אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת תרומה – קרפף יותר מבית סאתיים בעירובין

פרשת תרומה – קרפף יותר מבית סאתיים בעירובין

"ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים" (כ"ז י"ח).

"וכמה שיעור סאתיים כחצר המשכן, מנא הני מילי א"ר יהודה דאמר קרא 'ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים', אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים" (עירובין כ"ג ע"ב ועי"ש ברש"י).

הנה אחת השאלות הגדולות שיש בתיקון עירובין היא הלכה זו דכל שטח שיותר על בית סאתיים שלא הוקף לדירה אסור לטלטל בו ד' אמות. דאף שמה"ת הוי רה"י כיון שיש בו ד' מחיצות, מדרבנן גזרו דהוי ככרמלית דכיון שאין בה דיורין והוי שטח גדול יחסית דומה מקום זה לרה"ר וגזרו לאסור בו טלטול ד"א. ולא זו בלבד אלא עוד תיקנו דאם יש בתוך המחיצות שהוקפו לדירה מקום הגדול מבית סאתיים שלא הוקף לדירה מבטל את כל המחיצה וכל זה מבואר בעירובין כ"ג – כ"ד ובשו"ע או"ח סימן שנ"ח, עי"ש.

והרי מצוי מאד בזמנינו שתוך שטח העירוב יש שטחים רבים שלא נועדו למגורים ואינם ראויים לדירה והם גדולים מבית סאתיים ולכאורה בטלו כמעט כל העירובין. ובכל דור ודור, ובכל מקום ומקום נחלקו גדולי הדורות בשאלות אלה זה אוסר וזה מתיר, זה מקיל וזה מחמיר. וידוע שהאדר"ת תיקן עירוב בירושלים עיה"ק ושדות הקוצים נכללו בעירוב, וסמך על דעת המקילים, ולאחר פטירתו פסל הגר"ש סלנט את העירוב והוציא את השטחים הפתוחים מן העירוב על מנת לצאת מידי ספק.

ונבאר את הצדדים שכתבו בזה גדולי הפוסקים בכחא דהיתירא.

ומלבד השאלות שנדונו באריכות בדברי האחרונים, נשאלתי פעמים הרבה שתי שאלות שנולדו מתוך מציאות חיינו בארץ ישראל בתקופה זו:

א. בחלק מן הישובים בחבלי ארץ יהודה ושומרון השטחים המגודרים שמסביב לישוב גדול פי כמה מן הישוב עצמו משום שיש ענין למדינה לגדור את כל השטח שמיועד לתכנית המיתאר של ישובים אלה לעתיד אף שבפועל רק חלק מן השטח כבר בנוי ומאוכלס.

האם השטחים הפנויים שהם שדות בור אוסרים את מה שהוקף לדירה.

ב. בבסיסים של חיל האויר, בניגוד לשאר בסיסי הצבא, ישנם שכונות מגורים בשביל צוותי האוויר והקרקע כדי לאפשר הפעלת המטוסים באופן מיידי בשעת הצורך. שכונות המגורים בדרך כלל תופסות רק חלק קטן משטח הבסיס שרובו משמש לאחסון המטוסים, מסלולי המראה ונחיתה, מחסני תחמושת וכדו'. הגדר שמסביב לבסיס מקיפה את הבסיס כולו, ושכונות המגורים ושאר שטחי הבסיס שוכנים אלה לצד אלה ואין גדר חוצצת ביניהם.

האם שטחים עצומים אלה שאינם משמשים למגורים אוסרים על שכונת המגורים ומבטלים את המוקף לדירה.

וגם בשאלות אלה נדון לאור דבריהם של מאורי הדורות.

א

חילוק בין קרפף לחצר

כתב הרא"ש (עירובין פ"ב ס"ב) דאפשר דעד כאן לא אמרו דבית סאתיים שלא הוקף לדירה מבטל מחיצה אלא בקרפף אבל לא בחצר, וכן הביא בשם רבו הגדול מהר"ם מרוטנבורג.

אך בשו"ע סימן שנ"ח (סעיף י') נפסק דגם בחצר ניתנה הלכה זו ואין בין חצר וקרפף ולא כלום. והב"י הלך בזה בעקבות הטור שכתב דיש להחמיר בזה.

