אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » קידושי חרש

קידושי חרש

כבוד ידי"נ ויקיר לבבי

הגאון הרב יצחק רלב"ג שליט"א

ראש מחלקת הנישואין ברבנות ירושלים

רב שלום עד בלי ירח.

 הנני במענה קצר בדבר שאלתו בעניין קידושי חרשים. מאז ועד עתה נהגו שלא לברך בקידושי חרש ברכת אירוסין בשם ומלכות, וכך הם הנחיות הרבנות בארץ ישראל. ויש מן הארגונים הדואגים לזכויות החרשים ורווחתם שפנו בתלונה שיש בכך לפגוע בכבודם ומעמדם כאילו מתייחסים אנו אליהם כנחותים וכחסרי דעת כאשר לאמיתו של דבר ברור היום שחרשים המתקשרים בשפת הסימנים כפקחים הם לכל דבר ודעתם שלימה.

אמנם לדעתי הענייה אף שיש מקום לעיין במנהג זה ואכן יש מקום לברך בשם ומלכות בקידושי חרש, מ"מ נראה דאין מקום לתרעומת כלל. ואבאר בזה בקצרה דברים על בוריין.

א

חרש שדעתו שלמה מה דינו

 

בשאלה זו כבר נחלקו גדולי הדורות לפני מאות שנים.

דהנה מבואר במשנה ובגמ' שחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו בר דעת ודינו כקטן ושוטה לכל דבר, וכמבואר בתרומות (פ"א מ"א) שאין תרומתן תרומה. וכך מבואר בחגיגה (ב' ע"ב) דחרש פטור ממצות הראיה כיון ד"לאו בני דעה" הם, עי"ש.

אמנם בתוספתא (תרומות פ"א ה"א) נחלקו בזה תנאי. לדעת ר' יהודה חרש שתרם תרומתו תרומה ובר דעת הוא, ולר' אלעזר ספק הוא ומשו"כ אם תרם חוששין לתרומתו. וביבמות (קי"ג ע"א) מבואר דלדעת ר' אלעזר יש לו דעתא קלישתא אך ספק אם יש לו דעתא צילותא, עי"ש. וע"ע בשבת (קנ"ג ע"א) לגבי מי שהחשיך לו בדרך שהתירו לו ליתן כיסו לחשו"ק, ודנו בגמ' בדין קדימה בין שלשת אלה, עי"ש.

אך קיי"ל להלכה כשיטת חכמים דחרש דינו כשוטה וכמבואר ברמב"ם (פ"ד מתרומות ה"ב).

אמנם תיקנו חכמים נישואין לחרש אף שלא תיקנו נישואין לשוטה וקטן, וכמבואר ביבמות (קי"ב ע"א) משום דאף שאין החרש מוגדר כבר דעת לגבי כלל דיני התורה, מ"מ הכירו חז"ל דעדיף הוא משוטה ובידו לקיים קשר נישואין ואישות, ומשו"כ תיקנו לו נישואין משא"כ בשוטה גמור, עי"ש.

אמנם ברבות הימים מצינו בדברי הפוסקים שדנו לגבי חרשים שעל אף חרשותם ומגבלתם לומדים הם בבתי ספר מיוחדים ובמציאות החיים בני דעת שלימה הם ונסתפקו בדינם.

בהלכות קטנות (ח"ב סי' ל"ח) העיד על חרש אחד בעירו שהיה חייט מומחה וידע את סדר התפילה והיו מְתַקשרים אתו ומלמדים אותו ע"י כתיבה, ואעפ"כ נסתפק אם מותר לחלל שבת כדי להצילו, דכיון שאמרו חכמים (יומא פ"ה ע"ב) חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אפשר שאסור לחלל שבת אלא על מי שעתיד לשמור שבתות הרבה, עי"ש.

ומ"מ מוכח בדבריו דפשיטא ליה דאף חרש שהוא פקח לכל דבר וככל אדם מ"מ פטור הוא מן המצוות ולא שייך גביה כדי שישמור שבתות הרבה.

(אך באמת דבריו תמוהים דהלא למסקנת הגמ' וההלכה המקור שפקו"נ דוחה שבת אינו כדי שישמור שבתות הרבה אלא משום "וחי בהם ולא שימות בהם", ופשוט שמחללין שבת כדי להציל את השוטה והחרש. וכבר תמה בביאור הלכה סימן שכ"ט ד"ה אלא על ספיקו של מהר"י חגיז).

