלא לאחר י"ג חודש דגרימת השכחה אינה ע"י חלוף זמן בלבד אלא ע"י תקופות השנה דלאחר שעברו על האדם מעגל השנה על ימי החג והמועד שולטת השכחה אבל כל עוד לא עברו כל ימי החג אף שעברו י"ב חודש עדיין אין כאן שכחה ומצות הזכירה מתקיימת עי"ש. (אמנם החת"ס בעצמו החמיר בזה וכן צוה לתלמידיו כפי שמעיד תלמידו הגדול המהר"ם שיק בספרו על המצוות מצוה תר"ד דבשנה מעוברת אמר החת"ס שיש לכוון בקריאת פרשת זכור שבפרשת תצא לצאת יד"ח עי"ש).

אמנם יסוד שיטה זו דמה"ת צריך להזכיר מעשי עמלק בכל שנה ושנה נסתרת מדברי הראשונים הרמב"ם והחינוך דהנה בספר המצוות מצות עשה קפ"ט כתב "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק… ושנאמר זה בכל עת ועת", הרי שאין זמן מסויים שבו נצטוינו לקיים מצוה זו אלא בכל עת ועת, וכך משמע מדבריו בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ה' "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו וכו".

ונראה שיטת הרמב"ם דבאמת אין זמן מוגדר ומסויים במצוה זו אלא צריך מפעם לפעם להזכיר בפה כדי שהדברים לא ישכחו מלבנו, אך כל אחד לפי כח זכרונו, ומה"ת אין בזה זמן מסוים ומוגדר השוה לכל, אלא כל אחד צריך להזכיר לפי הצורך כדי שלא ישכח ויסיח דעתו מענין זה. וכבר הארכתי בכעי"ז לגבי תלמוד תורה (עיין מנחת אשר ויקרא סימן ס"ג ומנח"א על ת"ת סימן ג'), וכך כתבתי לגבי מצות תפילין (עיין מנחת אשר שמות סימן כ"ד), דיש מצוות שאין בהם גדר מסוים של זמן אלא על האדם להדר בהם ולקיימן ככל שאפשר לו לפי טרדותיו ואורחות חייו, וכך גם מצוה זו לשיטת הרמב"ם.

ובספר החינוך מצוה תר"ג כתב "שלא נדע זמן חיוב זה ואפשר דצריך לזכור פעם בשנה או שנים או שלש עי"ש, ונראה מזה כמו שביארנו בשיטת הרמב"ם דהעיקר הוא שלא לשכוח ולפיכך נצטוינו לזכור בפה מדי פעם בפעם כל אחד לפי דרכו וטבעו, אך שוב כתב בסוף דבריו "ועובר ע"ז ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה וגם עבר על לאו הבא ע"ז שהוא לא תשכח כמו שנכתוב בלאוין בעז"ה" ולכאורה משמע מלשון זה דכל שאומר פעם אחת בחייו יצא יד"ח ורק כשמעולם לא הזכיר מעשי עמלק ביטל מצוה זו, ולכאורה דבריו סותרים אלה את אלה.

ונראה לכאורה דבאמת אין כונתו דבפעם אחת בחייו סגי, דכבר כתבתי במק"א דלא מצינו בשום מצוה דיש ענין לקיימה פעם אחת בחיים, (עיין מש"כ בזה בענין כתיבת ס"ת במנחת אשר לדברים סימן נ"ז ובענין שלוח הקן בסימן מ), וכתיבת ספר תורה שאני, דכל מהות מצוה זו וגדרה בתוצאה, שיהיה לו ס"ת ויקרא בה ומשו"כ בכתיבת ספר אחד סגי כל עוד הספר ברשותו, משא"כ בזכירת מעשה עמלק מה חפץ יש בזכירת איבתו ורשעתו פעם אחת בשבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אך מכיון שאין כאן זמן מוגדר ומסוים, לעולם אין לומר שביטל מצוה זו אא"כ לא הזכיר כלל כל ימיו דאם הזכיר מעשה עמלק פעם אחת שוב אין לומר בודאות שביטל מצוה זו, הגע בעצמך מי שמת ל"ע בקיצור ימים, וכל ימי גדלותו שנים מועטות ובתוכם זכר מעשה עמלק וכי בטל מצוה זו, וא"כ נתת דבריך לשיעורין, ומשו"כ כתב החינוך דרק במי שמעולם לא זכר מעשיו הרעים, י"ל שביטל מצוה זו, ודו"ק בזה היטב.