ובנזירות שמשון הקיל כשיטת מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש בשעת הדחק שהרי מדובר באיסור דרבנן וספיקו להקל. אך הבית מאיר (שם ס"י ד"ה אמנם) דחה דבריו וכתב דאין זה אלא ספק חסרון ידיעה וכיון שגם מהר"ם והרא"ש לא כתבו להקל בדרך החלט והטור והשו"ע פסקו לחומרא אין כאן ספק ואין מקום להקל בזה.

אך באמת נראה דאכן יש בזה ספק רבתי ומהר"ם ותלמידו הרא"ש לאו יחידאה הן בהלכה זו, דבפסקי הרא"ש הובא סברא זו בשם התוס', וכ"ה בתוס' (עירובין כ"ג ע"ב ד"ה נזרע) וכ"ה במרדכי עירובין (סימן תפ"ה) ובאגודה (סימן כ"ו) כתב כן בשם רש"י, עי"ש. הרי לן שזו שיטה גדולה בדברי רבותינו הראשונים, אלא שבשו"ע פסק שלא כותייהו.

וראיתי בפרי מגדים (סימן שנ"ט מש"ז) שכתב דאף שהשו"ע החמיר בזה דהוי חסרון ידיעה, מ"מ כשיש צדדים נוספים לקולא יש מקום לצרף שיטה זו להקל, עי"ש.

ב

חילוק בין קרפף לעיר

וחידוש גדול כתב מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סימן רנ"ט) דעיר המוקפת חומה אין מחיצותיה בטלות ע"י בית סאתיים ועוד של זרעים. ובשו"ת חכם צבי סימן נ"ט פסק כותיה בשעת הדחק אף שלא מצא סברא בהלכה זו, ועיין עוד במור וקציעה סימן שנ"ח שכתב להקל בזה בשופי ולא רק בשעה"ד.

ויסוד דבריהם לפי"ד מהר"ם הנ"ל שהובאו ברא"ש שכתב דרק דירת קרפף מתבטלת ע"י זרעים ולא דירת חצר דחשובה טפי, ומסתבר דדירת עיר ומדינה ודאי אינה מתבטלת ע"י יותר מבית סאתיים זרעים ובזה מודי כו"ע.

ובמור וקציעה האריך להקל בזה מדעתא דנפשיה, ופירש כך את דברי הגהות אשרי (עירובין פ"ב סימן ב') בשם האור זרוע ובסוף דבריו כתב דשוב מצא כן בדברי אביו הגדול בשם ספר דבר שמואל וככל החזיון הנ"ל, ומשום חיבת הדברים הנני מעתיק לשונו.

"אמר יעב"ץ. בעינא דאימא מילתא, ומסתפינא מחברייא, משמע לי דכל הני מילי דקרפף, שאינו מוקף לדירה ביותר מבית סאתים, או שהוקף לדירה ונזרע רובו, וכל כיוצא בו שנזכרו דיניהם בסימן זה, לא אמרן אלא בעומד על פני השדה, וכן בגנה שבבקעה, וכן אתה אומר ברחבה שאחורי בתים, בבתי החצרים וערי הפרזות הדברים אמורים, דכיון דמחיצותיהן גרועות שלעצמן בלבד עשויות, לא לשום דירת אדם, משו"ה כי נזרע רובן, בטלה מחיצתייהו, אע"ג דהוו מוקפין לדירה מתחלה, כיון דזרעים מבטלי מחיצתא, הדר הוו להו שאינן מוקפין לדירה. אבל בגנות זרועות וקרפיפות, שבתוך עיר מוקפת חומה, ומעורבת, כיון דשרי לטלטל בכולה, ואף בסרטיאות ופלטיאות שבתוכה, הכל דינו כרה"י. ולא אמרינן בה נמי אתו רבים ומבטלי מחיצתא, דאלימא מחיצתה טובא מאחר שלצורך בני אדם נעשית, כ"ש דלא אתו זרעים ומבטלי להו, דכי נמי מדלי מר מהכא היקף דגנה וקרפף לגמרי אכתי קיימן מחיצתן דעיר מאבראי, ומשוו להו רה"י לכל מילי כדאמרן. וכ"ש לגדר כרמלית, דבטל לגבי רה"י, ואצ"ל לקרפף, דהא רה"י גמורה הוי, הזורק לתוכו חייב, וכ"מ בהדיא לעיל סימן שמ"ה שכל מה שברה"י הוא רה"י, אפילו שאם היה בפני עצמו היה לו דין כרמלית. ודוק".

