אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » הדלקת נר חנוכה עבור אדם שישן

הדלקת נר חנוכה עבור אדם שישן

שאלה:
מעשה שהיה בבחורה שביקרה אצל הסבתא שלה לפני שבת בערב שבת חנוכה וראתה שהיא ישנה. היא ידעה שאפילו אם תעיר את הסבתא מיד, הסבתא – שהיא קשישה – לא תצליח להדליק לפני כניסת השבת. (וגם לא הרגישה נוח להעיר את האשה הזקנה.) האם יש לה להדליק הנרות עבור הסבתא, ואם כן, האם יש לה לברך על ההדלקה? יש לציין שבמקרה הזה הנכדה תכננה לאכול הסעודה אצל הסבתא בליל שבת, אז אולי יש עוד סבה שתדליק.
תשובה:

שאלה יפה שאלתם, לענ"ד נראה שרשאית הנכדה להדליק את הנר, ואף לברך על הדלקתה, בפרט אם הסבתא הכינה את החנוכיה להדלקה, והיה בדעתה לעשות כן.

מקורות.

א. הנה בשו"ע (יו"ד סי' שכח ס"ג) כתב דאין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה, וכתב הרמ"א ע"ד וז"ל: מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין לאדם שלא בפניו. ע"כ. ומקורו מדברי תרומת הדשן (סי' קפח). והיינו, דכל שיש הפסד לבעה"ב, אמרינן דמסתמא ניחא ליה. ועי' בט"ז (שם ס"ק ב) שכתב דאפי' אם אין חשש שתקלקל העיסה, מהני הפרשת המשרתת, משום דזכין לאדם שלא בפניו. ע"ש.

אלא דהנה בקצה"ח (סי' רמג ס"ק ח) הביא דברי הרשב"א בנדרים (דף לו: ד"ה הא), דבהא דאבעיא להו התם בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת או לא, הקשה הרשב"א דהא שליחות אינה מדין דניחא ליה או לא, אלא גזיה"כ היא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ותי', דתורם משלו על של חבירו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו, או לאו זכות דמצוה דנפשיה עדיף. וכ"כ התוס' בנדרים (שם ד"ה אלא). ולפי"ז לא אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזה דבר, כמו במזכה חפץ לפלוני, או במזכה גט לאשתו דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו, אבל במפריש משל בעה"ב אין זה זכות, אלא ניחותא איכא, ושליחות לאו מתורת ניחותא הוא, ובעי' לדעתכם דוקא.

ועוד הביא מדברי התוס' בנזיר (דף יב. ד"ה מ"ט) שהקשה בהא דאשה עושה שליח לחברתה שתפריש חלה אחר הלישה, והוא דבר שלא בא לעולם כיון דעושה שליח קודם הלישה ע"ש, ואי נימא דלא בעינן כלל דעת בעה"ב אלא משום דזכות הוא ואפילו בלא קלקול העיסה, א"כ לא גרע מה שעושה שליח מאילו לא עשתה שליח כלל והפרישה בעצמה. וע"כ מוכח מדבריהם דלא כהתרוה"ד, משום דלא שייך בזה זכות, דזכות שלא בפניו אינו שייך אלא במזכה לו חפץ או גט לאשתו, דאז זוכה האשה בגט או במפריש משלו, אך לא במפריש מבעה"ב, דזה אינו זכיה אלא ניחותא, ובעי' לדעתכם דוקא. ועפי"ז סיים הקצה"ח דנראה להחמיר שלא תפריש המשרתת בעצמה. וכיו"ב כתב במרכבת המשנה (פ"ו מגירושין ה"א) דלא שייך זכות אלא במזכין חפץ לפלוני אך לא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות, דלהוציא מרשות הנותן לא דייני' בזה דיני זכיה. עי"ש.