ו

חיוב נשים בפרשת זכור

נחלקו גדולי הדורות אם נשים חייבות בקריאה זו, ורבים בזמנינו נהגו שהנשים באות לשמוע קריאת פרשה זו, ויש מקומות שנהגו לקרוא קריאה מיוחדת לנשים, ונבאר בקצרה סוגיה זו.

כתב בספר החינוך מצוה תר"ג דנשים פטורות ממצות הזכירה כיון שאין דרכה של אשה לכבוש, ופטורות הן ממצות המחייה. והמנ"ח תמה עליו דמנ"ל לחדש דהא בהא תליא, ומי גילה סוד ה' דכל מצות הזכירה משום מצות המחייה היא. אך באמת מצינו גם בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קפ"ט דמצות הזכירה היא כדי ש"נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו". וכבר כתבתי במק"א דמצינו בכמ"ק שהראשונים פירשו טעמי דקרא ואף למדו הלכה מטעמים אלה ואכמ"ל (עיין מנחת אשר במדבר סימן מ"ב).

ועוד הקשה המנ"ח דהלא מחיית עמלק מלחמת מצוה היא ובמלחמת מצוה אמרו דכלה יוצאת מחופתה כמבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות מלכים ה"ד, וכך תמה גם האבני נזר או"ח סימן תק"ט. ובמרחשת סימן כ"ב אות ו' כתב לחדש חידוש גדול דרק במלחמת יהושע חייבות הנשים משום שעיקר ענינה ישוב ארץ ישראל, ואשה חייבת בישוב ארץ ישראל, אבל בשאר מלחמת מצוה נשים פטורות.

והדברים חידוש דמסתבר טפי לדון אם נשים חייבות במלחמת מצוה, ואין הדבר תלוי בענין המלחמה וטעמו.

והנראה עיקר בזה מה שכתב הרדב"ז בהלכות מלכים שם דבאמת פטורות הנשים אף במלחמת מצוה וכמו שאמרו ביבמות (ס"ה ע"ב) שאין דרכה של אשה לכבוש, ובמסכת נזיר (נ"ט ע"א) אמרו שאסור לאשה לצאת עם כלי זין למלחמה, ומה שאמרו דכלה יוצאת מחופתה כונתם דכיון שהחתן יוצא למלחמה מה לה לכלה לעמוד תחת חופתה. והוסיף הרדב"ז "ואפשר שבמלחמת מצוה היו מספקות מים ומזון לבעליהם וכן המנהג היום בערביות", וכ"כ בהגהות הרש"ש (סוטה מ"ד ע"ב).

ובשו"ת תורת חסד סימן ל"ז כתב לפטור את הנשים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ופלפל אם המצוה מן התורה היא דוקא בשבת שלפני פורים או בכל זמן שהוא, עי"ש. ומ"מ העיד הגאון בעל תורת חסד דמעולם לא ראינו ולא שמענו שנשים באות לשמוע קריאת הזכור, עי"ש.

ובשו"ת דברי יציב למו"ר זצ"ל או"ח סימן רפ"ח כתב לדייק ממה שכתב בשו"ת דברי חיים חלק ב' או"ח סימן י"ד דמותר לעשות מעזרת נשים עזרת אנשים משום דקדושת בית הכנסת גדולה מקדושת עזרת נשים, דיש כמה דברים שנוהגים בעזרת האנשים ולא בעזרת נשים כגון תקיעת שופר, וקריאת ד' פרשיות. ומשמע מדבריו דנשים פטורות מכל הד' פרשיות ובכללן פרשת זכור עי"ש.