ושוב כתב "דברים הללו המה בכתובים עמדי זה קרוב למ"ד שנה, ולא ידעתי שנזכר מאומה מנדון כזה בספרים. ועתה בעת שאני עסוק לקבוע דברי אלה בדפוס, הקרה ה' לפני שו"ת אמ"ה ז"ל ומצאתי דאתי לידי ([חכ"צ] סי' נ"ט) הביא דברי הרב החסיד בעל ספר דבר שמואל שנשאל בדין עיר מוקפת חומה שקנו אותה מן השר ועירבו, ונמצאו בה קרפיפות ושדות בפנים שזורעים, ונסתפקו אם חל עליהם האיסור דקרפף יותר מבית סאתים. וראיתי שהרב שמואל הנ"ל בתשובתו הרמתה נגע במש"ל והתירו כמוני בפירוש, ושמחתי לראות שכוונתי לדעתו ז"ל. גם דעתו של אמ"ה ז"ל מסכמת עמו".

ובסו"ד הוסיף "כך נ"ל פשוט וזכינו לדין שאין דין קרפף כלל בעיר המעורבת (אם לא קדם לישיבת בעיר וכנז"ל) כדאמינא מסברא דנפשאי כד הוינא טליא. וכדו שאלנא לסבייא ואשתכח כוותי, ברוך אל-הי תהלתי, ואל יצל מפי דבר אמת כשאלתי".

ועיין עוד בשו"ת בר ליואי (להגאון הגדול רבינו משולם הלוי איש הורביץ אב"ד סטאניסלאב שהיה מגדולי גליציה לפני מאתיים שנה) סימן י"ח שכתב מדעתא דנפשיה לחדש דעירוב של עיר אינו מתבטל ע"י זרעים ונימק שיטתו בסגנון אחר. ויסוד דבריו דזרעים מבטלי מחיצת דירה משום שאין דרך לזרוע זרעים במקום דירה או בחצר בית. אך כאשר מדובר במחיצות העיר אין המחיצה מתבטלת ע"י זרעים שהרי אף הזרעים מצרכי העיר המה ובימי קדם אף שדות הזרעים והירקות היו בתוך החומה כדי להגן עליהם וכיון שהם מצרכי העיר ודרך בוני הערים לזרוע בהם זרעים, אין הזרעים מבטלים את מחיצת העיר, עי"ש.

ואף שרבים חלקו על כל שיטה זו, עיין מאמר מרדכי (שנ"ח ט'), שו"ת בית שלמה (או"ח סימן נ"א) חיד"א במחזיק ברכה (שיורי ברכה סימן נ"ח) ושו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן ג'), וגם החזון איש דחה שיטה זו (או"ח סימן פ"ט), רבים סמכו עליה, כמבואר לעיל, וכך גם האבני נזר (או"ח ח"א סימן חצ"ר), וכבר כתב המשנ"ב (שנ"ח ס"ט בבה"ל ד"ה אבל אם נגרע) שנהגו לסמוך על דברי הדבר שמואל בשעת הדחק, עי"ש.

ג

הקיפו זרעים בהדי בית דירה

ובשו"ת דברי מלכיאל שם כתב חידוש גדול בכחא דהיתירא דעד כאן לא אמרו דזרעים מבטלי מחיצתא אלא כשזרעו זרעים אלה לאחר שהקיפו לדירה, דזריעה זו יש בה גילוי דעת המבטלת את מחיצת הדיורין, אבל כאשר לכתחלה הקיפו שדות זרעים וקוצים אגב היקף לדירה הוי כהוקף לדירה לכל דבר והד"מ כתב באריכות שכך דעת רבים מן הראשונים וכך יש להורות הלכה פשוטה, עי"ש.

ד

הגאון המהרש"ם כתב בדעת תורה (סימן שנ"ח סעיף ט') דאין זרעים מבטלים הוקף לדירה אלא בנזרעו ע"י אדם אבל בעשבים שעלו מאליהן אינו מבטל דיורין ולמד הלכה זו מן הירושלמי במס' מעשרות (י"ז ע"ב).