ולכאורה נראה מדברי הקצה"ח דס"ל לחלק בין "זכין לאדם", לבין זכין "מאדם", דבכה"ג אין לומר דמהני כן שלא בפניו ושלא מדעתו, אלא בעי' את הסכמתו לכך.

וכשיטה זו נראה דס"ל גם לנתה"מ, דהנה בשו"ע (חו"מ סי' קצה ס"ג) כתב וז"ל: הקנה אחד כלי למוכר, כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר, זכה הלוקח, אפי' הקנהו שלא בפני הקונה, ואף על פי שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו, נקנה המקח. ע"כ. וכתב הרמ"א ע"ד: ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של עדים, אפילו בפני הקונה, לפי שרוב הקניינים הן שלא בפני הקונה. והא דנקנה המקח שלא בפני הקונה, היינו במתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא ליה, אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות, לא קנה ושניהם חוזרים. ע"כ. וכתב הסמ"ע שם (ס"ק יא) בשם מהרי"ו (סי' ד) דאף במתנה י"ל דלא ניחא ליה לזכות בה, משום דשונא מתנות יחיה. ובנתה"מ (שם ס"ק א) כתב, דלכאו' דברי הסמ"ע תמוהין לכל רואיהן, דהא כל הש"ס והפוס' מלאים דזוכין מתנה ע"י אחר. וכתב דלמען לא יחשב בעל הסמ"ע לטועה בדבר פשוט שאפי' תשב"ר יודעין אותו, לפיכך נראה בביאור דברי הסמ"ע, דהנה לכאו' כאשר נוטל המקנה כלי של קונה שלא בפניו אין כאן דעת מקנה, שהרי הקונה אינו כאן, ובעי' דעת מקנה להקנות סודרו, וממילא אין המקנה יכול לקנות לסודר כלל. ואפי' בסודר של עדים כיון שמיד העדים מקנים את סודרם לקונה לעשות הקנין בשליחותו, שוב אינם יכולים להקנותו בחזרה למקנה, כיון שאינו שלהם. ואף דהש"ך בסי' שנח (ס"ק א) ס"ל דבמקום שיש אומדנא דמוכח שרוצה להקנות, מהני ולא בעי' דעת מקנה. וכ"ש בנ"ד דהקונה ודאי רוצה להקנות למקנה את הסודר כיון שמקבל תמורתו הרבה. מ"מ כתב הסמ"ע דכיון דיש חשש של שונא מתנות יחיה, א"כ אין את האומדנא דמוכח הזו, ושוב אין המקנה קונה לסודר כיון שאין דעת מקנה. ע"כ.

וכיוצא בזה יש ללמוד גם מדברי המקנה בחידושיו (קדושין כו: בתוד"ה ה"ג) שכתב לבאר דעת ה"ר שמעיה בתוס' (שם ד"ה ה"ג) דס"ל דאין לעשות קנין סודר שלא בפני הקונה, וכ"פ מרן בב"י (חו"מ סי' קצה ס"ד). והקשה הפנ"י (שם) והמקנה דלכאו' אין טעם לזה, דמ"ש משאר קנינים דזכין לו לאדם שלא בפניו. ותי' המקנה ע"פ מ"ש לבאר (קדושין ג. בתוד"ה ואשה) דבקנין חליפין בעי' שיתן לרעהו סודר שלו ממש, וכדאמרינן (ב"מ מז) שנתן בועז לגואל, אולם ע"י אחרים לא מהני אם לא מטעם זכיה שמזכה הסודר להקונה ע"י המקנה, והמקנה נוטלו לעצמו בחליפי הדבר שהוא מקנה לקונה, וכיון שזכה הקונה בסודר ע"י המקנה, אין רשות ביד אחר ליתנו לאחר שלא בפניו אפי' לקנות בו דבר ששוה הרבה. ואף כשעושים את הקנין בסודר העדים, כיון שמקנים אותו לקונה, שוב אינם רשאים לחזור ולהקנותו למקנה. ע"כ. הרי מבואר כמ"ש הנתיה"מ, וכן ציין בהערות מילואי משפט על הנתה"מ. ובמקו"א הארכתי הרבה בזה.

