אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » צער בעלי חיים בשב ואל תעשה

צער בעלי חיים בשב ואל תעשה

י"ג תמוז תשע"א

כבוד הרב הגאון הגדול

ר' ברוך רפפורט שליט"א

חבר בי דינא רבא דיוהנסבורג

במה ששאל לדעתי באנשים שיש להם בביתם כלבים לצרכי שמירה, אם הכלב חלה ונפל למשכב האם מצוה על בעליו לקחתו לווטרינר (רופא חיות) ולטפל בו.

ויסוד השאלה אם יש איסור צער בע"ח גם בשוא"ת או שמא אין איסור אלא במצערו בידיים אך אין מצוה על האדם למנוע צער מבעה"ח. ונטה כת"ר לומר דאין בזה איסור אלא בקו"ע ולא בשוא"ת, אך מטעם בל תשחית נטה לומר דמצוה על הבעלים לטפל בבעה"ח.

ולדידי מסתבר טפי היפך הדברים, דבל תשחית לא תעשה מה"ת הוא ואין בו איסור אלא במשחית בידיים ד"לא תשחית את עצה" כתיב (דברים כ' י"ט), אבל צער בעלי חיים אין בו איסור מפורש, וכל גדר איסורו משום רצון התורה הוא, דהקב"ה רחמיו על כל מעשיו ואף על בעה"ח, ומשו"כ מסתבר לכאורה דמצוה על האדם להשתדל למנוע צער מבעה"ח שברשותו.

וכבר הבאתי במק"א דיש י"ג דרכים בדברי רבותינו הראשונים מנין למדו חז"ל דצעב"ח דאורייתא מאחר ואין בזה ציווי מפורש, ונבאר מקצתן:

א. כתב רש"י במס' שבת קכ"ח ע"ב דילפינן צעב"ח דאורייתא ממצות הפריקה דכתיב בה "עזוב תעזוב עמו".

ב. בשיטה מקובצת ב"מ ל"ב הביא שם הראב"ד דילפינן מלאו דלא תחסום שור בדישו וכ"ה במאירי שם.

ג. במורה נבוכים ח"ג פי"ז משמע דילפינן ממה שאמר מלאך ה' ובלעם "מדוע הכית אתונך זה שלש פעמים (במדבר כ"ב ל"ב).

ונחזה אנן, הלא לדברי רש"י מוכח להדיא דיש גדר צעב"ח אף כשאינו מצערו בידיים, דהלא נצטווינו לפרוק את המשא מעל הבהמה שנטענה ע"י אחרים. אמנם לדברי הראשונים דילפינן מכל הני מקורות אחרים יש לעיין. אך מ"מ נראה פשוט דאף לשיטתם אין כאן אלא רמז ומקור בעלמא וא"כ מסתבר דיש מצוה למנוע צער מבע"ח בכל דרך ואין האיסור דוקא במצערו בידיים.

ועיין במנחת חינוך מצוה פ' שאכן כתב לפי"ד רש"י דלמ"ד צבע"ח דאורייתא יש חיוב אף כשאינו מצערו בידיים, משא"כ למ"ד צבע"ח מדרבנן, עי"ש, אך לענ"ד נראה דאין זה תלוי כלל אם הוי דאורייתא או דרבנן ולכו"ע יש מצוה למנוע צער מבע"ח.

וראיה לדבר הרי מצינו בסוגיא מפורשת בשבת קכ"ח ע"ב דהתירו לבטל כלי מהיכנו ולהניח כרים וכסתות תחת בהמה שנפלה לבור משום צבע"ח. ומסוגיא זו למדו הראשונים להתיר לחלוב בהמה בשבת ע"י נכרי כדי להקל מצערה, עיין רא"ש מסכת שבת פי"ח סימן ג' ופ"ב דב"מ סימן ל' וכ"ה בשו"ע או"ח סימן ש"ה סעיף כ', עי"ש. הרי לן דיש מצוה להציל בהמה מן הצער ולא רק שאסור לצערה בידיים.