ובספר טעמא דקרא הביא מרן הגרח"ק מהחזון איש דנשים פטורות מקריאה זו, ובקובץ קול תורה ניסן תשס"ג הביא בשם מרן הגר"מ פיינשטיין שלא נהגו הנשים לשמוע קריאת הזכור, עי"ש.

ולעומתם דעת המנ"ח שם דנשים חייבות במצוה זו כיון דהוי מצות עשה שאין הזמן גרמא ועוד דיש בה לאו דלא תשכח.

ובשו"ת בנין ציון לבעל ערוך לנר חלק ב' סימן ח' כתב בשם רבו הגר"א בינג אב"ד ווירצבורג שהעיד בשם מרנא רבי נתן אדלר שהקפיד שכל נשות ביתו תשמענה קריאת פרשה זו, עי"ש. ולכאורה כן נהגו אחריו תלמידו הגדול החת"ס כמבואר בדרשותיו (חלק ג' עמוד צ"ב).

וגם בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות ק"ב) כתב דנשים חייבות מתרי טעמי: א. עיקר מצות הזכירה לא זמן גרמא היא, אלא שרבנן קבעו לקרוא בשבת זו. ב. רצונו של עמלק היה להשמיד את הנשים כאנשים, עי"ש.

ויש לעיין לענ"ד בשני הטעמים. במש"כ דהוי מצוות עשה שאין הזמן גרמא, נראה לכאורה דכיון שתיקנו קריאה זו בשבת שלפני פורים פטורות נשים מקריאה זו דרבנן דהוי זמ"ג אף שחייבות בעיקר מצות הזכירה דאורייתא, ודו"ק וצ"ע.

וגם בטעם השני יש לעיין דלכאורה כונתו לסברת חז"ל דאף הן היו באותו הנס. ויש לתמוה דהלא כבר כתבו התוס' (פסחים ק"ח ע"ב ד"ה היו) דבמצוה דאורייתא לא אמרו סברא זו, דהלא נשים פטורות אף מן הסוכה אף שאף הן היו בכלל ענני הכבוד, ואילולי שדרשו חז"ל כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה היו פטורות אף מאכילת מצה, והדברים ידועים.

ובשו"ת מנחת יצחק חלק ט' סימן ס"ח כתב שדעת רוב הפוסקים דנשים חייבות בקריאה זו, ולא ידעתי מי הם רוב הפוסקים שדעתם כן.

ומ"מ נהגו רבים ובפרט בירושלים עיה"ק שנשים באות לשמוע קריאת פרשת זכור ואפשר שנהגו כן משום דעת מהרי"ל דיסקין שהיה מגדולי הגדולים בירושלים. ובשם מרן הגרי"ש אלישיב (זצ"ל) ראיתי דשויהו עליהן חובה, ולא ידעתי אם חותמו של מר בר רב אשי חתם על שמועה זו, ולענ"ד קשה לומר בזה דשויהו עליהן חובה.

ומ"מ נראה לענ"ד דעדיף שתבאנה הנשים לשמוע את הקריאה בקריאת האנשים לאחר תפילת שחרית ולא יעשו מנין מיוחד לקריאת הנשים, דכיון דנראה טפי שאין הנשים חייבות במצוה זו כמבואר צ"ע אם ראוי להוציא ספר תורה לקריאה זו, ועיין בשו"ת משיב דבר (או"ח סימן ט"ו) שהוכיח מדברי המג"א בסימן קמ"ד שאסור להוציא ספר תורה במקום שאין חיוב קריאה עי"ש. ועוד דאין מוציאין ספר תורה אלא לג' קרואים וכבר העיר בזה הגרמ"פ בקובץ קול תורה הנ"ל עי"ש.

