אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » רכישת חמץ קודם הפסח בכדי שיהיה מזומן לאחר הפסח

רכישת חמץ קודם הפסח בכדי שיהיה מזומן לאחר הפסח

שאלה:
כב' הרבנים שליט"א, אבקש לדעת בדבר מה שפורסם מאחת מרשתות השיווק, שרוכשים כמות גדולה של מזון חמץ עתה, ומכריזים כבר עתה – כחודש לפני פסח – על מבצעים והנחות שייערכו ברכישת החמץ לאחר הפסח אצלם, האם יש בזה חסרון ואיסור.

תשובה.

מי שנוהג לסמוך על המכירה, אין בזה כל חשש ואיסור, ואדרבה אם בעלי הרשת שעליה מדובר, הם אנשים יראי שמים שמוכרים את החמץ באמת ובתמים, והחמץ מונח במחסנים סגורים המושכרים לגוי, יש בזה מעליותא מאשר שישאר החמץ במפעלים ויימכר על ידי מי שאינו שומר תורה ומצוות.

מקורות.

בשאלה כעין זו דנו הפוסקים לענין ה"שאור", הנצרך להכין ממנו יי"ש. שכן אומדנא דמוכח שאין רצונו במכירה זו, שהרי הוא צריך לו ורוצה בו בכדי שיוכל לאפות ולהכין מיני חמץ לאחר הפסח. וכ"כ להעיר בשו"ת רבינו משולם איגרא (שער ההלכות סי' ד אות כ) וז"ל: אסור לעשות ולהכין מאלצין כדי להניחן עד לאחר הפסח, אפילו ע"י שטר מכירה. ע"כ. וביאר דעתו דהיכי דהוי אומדנא דמוכח לדברים שבלב, דברים שבלב הוי דברים, וא"כ כיון דעושה המאלצין כדי שישארו לאחר הפסח, האומדנא מהני לדברים שבלב, וכדאי' בנדרים (מח.) סעודתו מוכחת עליו. ע"כ. וכתב כן עוד בתשובת איגרא רמא (סי' לט).

ובישועות יעקב (בסי' חת"ם סוס"ק ה) כתב עוד, ע"פ מ"ש הב"ח שבקושי התירו מכירת חמץ על צד ההכרח והדחק, וכתב הא"ר דבפראג בימים הקדמונים לא התירו אלא מכירת יי"ש ולא מכירת שכר, וכשנדחקו חזרו והתירו גם מכירת שכר, וסיים הרב ישועות יעקב, אמנם מה שהאופים נהגו להשאיר שאור מקודם הפסח וגם שמרי שכר שיהיה מזומן בידם לאחר הפסח, וזהו דבר שאינו מוכרח, אינו נכון. ובתשו' הארכתי וכו'. עכ"ל. וכן האריכו בזה עוד רבים מהאחרונים לאסור, כמ"ש בספרי משפט המכירה (עמ' רלט).

ועי' בספר שביבי אש (שטרן, מועדים ב סי' יח) שמשום זאת כתב להזהיר בזה את ציבור היראים שלא יקנו סמוך ליציאת החג במאפיות וחנויות המזון למיניהם, מפני שבכך הם גורמים להכשיל את בעלי המאפיות והחנויות בהכנת הבצק והסחורה עבורם. ובכה"ג איכא אומדנא דמוכח שלא רצה למכור באמת, שהרי כל הכנת השאור וכו' הוא לצורך המסחר במוצאי החג. אלא ימתינו בסבלנות ויבקשו לקנות רק מבצק שהוכן לאחר יציאת החג.