הרי דרק בשדה שנעדר ונזרע בטל דין חצר, וכן לגבי ני"ד, עי"ש.

אמנם החזון איש (מעשרות סימן ה' אות ה') כתב דאין לדמות כלל מילתא למילתא ואין ללמוד שבת ממעשרות, ובאמת נראה דמלבד מה שפשוט לחלק בין דין חצר שקובעת למעשה לדיני שבת ועירובין, אין ללמוד מזה להקל בעירובין ממה שהחמירו לומר דעשבים שעלו מאליהם אינם מבטלים דין חצר שקובעת למעשה.

ועוד יש לתמוה לכאורה דהלא בעירובין (כ"ד ע"א) מבואר דה"ה דשלולית מים מבטלת היקף דירה, והרי שלולית זו ודאי לא נעשה בכונה ע"י אדם, ולכאורה דין שלולית כדין זרעים. וראיתי בשו"ת אמרי יושר (ח"א סימן ק"ע) שכתב לחלק בין שלולית מים שאינה ראויה כלל להילוך לעשבים שאין דרך להלך בהם, וזה דוחק, עי"ש.

ה

והנה כבר הבאתי לעיל מה שיש לדון בערים וביישובים רבים ביהודה ושומרון שהשטח המגודר גדול פי כמה מן השטח המיושב, כי המדינה ייעדה ליישובים אלה שטח נרחב למען בניה עתידית. שטחים אלה אינם בנויים ואין בהם זרע חלקם שדה קוצים אבל שטחים נרחבים הם שטחי בור שאין בהם אלא שדות חול ועשבי בר, ויש לעיין בשטחים אלה אם הם מבטלים דיורים.

וכיוצא בדבר מה שנשאלתי לגבי בסיסי חיל האויר שיש בהם שטחים עצומים שהם מסלולי המראה ונחיתה ושטחי אחסון למטוסים ותחזוקתם. בבסיסים אלה יש גם שטחי מגורים לטייסים ושאר אנשי צוותי האויר והקרקע. כולם חיילים המשרתים בבסיס ובני משפחותיהם. בדרך כלל שטחי המגורים תופסים רק חלק קטן משטחי הבסיס. מטבע הדברים בסיסים אלה מוקפים במחיצות גמורות, אבל אין מחיצה המפרידה בין שטחי המגורים לשטחים המשמשים לצורך הפעילות הצבאית. ונשאלתי האם שטחים נרחבים אלה דינם כשדות זרעים המבטלים את ההוקף לדירה.

ויש לדון בזה בכמה שאלות יסודיות:

א. ראשית דבר בשאלה זו יש לעיין האם שדה שלא נזרע אך בפועל אין הוא משמש לצרכי האדם מבטל היקף לדירה, ואפשר דשטחי הפעילות הצבאית גרע טפי כיון שהם מיועדים לשימוש שאינו דומה כלל ואינו משמש כלל לצרכי המגורים, ומאידך אפשר דעדיף משטחי בור שהרי שטחים אלה משמשים לצרכי האדם אף שאין הם ענין למגורים.

והנה כתב החזו"א (סימן פ"ט אות ז').

"ואם יש מגרש פנוי בתוך העיר כמו שמצוי בעיירות שנחרבו בשריפות אש שנשארין כברות ארץ פנויות רבות שנים, נראה דיש להן דין קרפף שאין דרך בני העיר לשמש שם וא"כ אם הן יתר מבית סאתיים אוסרין על כל העיר אבל אין אנו נזהרין בזה".

הרי דמחד גיסא נקט מסברא דשטחים פנויים שאין בני העיר משמשין בהם מבטלים דיורין אך העיד שלא נהגו ליזהר בזה.

ואפשר דבסיסים הנ"ל גרע טפי משום דיש שטחים שא"א להשתמש בהם משום סכנה או משום שיש שמירה ואין מניחים להלך בהם באופן חפשי, ועיין בשו"ת נודע ביהודה תניינא או"ח סימן מ"ז שכתב דגן חיות שבתוך העיר אם יש בהם יותר מבית סאתיים הוי כלא הוקף לדירה משום שיש סכנה ליכנס לכלובי החיות וגרע מזרעים.