ובעיקר השאלה אם נשים חייבות במצוה זו עיין עוד מה שנתבאר לעיל אות ג'.

סוף דבר נהרא נהרא ופשטיה וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו ורבותיו בהלכה עמומה זו.

ז

אם צריך לקרוא דוקא מס"ת כשר

והנה נחלקו האחרונים אם צריך ספר תורה כשר לקריאה זו, הפרי מגדים במשבצות סימן קמ"ג סק"א נקט דכיון דצריך מה"ת קריאה מתוך ס"ת פשוט דצריך ספר תורה כשר. אך בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' חלק א' סימן ש"צ וכן שו"ת מהר"ם שיק בשו"ת יו"ד (בסימן האחרון שנדפס בספר לאחר חיתום שטרות) נקטו דאין צריך ס"ת כשר, וחידשו דבאמת אי"צ קריאה מתוך ס"ת אלא משום ההלכה דדברים שבכתב אין אתה רשאי לאמרן בע"פ וכיון שכן אי"צ לקרוא דוקא מס"ת כשר (אמנם לכאורה פשוט דאין זה אלא מה"ת אבל מדרבנן דין קריאה זו ככל קריאת התורה וז"פ). ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סימן א' כתב להאריך במה שקרה בקהילה אחת שנפרדו שתי יריעות לפני קריאת פרשת זכור וקשרו אותם בעניבה כדי שלא יהיה הס"ת פסול, וכתב שנהגו שלא כדין, ועדיף היה לקרוא פרשת זכור מתוך חומש דאין צריך דוקא ספר תורה, או מן הספר התורה הפסול דמ"מ עדיף ספר פסול מחומש, עי"ש.

ובספר שלחן שלמה הובא שחידש הגרש"ז דאם נמצא פסול בס"ת אין צריך לקרוא שנית ויצא יד"ח, ובציונים שם הביאו שכ"כ בספר פני הארי החי, וכבר נתבאר דכבר כתבו כן גדולי האחרונים, השואל ומשיב והמהר"ם שיק, וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר כנ"ל, אך מ"מ חידוש הוא, ולמעשה נראה דכיון דעצם חיוב הקריאה מה"ת במחלוקת הראשונים היא שנויה יש להקל בדיעבד כדברי האחרונים הנ"ל.

ח

בהוראת הגרח"ע לקרוא בלילה במקום שיש רבים שאינם באים לביהכ"נ בבוקר

חידוש גדול כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' סימן צ"ג) לגבי בית הכנסת ביוהנסבורג שבליל שבת באים רבים להתפלל ובבוקר באים מעטים והעיד בשם הגאון הרב קוסובסקי שהיה רבה של יוהנסבורג ששאל את גיסו הגרח"ע בעל האחיעזר ופסק לו שיקראו את פרשת זכור בליל שבת ללא ברכה כדי לזכות את הרבים לצאת ידי חובתם מן התורה עי"ש.

ולמדנו מדבריו דקיום מצוה זו עיקרה ע"י קריאת פרשה זו שבתורה, ולא רק תקנת חז"ל בקריאת ד' פרשיות, דע"י קריאת הלילה נראה פשוט דלא קיים מצוות חכמים. אך מ"מ יצא ידי חובת התורה, ואת"ל דמה"ת אין צריך דוקא קריאה מתוך ס"ת ודאי לא היה פוסק להוציא ס"ת ולקרוא בו כשאין בזה צורך, דהלא משום כבוד ס"ת אין להוציא ולקרוא בו ללא צורך, ודו"ק בזה כי הרבה יש להאריך בזה.