אולם השדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט אות כ) אחר שהביא פולמוס שהיה בזה, כתב וז"ל: על כן הנהגתי בביתי להשאיר שאור מקודם הפסח ולמוכרו לנכרי עם שאר מיני חמץ כדי שיהיה השאור מזומן אחר הפסח בלתי שום חשש, וכמדומה לי שהזקן רבי יהושע אשר היה מו"ץ בעיר הזאת אמר לי שכן הוא היה נוהג, ולא עלה על דעתי שום חשש פקפוק בזה, ובהרשימה שאני נותן לנכרי ממיני החמץ שאני מוכר לו, אני רושם גם השאור אשר השארנו, ועי' בשו"ת יד יוסף להג' מוהר"י דייטש (בסי' לב) בעובדא ששכחו למכור השאור בין החמץ ואחר שאפו לחם אחר הפסח, נודע להם מזה, ונשאל כדת מה לעשות משום שאור שעבר עליו הפסח, וכתב שגם מר רבו בשו"ת ספר יהושע (פסקים וכתבים סי' עז) נשאל כעין נדון זה, ושקיל וטרי מה משפט הפת שנאפה אחר הפסח משאור זה, מדלא ערער על מה שהשאירו השאור, אף אם היו מוכרים אותו בין החמץ, נראה קצת דכשמשאירים שאור ומוכרים אותו לנכרי כדרך שמוכרים כל החמץ, אין שום חשש בזה, כל זה היה פשוט בעיני. אמנם עתה לבי מגמגם בזה מפני מראית העין אשר ראתה עיני להגאון ישועות יעקב (בסי' חת"ם סוס"ק ה) שכתב בשם הב"ח שבקושי התירו מכירת חמץ על צד ההכרח והדחק, וכתב הא"ר דבפראג בימים הקדמונים לא התירו אלא מכירת יי"ש ולא מכירת שכר, וכשנדחקו חזרו והתירו גם מכירת שכר, וסיים הרב ישועות יעקב, אמנם מה שהאופים נהגו להשאיר שאור מקודם הפסח וגם שמרי שכר שיהיה מזומן בידם לאחר הפסח, וזהו דבר שאינו מוכרח, אינו נכון. ובתשו' הארכתי וכו'. עכ"ל. ולפי מה שכתבתי נראה דגם בשאור יש דוחק וצורך להתיר מכירתו כדרך שאר החמץ, וצ"ע. ועכ"פ מה שהיה מפטפט האיש העומד נגדי על אשר נהגתי וכן הנהיגו קצת אחר שראו ממני להשאיר שאור ולמכרו לנכרי בכלל כל החמץ, דאיך יתכן זאת בדבר המפורש בתורה שאור לא ימצא בבתיכם, אין כדאי לדבר בזה כלל. עכ"ל. ועי' בשו"ת דברי ישראל (וועלץ, או"ח סי' קיג) שהביא דברי השדי חמד וסיים בזה"ל: ואיך שיהיה אפילו יהיה חמץ גמור עכ"פ לדעת השד"ח הנז' פשוט הדבר דמותר למכרו לנכרי, דאפילו להשאיר השאור נהג בעצמו למכרו לנכרי, וקי"ל מעשה רב אם א' סומך על הוראתו למעשה הוא דבר גדול לענין הוראה ופסק כמתבאר מדבריו דכתיבנא. עכ"ל. וע"ע גם בספר אור לפארו (סי' תמח קבוצת דינים ס"ק יג) שכתב דלזה הסכימו רוב אחרונים. וכ"ה בתשובת רבי מאיר אריק בשו"ת תפארת אדם (סי' סז אות ג) וז"ל: ובדבר השמרים, לענ"ד המובחר למכור השמרים לנכרי קודם הפסח באופן היותר מועיל, ואחר הפסח יקנו ממנו, ומזה יקחו לאפות פת, כי זה מוטב יותר מהשמרים המביאין מרחוק. וכן נוהגין פה. ע"כ. וכן העלה למעשה בספרי מדאני אסא (ח"ב סי' ג).

וע"ע בשו"ת לחם שלמה (ארנרייך, יו"ד ח"ב סו"ס נח) שג"כ כתב להקל בזה, וז"ל: ועוד אני שואל דעתו הרמה במה שאני נוהג להתיר לבעלי החנויות בדבר הגערבען שיהיה להם מיד אחר הפסח, דהיינו שיאמרו לבעל חנות גוי שיקנה כו"כ גרעבען ויניחם עד מוצאי הפסח, ואז יקנו ממנו, וכדי שיכירו שאלו הגערבען הם שקנה קודם הפסח, מניח אותם בנייר גדול, והם חותמים בחתימות סביב שיכירו שלא נגע והחליפם. ולדעתי אין בזה שום מיחוש, כיון שהוא באחריות הגוי, והתנה כך בפירוש ואמרו רק שיקנו ממנו אחר הפסח אם ישאיר אותם ויכירו שהם הגערבען של קודם הפסח.

ועיין במשפט המכירה שם מ"ש ליישב שאין בזה חשש רוצה בקיומו.