ועיין עוד מועד קטן (י' ע"ב) דמקיזין דם לבהמה במועד ואין מונעין ממנה רפואה, וכך נפסק בשו"ע (תקל"ו ס"ג) ובקרן אורה שם כתב דהיתר זה משום צבע"ח. (אמנם בדברי הריטב"א והמאירי שם מבואר דהתירו משום דהוי דבר האבד, ולפי"ז אין מכאן ראיה כלל).

אך באמת מבואר בנדרים ל"ח ע"ב דאין מצוה לרפאות בהמה, עי"ש בתוס' ובפירוש הרא"ש, ואם אין רופא אחר יש מצוה רק מצד השבת אבידה אבל לא מצינו בזה חיוב מצד צער בעלי חיים. ומשו"כ לא התירו לרפאות בהמה במי שמודר ממנו הנאה.

אך אפשר דלא מדובר שם כלל במניעת הצער אלא בהצלה ממות ומשו"כ דנו מצד השב"א ולא מצד צבע"ח, וז"פ.

וראיתי באשל אברהם להגאון מבוטשאטש (תניינא סימן ש"ה ס"כ) שכתב דעיקר האיסור ליכא אלא במצער בידיים אך מ"מ יש מצוה להציל בע"ח מן הצער בכל ענין, אלא שנסתפק אם מצוה זו מה"ת היא או מדרבנן. וכתב לחלק דשאני מצות הפריקה דכיון דתחילת צערה דבהמה בא ע"י טעינת המשא הו"ל כמצערה בידיים, עי"ש.

ולא ידעתי כל דוחק זה למה לן, ולמה לא נימא כפשטות הסוגיא ודברי הראשונים דכיון דענין זה דצער בעלי חיים רצון השי"ת הוא אין בין מצערה בידיים למי שאינו מונע ממנה צער. כך ראוי לנהוג וכך מצותו.

ובאשל אברהם הוכיח דאין דין צבע"ח אלא בידיים מאנשי נינוה שהרעיבו בהמותיהם ג' ימים, ויש לדחות משני טעמים:

א. מאן יימר דיש ללמוד מאנשי נינוה הנכרים, וכי רבותינו היו ללמוד מהם תורה.

ב. הלא משום תשובה עשו כן, ולא גרע משאר צרכי האדם דאין בהם איסור צבע"ח.

אך באמת נראה פשוט כנ"ל דודאי אין בזה מצוה מוגדרת וחיוב גמור אלא רצון התורה ולכן אין בזה היתר במודר הנאה. ועיין עוד באבן האזל (פי"ג מהלכות רוצח) דכיון שכתבו הראשונים דאיסור צבע"ח נדחה בכל דבר שיש בו צורך לאדם ותשמישיו הכ"נ אין מחוייב לטרוח טרחה גדולה למנוע צבע"ח, עי"ש.

ונראה למעשה דכיון דכל עיקר הלכה זו משום רצון התורה הוא ואין בה מצוה מוגדרת וציווי מסויים יש לקבוע בה הלכה מן הסברא. ומצד אחד נראה פשוט דאין האדם מחוייב להסתובב ביער ובמדבר בין חיות השדה ועוף השמיים להאכיל רעבים ולרפא חולים כמצוותו בבני ברית, אך מאידך מסתבר דבחיה שברשותו ומזונותיה עליו יש לו לדאוג לשלומם ולצרכיהם ובכלל זה אף צרכי בריאותם לפי מנהג העולם בבעלי החיות והבהמות.

ועיין ב"מ (פ"ה ע"א) מה שהפליגו חז"ל בצדקתו של רבינו הקדוש שנענש על שלא חס וריחם על בהמה שנכנסה תחת כנפיו להצילה מן השחיטה ולא נגאל מן הייסורים עד שריחם על החולדות שבביתו להצילם מן הצער. הרי שכך היא מדת החסידים לרחם על בעלי החיים שברשותם להצילם מן הצער והייסורים.

ודו"ק בכ"ז.

בהוקרה מרובה

אשר וייס

הגב על הנושא


לתחילת הדף