ט

אם יוצא שמיעת פרשת זכור כשאינו יודע פשט המקראות

הנה העיר הגר"מ שטרנבוך שליט"א (מועדים וזמנים ח"ב סי' קס"ה) דמי שאינו בקי בפירוש הפסוקים שבפרשת זכור לכאורה אינו יוצא יד"ח בשמיעת הקריאה לפי המבואר בסימן קצ"ג סעיף א' דלא אמרינן שומע כעונה אלא במי שמבין לשון הקודש אבל מי שאינו מבין אינו יוצא יד"ח ע"י שמיעה, וה"ה בני"ד.

והנה המשנ"ב שם סק"ה כתב שהמנהג הוא כשיטה דבלה"ק יוצא אעפ"י שאינו מבין משא"כ בשאר לשונות, ועל כך סומכים אנו שנשים ועמי ארצות יוצאים יד"ח בשמיעה, אך אף המשנ"ב כתב שנכון טפי שיאמרו עם זה שמוציאם יד"ח כדי לצאת יד"ח אף לדעת השו"ע, ולפי"ז ודאי שראוי שכל אחד ילמד את פירושי המקראות.

אך לענ"ד אין כל זה ענין לני"ד, דעד כאן לא נחלקו אלא במי שאינו מבין את עצם הלשון שהוא שומע, אבל מי שמבין את עצם השפה והלשון ודאי מהני ביה שומע כעונה אף אם אינו יודע את פירוש המקראות.

וכל עיקר הלכה זו יסודו בכל עצם הגדרת המושג שומע כעונה, דכבר ביארתי במק"א כונת חז"ל באמרם השומע כעונה בכל מקום, דמצד עצם טבעם של דברים השומע כעונה דכך טבעם ודרכם של המדבר והשומע ויוצר האדם ברא את טבעו ודרכו, והאדם מדבר הוא, ונשמת חיים הלא היא "רוח ממללא" והדיבור והשמיעה כרוכים ירדו מן השמים. ומשום סברא זו פשוט דאף דכל המקור שהביאו חז"ל (סוכה ל"ח ע"ב) להוכיח דהשומע כעונה אינו אלא מדברי קבלה (מלכים ב' כ"ב ט"ז), מ"מ פשוט דהלכה זו דאורייתא היא, דאין דרשה זו אלא גילוי מילתא דמה שקראו לפני המלך נחשב כאילו המלך הוא זה שקרא אותם. (והארכתי בכל עיקר סוגיא זו במנחת אשר במדבר סימן י"ג).

ולפי"ז נראה ביאור הלכה זו, דכאשר אין אדם מבין את שפת המדבר אליו, לא שייך כלל לומר שומ"כ כיון שאין כל קשר ושיתוף בין המדבר והשומע, אבל כאשר מבין הוא את שפת המדבר אליו אלא שאין הוא עומד על בוריין של דברים, אין בזה כל סיבה לשלול את עצם דין שומ"כ.

וידעתי שבגמ' (מגילה י"ח ע"א) אהא דהלועז ששמע אשורית יצא אמרו "והא לא ידע מאי קאמרי מידי דהוה אנשים ועמי הארץ, מתקיף לה רבינא אטו אנו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא, הכ"נ מצות קריאה ופרסומי ניסא". ומשמע מזה דפסוקים אלה שאין אנו יודעים את פשרם הרי הם כהיעדר ידיעת הלשון.

אך אין בזה כל קושיא על דברינו הנ"ל דאכן במלים אלה שאין אנו יודעים כלל מה פירושם הו"ל כאינו מבין כלל את הלשון, משא"כ בביאורי המקראות, וז"פ.

ובאמת פשוט לענ"ד דאין הבנת הענין מעכבת דאטו מי שכיוון לפרש"י ולא ידע פירושו של הרד"ק או האבן עזרא וכדו' ספק אם יצא, אתמהה.

כ"ז נראה ברור ופשוט לענ"ד.

 

ב

בשאר מצוות שבתורה

 

"זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד ט').

"רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני יקוק אלהיך בחרב באמר יקוק אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" (דברים ד' ט' – י').

"זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'" (דברים ט' ז').

"וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך, כשהוא אומר שמור, הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהי' שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר, יכול בלבך, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת לב אמורה הוא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך" (תורת כהנים, ספרא בחוקותי פרשה א).

הרי לן דמלבד שלשת המצוות שבזכירה המוגדרות כמצוות עשה בדברי הרמב"ם וכל הראשונים ונפסקו להלכה, קידוש היום בשבת, זכירת יציאת מצרים, וזכירת מעשה עמלק, נצטוינו בתורה גם בזכירת מעשה מרים, זכירת מעמד הר סיני, וזכירת הקצף שהקצפנו את הקב"ה במדבר. אלא שזכירות אלה לא נכללו במנין המצוות להרמב"ם והחינוך ואין המנהג לקיימן כחובה, וצ"ב מה גדר מצותן ולמה שאני משלשת הזכירות הרובצות עלינו חובה.

וכבר כתב המגן אברהם בשם האריה"ק (סימן ס' סק"ב) "איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע לכן כשיאמר ובנו בחרת יזכור מ"ת, וקרבתנו מעמד הר סיני, לשמך הגדול מעשה עמלק שאין השם שלם, להודות לך הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים, וזכרתם את כל מצות ה' זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות… וצריך טעם למה תקנו לקרות פ' עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים עססי' תרפ"ה. וי"ל דמ"ת יש לנו חג עצרת וה"ה שבת ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו מפני שהי' גנותן של ישראל".

ובסידורים רבים נכתבו פסוקי ששת הזכירות לאחר תפילת שחרית, וזאת עפ"י דעת המקובלים כמבואר, אך בפוסקים לא חייבו בזכירות אלה כמבואר. ונראה לבאר בקיצור הלכתא דא.

א

זכירת מעשה מרים

כתב הרמב"ן בספר המצוות מצוות עשה ז' ששכח הרמב"ם דמצוות זכירת מעשה מרים מצוות עשה היא כמו זכירת מעשה עמלק ומקורו מדברי הספרא הנ"ל ודברי הספרי (דברים כ"ד). ותמה על הרמב"ם שהשמיטו ממנין המצוות.

והנראה בדעת הרמב"ם, ששיטתו מבוארת בדבריו בסוף הלכות טומאת צרעת (פרק ט"ז ה"ו) ומשום יקרת הדברים נעתיק לשונו

"וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות".

הרי לן בדעת הרמב"ם דלא נצטווינו להזכיר בפה את מעשה מרים אלא להתבונן בקורות  אותה כשדיברה במשה אף שכוונתה לטובה היתה וללמוד מזה גנות לשון הרע. ולשיטתו אין בזה מצות זכירה בפה אלא דבר מוסר והתבוננות.

וסגנון אחר דקדקתי מתוך דברי רש"י עה"ת שם (דברים כ"ד ט').

"אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים".

הרי שלדעת רש"י אין כאן מצות עשה אלא עצה טובה למי שרוצה להזהר מנגעי הצרעת ללמוד ממעשה מרים שלקתה בעון לשה"ר.

ב

זכירת הקצף במדבר

ובתורת כהנים (ר"פ בחקותי כנ"ל) מבואר שגם מצוה זו זכירה בפה היא. אך הרמב"ן בספר המצוות שם נסתפק דשמא לא נצטוו בזה אלא דור המדבר בלבד ואין זו מצוה לדורות או שמא מצוה לדורות היא וראוי למנותה במנין המצוות.

ועפ"י דבריו כתב בספר החרדים דכיון דספיקא דאורייתא לחומרא ראוי לקיים מצוה זו בפה (עשין פ"ד סימן כ"ב – כ"ג ולאוין פ"א סי"ג). אך רוב רבותינו מוני המצוות לא כללו מצוה זו במנין וכנראה שדעתם שאין זו מצוה לדורות.