ובן גילו של מהר"י חגיז מעיד אף הוא על חרש שהיה חייט וסוחר וחכם גדול ואף הופיע פעמים רבות בבית דין פעמים כתובע ופעמים כנתבע וכל בני העיר הכירוהו והיו מתקשרים עמו, ודן בדין חרש כמותו האם קידושיו קידושין. עיין בשו"ת צמח צדק הקדמון (סימן ע"ז) שהסיק דאין לחלק בן החרשים ואין קידושיו קידושין אלא מדרבנן.

וחידוש גדול מצינו בדבריו, שנהגו בזמנו בקידושי חרש שאחד ממכריו של החרש היה מתלוה עמו לחופה כדי להסביר לו ברמיזות את כל ענין הקידושין והחרש היה מושיט את הטבעת לאשה. וכתב דאף חרש זה שהיה חכם גמור לכל דבר מ"מ נהגו בקידושיו כמנהגם בכל שאר החרשים כדי שלא יבואו לומר שקידושיו דין תורה.

הצד השוה בדבריהם שלא חילקו בין החרשים ונקטו להלכה דאף חרש שנראה בעליל שהוא חכם מחוכם מ"מ דינו כשוטה לגבי כל דיני התורה.

אמנם בדורות שלאחריהם מצינו פולמוס גדול בהלכה זו לגבי חרשים שלמדו בבתי ספר מיוחדים ולימדו אותם לדבר בלשון עילגת, ודעת גדולי הפוסקים נחלקה לשתים.

בשו"ת דברי חיים (אבהע"ז ח"ב סימן ע"ב) כתב דכיון שסו"ס מדבר הוא אף בשפה עילגת וקשה להבינו דינו כפקח לכל דבר, שהרי דעת יש כאן ודיבור יש כאן. לעומתו כתב המהר"ם שיק לחכוך דכיון דמ"מ חרש אלם הוא מלידה וקבעו חכמים שאין בו דעת אף שלמד לדבר, אינו אלא כ"פאפעגייא" (תוכי מדבר) וכאילו אחרים מדברים מתוך גרונו ודינו כשוטה לכל דבר, עיין בשו"ת מהר"ם שיק (אבעה"ז סימן ע"ט) מש"כ בזה.

אמנם יש לציין שאין סתירה בין מש"כ הדברי חיים לדעת הלכות קטנות וצמח צדק הנ"ל שכתבו דאין לחלק בין החרשים ואף חרש שדעתו גמורה מ"מ דינו כשוטה, דהם דיברו בחרש פקח אך מ"מ אינו שומע ואינו מדבר, אך הדברי חיים לא הקל להחשיבו כפקח אלא משום שלמד לדבר ובזה ס"ל דאף אם מתולדתו וטבעו אינו מדבר מ"מ משלמד לדבר שוב אין דינו כשוטה אלא כפקח לכל דבר, ודו"ק בזה.

וכבר כתבתי במק"א שדברי המהר"ם שיק תמוהים וברור שלא נכתבו אלא משום שלא ניזון אלא מן השמועה ואם היה רואה חרשים אלה היה נוכח לדעת שנבדל המדבר מן החי וחרשים אלה דעתם שלימה וכבר אמרו חכמים לא תהא שמיעה גדולה מראיה.

(וידוע שבוינה לפני מאתיים שנה היה בית ספר לחרשים שמנהלו היה מדקדק במצוות ר' יואל שווארץ ובו התחנכו חרשים ומלבד קידומם בהשכלה כללית לימדום תורה ומצוות, וראיתי בספר כלשהו שהכתב סופר ביקר במוסד זה והתפעל ממראה עיניו).

ולהלכה קשה למצוא בזה פשר דבר, דמחד גיסא יודעים אנו בזמנינו דחרשים לרבבות בכל העולם כולו אף שאינן משמיעים קול פקחים הם לכל דבר. הם עובדים ומתפרנסים ותורמים תרומה מכרעת לחברה בכל תחום. אך מאידך גיסא כמה נרתעו גדולי הדורות מלשנות שינוי כלדהו במסורת ההלכה, ושמתי אל לבי דרכים שונות שכתבו גדולי האחרונים להתמודד עם קושי זה.

בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סימן ל"ה) כתב דצ"ל דהלכה למשה מסיני דחרש דינו כשוטה דאין להעלות על הדעת שחז"ל טעו בדברי קדשם ולא ידעו שאפשר ללמד חרשים ולהחכימם עי"ש.