ב. ומ"מ לענין דינא נקטו הפוסקים עיקר שמועילה הפרשת התרומה גם שלא מדעת, וגם בכה"ג אמרינן "זכין לאדם שלא בפניו", ומכח זה למדו האחרונים שמועילה גם מכירת בכור להפקעת קדושתו, וכן מכירת חמץ להציל מאיסור חמץ, וכן הביא בפ"ת (יו"ד סי' שכ ס"ק ה) מתשו' פנים מאירות (ח"ב סו"ס נב) שכתב בפשיטות בבכור שמכרתו אמו של הבעלים לעכו"ם בלתי ידיעתו, דהוי מכירה, משום דזכין לאדם שלא בפניו. וכתב דה"ה בחמץ, אם לא היה בעה"ב בביתו ומכר איש אחד את חמצו, הוי כשלוחו, כיון שזכות הוא לו. ע"כ.

וכ"כ בשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט אות ב) בפשיטות דנראה דאם אין האיש בביתו, יכול אדם אחר למכור את חמצו שלא מדעתו, דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, ומסתמא ניחא ליה. וכתב שכן תיקן בעיר אחת בשנת התרל"א שבכלל החמץ של כל בני העיר שמוכרים על ידי בית דין, למכור גם חמצן של בני אדם המחזרים בכפרים ולא חזרו לביתם ביום י"ד שחרית וידוע לנו שלא יחושו על חמץ שבביתם לבערו בזמן איסורו, אף לא יחושו משום חמץ שעבר עליו הפסח, לכן חישבנו זאת למיעוט תיפלה, דבהא ודאי ניחא להו דלא למישבק היתרא וכו'. ע"כ. וכיו"ב כתב בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' קצב) דאפי' אם לא היו אומרים לבעל החמץ כלל, ובא אחד ומכר עבורו את החמץ, ודאי הוי מכירה גמורה, דאנן סהדי דניחא ליה שימכור את החמץ. וכתב עוד וז"ל: ועיין בשו"ת זקני בעל ש"א סי' קלז דחקר דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו אף במקום דבא לחייב אחרים בזכיה, ואני הארכתי במ"ש התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, אבל עכ"פ כל שאינו חב לאחרים, בודאי זכין לאדם שלא בפניו. ע"כ. וכ"פ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעז, וח"ד סי' קמד, וח"ו סי' כג).

וביותר כתב בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' א ענף ג) דבחמץ גם הקצה"ח יודה דמהני מכירה ע"י אחר, דהא הוי פסידא ודאית, ואנן סהדי דבכה"ג מסכים על המכירה בתורת זכות, וכמ"ש התוס' בע"ז (עא. ד"ה רב אשי) דאף ששוה יותר כפלים, אין לחוש משום ביטול מקח, דאנן סהדי שגמר ואקני כדי להפטר מהבכורה. וכן יש ללמוד מדברי הגמ' בסוטה (כד: וכז.) דאי' התם במי שהלך בעלה למדה"י, דבי"ד מקנין לאשתו בתורת זכות, משום דסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד בי"ד, ולא חיישי' שמא אתי בעל ומחיל ואי' זילותא דבי דינא, דכיון שהבי"ד עושין זאת משום זכותו, לא חיישי' שיבא וימחה על הזכות שזיכו לו, וא"כ ה"ה במכירת חמץ שהבי"ד זיכו לטובתו ומכרו את החמץ, ודאי דאמרינן אדם מסכים על דעת הבי"ד והוי המכירה מכירה מעליא. [אלא שבכדי שיועיל הקנאת אג"ק לנכרי, עי"ש (סי' ב ענף א) שכתב דיש צורך שיקנו את כל החמץ לישראל אחר, והוא יקנהו לגוי אגב קרקעו, עי"ש, וכבר נתבאר זאת לעיל.]