אמנם צריך עיון אם אכן מצוה לדורות היא מה ענינה ואופן קיומה, דהלא עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר (מס' אבות פ"ה) וחדשים לבקרים הקציפו את הקב"ה, בחטא העגל, המרגלים המתאוננים וכו', ואיזה פרשה צריך לזכור. וראיתי בספר החרדים שם שאכן כתב דהכוונה להזכיר את כל הפעמים שהקציפו וכ"כ המלבי"ם שם.

ואפשר דאם אכן מצוה זו לדורות היא כשם שמצווים אנו לקרוא את פרשת זכור, כך מצווים אנו לקרוא גם את הפרשיות שבהן הקציפו אבותינו את הקב"ה במדבר. ויש בזה כדי להסביר את לשון התוס' בברכות (י"ג ע"א ד"ה בלשון הקודש) שכתבו דנפ"מ במה שאמרו דכל התורה בלה"ק נאמרה "דנפ"מ בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור". ולכאורה תמוה איזה פרשיות יש מלבד פרשת זכור שמחוייבין לקרות מה"ת, ולפי המבואר אפשר דכוונתם לכל הני פרשיות שעל ידם יש לקיים מצוה זו דזכור את אשר הקצפת וכו'.

והנה המגן אברהם כתב שם דלא תיקנו לקרוא פרשיות אלה משום דלא רצו להזכיר גנותן של ישראל. ודבריו בהכרח מושתתים על ההנחה דאין כאן מצוה דאורייתא, וכדי לא להזכיר גנותן של ישראל לא נהגו ולא תיקנו זכירה זו.

וכד הינא טליא שמעתי מאבי מורי הגאון החסיד שליט"א רעיון מבריק בביאור מה שמצינו בכמה ראשונים ופוסקים דקריאת פרשת פרה מה"ת, וכך נפסק בשו"ע (סימן קמ"ו ס"ב וסימן תרפ"ה ס"ז) ורבים תמהו וכי היכן נצטווינו להזכיר פרשת פרה אדומה. אלא דכיון שמצווים אנו להזכיר את שהקציפו אבותינו בחטא העגל אך אין להזכיר גנותן של ישראל, קוראים אנו את פרשת פרה אדומה שעליה אמרו שהיא מכפרת על חטא העגל ותבא אם ותקנח צואת בנה ובכך מקיימין אנו מצות זכירה זו, ודפח"ח.

ג

זכירת מעמד הר סיני וזכירת ה"א

הנה בדברי הרמב"ן בפירושו עה"ת מבואר דפסוק זה מצות ל"ת יש בו "רק השמר לך", וגם מצות עשה "והודעתם לבניך". אך הרמב"ן לא פירש מה גדר המצוה ומה יש לזכור. ובמצוות ל"ת ששכח הרב מצוה ב' כתב דיש להוסיף מצוה זו במנין הלאוין שבתרי"ג המצוות, וכך הביא מבה"ג. אך שאר רבותינו מוני המצוות ובראשם הרמב"ם והסמ"ג וספר החינוך לא כללו מצוה זו בהדי תרי"ג, וצריך ביאור בטעמם.

והמגן אברהם שם כתב שם דאנו מקיימין מצוה זו בחג העצרת שכל כולו זכרון למעמד הר סיני וקבלת התורה. ובערוך השלחן כתב שם דזו מצוה כללית המתקיימת בכל מצוה ומצוה שאנו מקיימין דכולם מרועה אחד ניתנו במעמד הר סיני.

ובפשטות נראה דלדעת הרמב"ם גם מצוה זו כוללת המתקיימת בזכרון הכללי של קבלת התורה ועול מלכות שמים, ושאני משאר הזכירות שכל אחת מהן מתייחסת לענין מוגבל ומסויים, כך נראה פשטות הענין לענ"ד.