אך באמת תמוה לומר דהלכה זו הלכה למשה מסיני היא, דמסתימת הש"ס ופשטות הסוגיות והראשונים משמע דמסברא קבעו חז"ל שחרש דינו כשוטה בראותם שאין לחרשים דעת שלימה.

וכבר כתב הגרשז"א זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סימן ל"ד) דאין כלל תימה לומר דכיון שבימיהם אכן לא מצאו דרך ללמדם בינה אכן שוטים היו, משא"כ בדורות האחרונים שמצאו דרכים ללמדם בינה ודעת. אך מ"מ התלבט עד למאוד להלכה, ולא ראיתי בדבריו דבר ברור בביאור הדברים.

ואפשר דכיון דכו"ע מודו דחרשים מטבעם חסרים כלי ביטוי ותקשורת וללא אמצעים מיוחדים ושיטות מיוחדות נבצר מהם לרכוש דעת, משא"כ באנשים בריאים דאף אם לא ילמדום דבר מעצם התקשרותם עם חברת בני האדם בחושיהם הטבעיים ילמדו דעת ותבונה, קבעו חז"ל שדין החרש כדין השוטה וכיון שכך עיקר גדרם והלכתם, שוב אין מעמדם ההלכתי משתנה ע"י דברים מקריים, וכבר כתב הרמב"ם "כל שלא יבדיל בין עצם למקרה הרי הוא כבלתי יודע לדבר".

ואי בדידי תליא היה נראה דכל הפוסקים הנ"ל דיברו בזמנם שרוב החרשים אכן כשוטים היו ורק מעטים אחד בעיר ושנים במשפחה הצליחו להתגבר על מגבלתם ולהגיע לדעת שלימה. אבל בזמנינו שרובם המכריע מגיע לדעת שלימה והם מתפקדים כאחד האדם אם ע"י שפת הסימנים ואם ע"י קריאת שפתיים, דינם כפקחים גמורים. ובירושלים עיה"ק זכינו שיש כולל אברכים שכולם חרשים אילמים והם לומדים סוגיות הש"ס בעיון ובהבנה, וכמה רחוק לומר שדינם כשוטים.

ונראה עיקר להלכה דיש להחמיר בזה לכל צד, מחד גיסא לנהוג בהם דין פקח לכל דבר ולחייבם במצוות התורה, ומאידך להחמיר בהם כמסורת ההלכה דור דור כיון שהלכה זו עמומה ורפויה היא בידינו, וכך נקט גם מרן הגרשז"א במנח"ש שם.

אך מ"מ נראה דכיון שתיקנו חכמים אירוסין ונישואין לחרש אפשר גם לברך על אירוסין אלה כשם שמברכים על כל מצוה דרבנן. ואף שיש לדחות דמ"מ אין החרש מצווה ואיך יברך ברכת המצוה, נראה יותר דכיון דמ"מ כך תיקנו חכמים הרי הוא כפקח לענין מצוה זו ושפיר מברך.

ולשיטת הרא"ש (כתובות דף ז' בפסקיו ותוספותיו) דברכה זו ברכת אירוסין הוי ברכת השבח ודאי מסתבר דאף בנישואי חרש יש לברך.

אמנם כל זה אינו ענין כלל לנידון דידן, דנראה לכאורה מטעם אחר דאין לברך ברכת אירוסין בחרש.

דהנה נראה עיקר להלכה דברכה זו ברכת המצוה היא וכמפורש ברמב"ם (הלכות אישות פ"ג הכ"ג) ובשלחן ערוך (אבהע"ז סימן ל"ד ס"א), וכיון שכן מוטלת היא על החתן, אלא שנהגו שהרב מסדר הקידושין מברך ומוציא את החתן ידי חובתו מדין שומע כעונה.

אך אין זה אלא בחתן השומע, דכיון דשומע כעונה יוצא הוא יד"ח בשמיעה, אבל בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הלא כיון שאינו מדבר אין בידו לברך בפיו וגם אינו יכול לצאת ע"י ברכת המסדר קידושין כיון שאינו שומע ונמצא ברכתו לבטלה, ואף אם חכם יהיה כחכמת שלמה החכם מכל אדם מ"מ אין לברך באירוסיו ואם יברכו הברכה יוצאת לבטלה.