אלא דאף שהראינו פנים להקל במכירת השאור לגוי, מ"מ מאחר ומדובר בחמץ גמור, יש לחשוש למ"ש מרן בשו"ע (סי' תמח ס"ד) שיוציא את החמץ חוץ לביתו, ולכן באופן שמשכירים לגוי מחסן או חדר חוץ לבית, ומניחים את החמץ שם, ואין חשש שיכנסו לשם בפסח ויטעו לקחת מהחמץ, שפיר דמי. וכן ראיתי בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' קמה), דאף שנראה דעתו להקל בזה, מ"מ התנה בזה שיקחנו הגוי לביתו ממש. וז"ל: ועל השמרים שלי אני עושה גם מכירה ממש ופסוק דמים ולוקחם הא"י לביתו ממש. עכ"ל. ועי' גם בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' לז) שכתב דבכה"ג שמוציא את החמץ מרשותו ממש, אף שבדעתו לקנותו ממנו בחזרה אחר הפסח, לא החמירו רבי משולם איגרא והאחרונים הנ"ל.

רכישת חמץ קודם הפסח כדי שיהיה לו למכרו לאחר הפסח

אלא דע"פ חומרת רבינו משולם איגרא והישועו"י הנ"ל, כתבו האחרונים לדון, האם מותר לחנוונים לרכוש קודם הפסח חמץ גמור, בכדי שיהיה בידו מיד לאחר הפסח, שהרי לכאו' אדרבה זה יותר בטוח מה שמוכר זאת בעצמו, מאשר לסמוך על מכירת בתי החרושת. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' מט), הביא דברי רבינו משולם איגרא והישועו"י הנ"ל, וכתב לדחות דבריהם דאין לחשוש בזה משום הערמה, ולא משום רוצה בקיומו, כנ"ל, אך סיים בזה"ל: ועכ"פ נראה דבזה צודק כב' דדבר מגונה הוא למכור לכתחילה כדי שיהיה לו מיד אחה"פ, מ"מ באין עצה אחרת וגם הוא מקום הפסידא כדאים הם המתירים לסמוך עליהם. עכ"ל.

ועי' גם בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' לח) שכתב להקל בזה, אך מטעמא אחרינא, וז"ל: מ"מ כהאידנא נראה דמותר לבעל חנות בא"י לקנות חמץ קודם הפסח כדי שיהא לו מוכן אחר הפסח, דאל"כ איכא למיחש שהחמץ היה בפסח אצל ישראל פושע שאינו מוכר את חמצו לנכרי, והוי חמץ שעבר עליו הפסח, וא"כ ודאי דיש צורך גדול להכין מקודם הפסח כדי שיהא מותר באכילה אחר הפסח, והוי כענין מוכרי יי"ש שהתיר הא"ר למכרו לנכרי אף שאינו מוציאו מביתו. ואם משום חששו של הג"ר משולם איגרא ז"ל שאינו מבטלו בפיו, י"ל דזה שייך רק במאלץ שהכין לצורך עצמו, דבזה אף אם ירצה הנכרי לשלם את דמי המאלץ ולקנותו ממנו, מ"מ לא יתרצה הישראל למכרו, כיון שנצרך לו המאלץ עצמו לצורך חימוץ פתו, ונמצא שרוצה בגופו של חמץ זה, והוי אומדנא שאינו מתכוין לבטלו. אבל בעל חנות שאין לו צורך בחמץ זה לצורך עצמו וכל כוונתו רק להרויח ע"י מכירה, ואם ירצה העכו"ם לקנות ממנו את כל החמץ ודאי שיסכים למכרו בחפץ לב, י"ל דבזה מהני ביטול. ואע"ג דבאמת כוונת בעל החנות להכין סחורה ללקוחותיו הקבועים, מ"מ י"ל דאינו דומה לנדונו של הג"ר משולם ז"ל, כיון דבאמת אין לו צורך בהחמץ עצמו, והיות והוא שעת הדחק גדול, נלע"ד להתיר. עכ"ל.

הרי מבואר דאף לדעת הסוברים לאסור מכירת שאור, יש מקום להקל ברכישת חמץ בערב פסח ע"ד למכרו במכירת חמץ, אם כי כתב השבט הלוי שדבר מגונה הוא.

הגב על הנושא


לתחילת הדף