ב. ועוד צריך עיון בבסיסים אלה אם יש מקום להקל משום שיטת הדבר שמואל, דיש להסתפק בזה משני טעמים:

א. יש לעיין אם לשיטת הדבר שמואל יש מקום להקל כאשר מקום הזרעים הוא יותר משטחי המגורים, דאפשר שעד כאן לא כתבו להקל בזה אלא כאשר מקום הזרעים הוא מיעוט ואזי אמרינן דכיון דמגורי העיר חשוב הוא ביותר ולא כקרפף בעלמא מקום הזרע בטל לדיורים אבל אם רוב השטח נזרע או שאינו משמש למגורים אפשר דאף לשיטתם יש להחמיר.

ב. ועוד יש לעיין אם היתר זה שייך בבסיסים הנ"ל, ולכאורה זה תלוי בהבנת יסוד ההיתר שמצינו בו שני סגנונות שונים.

דמדברי המשנ"ב בבה"ל משמע דעיקר ההיתר משום שהעיר מוקפת חומה, ויש בזה מחיצה מעלייתא שאינה מתבטלת ע"י זרעים. ולפי"ז נראה דכן הדבר בבסיסים אלה או ביישובים שבשטחי יהודה ושומרון המוקפים בגדרות שיש בהם דין מחיצה ולא רק בצוה"פ.

אך באמת נראה יותר דעיקר ההיתר אינו משום חומה אלא משום חשיבות של עיר שכל עיקרה ומהותה דיורי יושביה ומשום כך אין היקף לדירה ועיר מתבטל ע"י זרעים וכדו', ולפי"ז יש לעיים אם היתר זה שייך בבסיסי חיל האויר שבעיקרן נועדו להיות בסיסי צבא, אלא דמשום שיש צורך בטחוני חיוני שהטייסים יוכלו לעלות על המטוסים באופן מיידי בונים בתוך הבסיס מקום למגורי משפחות, ויש לעיין אם גם בכה"ג יש מקום לקולא זו.

ולמעשה נראה דלדעת המקילים יש להקל גם בבסיסים אלה, דמ"מ מדובר במקום יישוב לעשרות או למאות משפחות והוי ישוב קבע ודינו כעיר לכל דבר, כך נראה יותר לענ"ד.

ו

גינות נוי ודשא

ועוד דנו האחרונים לגבי מקומות שנזרעו לנוי כגון כרי דשא וגינות פרחים, האם דינם כזרעים שמבטלים דיורים או כאילנות שאינם מבטלים דיורין כיון שבני אדם יושבים להנותן כצל אילנות כמבואר בעירובין (כ"ד ע"א).

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא א' ח"ג סימן קל"א) וכן בשו"ת דברי חיים (ח"ב או"ח סימן כ"ח) כתבו להחמיר בגינות ופרחים ודשא משום דלא חילקו חכמים בין זרע לזרע ובין אילן לאילן, וכשם שלא חילקו בין אילן שיש לו צל לעץ שאין בו צל כך לא ס"ל לחלק בין זרעים לצורך מאכל לעשבי נוי ופרחים לבין זרעים דעלמא. ועוד סברא כתב הד"ח להחמיר דאין דרך לזרוע שטח גדול לנוי ולתענוג אלא שטח קטן לראותו בלבד, עי"ש.

אך בזמנינו הרי זה ודאי דרך שבכל עיר ועיר יש פארקים ושטחי בילוי שיש בהם אילנות ודשאים להנות בהם בני האדם. ומסתבר טפי דשטחים אלה ודאי לא מבטלי הוקף לדירה.

ובשו"ת מהרי"א הלוי (חלק א' סימן ר"ב) נקט דדשאים כלל אינם מבטלין הוקף לדירה ואין דין דשאים של עשב כדין זרעים, ובשו"ת אמרי ישר (ח"א סימן ק"ע) גם כתב להקל בזה דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב "בנאות דשא ירביצני". ולמעשה פסקו להקל בעשב בעלמא בצירוף דעת הדבר שמואל הנ"ל, עי"ש.

וראיתי במנחת יצחק (ח"ב סימן ק"ח) שגם כתב להקל בזה, עי"ש.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

s     s     s

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

s     s     s

יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה אמכם, אבנט – מכנסיים – כתונת – מגבעת.

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך – הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך – המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך – המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך – האבנט שהם אזור למתניו.

הגב על הנושא


לתחילת הדף