ואף בחרש המקדש פקחית מסתבר שאין לברך, דאין מצוה זו אלא על המקדש ולא על האשה המתקדשת, וכמבואר בדברי הרמב"ם בריש הלכות אישות (פ"א ה"א) "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה ובא אליה", הרי שהמצוה מוטלת עליו בלבד.

אמנם כבר הארכתי במנחת אשר (דברים סימן מ"ו) ובמנחת אשר על מס' קידושין (סימן מ"ג) בשאלה זו אם מצות האירוסין רובצת אף על האשה או רק על הבעל המקדשה והראיתי פנים לכאן ולכאן.

אך מ"מ נראה דאף אם גם האשה בכלל המצוה אין הברכה רובצת אלא על המקדש בלבד כיון שהוא זה שמקדשה במעשה "וכי יקח איש אשה" כתיב.

וכבר נסתפק בזה בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אבהע"ז סי' א') וכתב דעיקר הברכה אינה אלא להוציא את החתן ונראה כמסתפק בחרש שנשא פקחית אם מברכינן דשמא אף האשה חייבת בברכה זו אך החרש שנשא חרשת ודאי אין כאן ברכה, עי"ש. אך באמת אף אם לא יהיה אלא ספק הלא ספק ברכות לקולא ולעולם אין מברכין מספק.

ומשום כל זה היה נראה לכאורה דאין מקום לשנות ממנהג ישראל תורה ומנהג אבותנו בידינו ואין לשנות ולהסיג גבול שגבלו הראשונים כמלאכים.

ויש להשתדל ולהסביר שאין בזה כל זלזול ופגיעה חלילה בכבודם ומעמדם של אנשים יקרים אלה, שהתגברו על מגבלותיהם ורבים מהם רגישים ביותר לסבלם של הבריות ותורמים תרומה עצומה לחברה ולחלשים שבה וגדול שכרם וזכותם. וכשם שאין פגיעה כשאין מצרפים את האלם למקהלה, ואין הגדם מנגן בכינורות ואין העיוור חוזה בכוכבים, ויש בדיני התורה שוני בין אדם לאדם שבעיני אלוקים ואנשים חביבים הם כולם כאחד, ומי שאין לו יד פטור מהנחת תפילין, ומכיון שבדין התורה יש רק שתי דרכים לברך או בפה או בשמיעה מי שאינו שומע ואינו מדבר אינו יכול לברך.

אמנם באמת נראה דהרוצה לברך באירוסי חרש יש לו יתד גדול להתלות עליו. דהנה בספר טיב קידושין להגאון האדיר מוהרא"ל צינץ בסימן ל"ד סק"ב דפשיטא ליה דמברך ברכת אירוסין בקידושי חרש, וכתב דמעולם לא שמענו שלא יברכו בקידושי חרש, עי"ש.

ובטעם הדברים מבואר שם דנקט עיקר דהוי ברכת השבח וכשיטת הרא"ש הנ"ל וכדברי הט"ז ביו"ד סימן א' סקי"ז והתבואות שור שם סקנ"ט דמעולם לא הטילו ברכה זו על החתן והכלה אלא אלא הנועדים, עי"ש.

וגם בשו"ת בית שלמה (אהע"ז סימן פ"א) האריך בשאלה זו, וכתב דכיון שרבו הראשונים והפוסקים שנקטו דברכת אירוסין ברכת השבח היא ואינה מוטלת כלל על החתן והכלה, ומאידך מסתבר דאף לשיטת הרמב"ם דהוי ברכת המצוה גם על הכלה ברכה זו מוטלת, משו"כ כאשר הכלה פקחית יכול לברך ברכת אירוסין בלי פקפוק, עי"ש.

והנה אף שהגאון לא דן להדיא בדין ספק ספיקא לכאורה נראה כונתו דהוי כעין דין ספק ספיקא, דספק אם הוי ברכת המצוה או לא, וספק אם גם הכלה חייבת או רק החתן.

אך מ"מ פסקו שני גדולי עולם אלה דיכול לברך בנישואי חרש ועכ"פ בחרש שנשא פקחית, והרוצה לסמוך על שיטתם יש לו בשופי יתד גדול להיתלות עליו.

ושוב ראיתי בשו"ת שבט הלוי חלק ח' סימן רע"ז שג"כ היקל לברך על אירוסי חרש כיון דהוי שעה"ד.

ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה ונזכה תמיד לקדש ש"ש.

בכבוד ובהערכה

בידידות עמוקה

אשר וייס

 

הגב על הנושא


לתחילת הדף