וכיוצא בדבר נראה לגבי מה דכתיב (דברים ח' ב') "וזכרת את כל הדרך אשר הולכך ה"א זה ארבעים שנה". וכן מה דכתיב (דברים ח' י"א) "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצוותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום", והרמב"ן מצות ל"ת א' ששכח הרב כתב דאף מצוה זו יש לכלול במנין הלאוין שהרי נצטווינו בהשמר שלא לשכוח את ה"א. וכ"כ בשערי תשובה לרבינו יונה ח"ג סעיף י"ז – כ"ז עי"ש.

אך כבר כתב במגילת אסתר שם דלדעת הרמב"ם מצוה זו וכיוצא בה מצוות כלליות הן הכוללות את כל התורה ואינם במנין. ואפשר דכך גם מצות זכירת מעמד הר סיני, אף שנצטווינו לזכור מעמד מסויים מ"מ ענינה זכירת מה שנצטווינו בסיני וגם מצוה זו בדרך מן הדרכים כמצוה כוללת היא. ודו"ק בעומק הדברים.

ולאחר כל אריכות הדברים, הנראה עיקר לענ"ד בסוגיא גדולה זו, דכל המצוות שבזכירה בהכרח נמסרו לחכמים לקבוע פרטיהם ודקדוקיהם. דהלא לא נדע מה צריך להזכיר, כיצד צריך להזכיר ומתי צריך להזכיר. וע"כ שלא נמסר הדבר אלא לחכמים לקבוע פרטיהן ודקדוקיהן של מצוות אלה, והן הם שקבעו שזכירת מעשה עמלק יש לקיים בקריאת הפרשה בשבת זכור, וזכירת יום השבת ע"י קידוש היום והן הם שקבעו בכל אחת מן הזכירות, גדרה, הלכתה ואופן קיומה.

וכבר הארכתי במנחת אשר לדברים (סימן כ"ז) דכאשר נמסר הדבר לחכמים דבריהם כדברי תורה המה ויובן לפי"ז דעת השו"ע דמצוה דאורייתא יש בקריאת פרשת זכור בשבת שלפני פורים כמבואר לעיל סימן א' אות א' ודו"ק בכל זה הדק היטב.

תגובות (1)

  • אחיה ליפשיץ

    בדעת הרמב"ם נראה, הן ממשנה תורה והן מספר המצוות, ומלמד האחרון על הראשון, שהמצוה של זכור, שייכת ל'לא תשכח' "בלב", והכוונה כפשוטו להרגשת הלב של איבה ושנאה כלפיו (ומוכח מספר המצוות, שזה הפירוש בסיום ההלכה "שאסור לשככוח איבתו ושנאתו" היינו האיבה והשנאה שלנו אליו! וכמבואר בספר המצוות בעשין כמובא להלן ובלאוים "אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך"). ומצות הזכירה היא אמצעי לדבר זה שלא לשכוח, כמו שכתב בספר המצוות בעשין בפירוש הספרי: "כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות", וכן בלאוים "חידוש האיבה לו מצות עשה". וההדגשה בעשין, "נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות". נמצא, שמי שקורא 'זכור' ואף מבין, אבל לא היה באופן ומטרה שיתתעורר בלב לשונאו, לא קיים כלל את המצוה! ואין המצוה לפי הרמב"ם מילים אלו או אחרות, והקיום המהודר הוא למשל אם הרב יתן דרשה שתעורר את הלבבות לשנאת עמלק, וצ"ב אם הציבור יוצא בזה ידי חובת זכירה מדין שומע כעונה. ולפי זה עולה גם גדר הזמן המחוייב, ואין כל הלבבות שווים, ואינו עניין של זכרון שכלי, אלא שצריך להקדים ולזכור כל פעם באופן הנ"ל, כך שלא תסור השנאה מהלב.

    להגיב

הגב על הנושא


לתחילת הדף