וכ"כ בשו"ת חת"ס (אה"ע ח"א סי' יא) וז"ל: וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכי' לאדם אע"פ דהוה זכי' ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן והאורך שלא לצורך. ע"כ. והחזו"א (אה"ע סי' מט ס"ק י) כתב לבאר עוד, דאף לשי' הקצה"ח, מ"מ בנ"ד דזוכה לו מעות תמורת החמץ, שפיר חשיב זכיה גמורה. והוכיח כן (שם אות יא) מדברי התוס' בפסחים (דף יג:), במעשה דיוחנן חקוקאה שאם הפקידו בידו דבר שעומד להתקלקל, מותר למכרו, והיינו משום דזוכה לו מעות תמורת הפקדון. ומוכח דאפשר למכור חמץ של חבירו קודם זמן איסורו. עי"ש.

ועיין עוד למורנו הגאב"ד בספרו מנחת אשר (במדבר סי' מ) שהאריך בזה הרבה והעלה דכל שכוונת המזכה למנוע הפסד מהבעלים, בודאי מהני משום דזכין לאדם שלא בפניו, אחר שיש במעשיו מניעת הפסד הבעלים, ובודאי יש בזה זכות גמורה ולא ניחותא בעלמא שע"י גילוי דעת, ולא אכפ"ל אי הוי זכין "לאדם", או זכין "מאדם".

ג. אלא דאף שנתבאר שמועיל מכירת חמץ או הפרשת תרומה וכיו"ב מדין זכין, מ"מ י"ל דכ"ז שייך כדי למנוע מאיסור, אך לא שייך לעשות מצוה לחבירו מדין זכין. וא"כ גם בנ"ד הגם שבעל הבית יהיה אנוס ולא יספיק לקיים את מצוותו להדליק את הנר, מ"מ לא שייך לעשות מצוה במקומו, אלא דשייך לפטור את הבית מן החיוב. ולכן רשאי השואל להדליק עבור בעל הבית אף שלא מדעתו. ובפרט אם בעל הבית הכין כבר נרות להדלקה, שודאי כיון שהוכיח שרצונו בכך, דיש לו לעשות כן.

ויד"נ הרה"ג רבי עודד מיכמן שליט"א העיר עוד, דלכאורה בהדלקת נר חנוכה הדבר פשוט יותר, שהרי אפשר שא"צ בהדלקת נ"ח בדין שליחות כלל, דנר איש וביתו היינו שכל בני הבית יוצאים בנר אחד ולא שמדין שליחות מוציא את כולם, וממילא אם ברור שניחא ליה בזה סגי בהכי ואולי אפי' לא צריך להגיע לדין זכין, וידועים דברי החכם צבי (חדשות סי' יג) שביאר מה שהביא השו"ע (בסי' תרעה סעיף ג) את שיטת העיטור שבחנוכה גם קטן שהגיע לחינוך יכול להדליק ולהוציא את כולם דמצות נ"ח לאו אקרקפתא דגברא מוטלת, וע"כ דאין כאן שליחות דהלא אין שליחות לקטן, ואף שכתב שם המשנ"ב (ס"ק יג) שעיקר דעת מרן השו"ע אינה כן, מ"מ אפשר שלא פליג אלא לגבי קטן, אבל בעיקרא דדינא שאינו חיוב אקרקפתא דגברא וא"צ בשליחות ממש ל"פ.

ואכן גם אני בעניותי העליתי בספרי משיב משפט (ח"א סי' ט) כן, וכמ"ש כן מו"ז זצ"ל בשו"ת יחו"ד ח"ו סי' מג ובספרו חזו"ע חנוכה) משם הגינת ורדים (קו' גן המלך סי' מא) לגבי אכסנאי שסמוך לגמרי על שלחן בעה"ב. אלא שבנ"ד לא שייך לומר כן, שהרי דוקא כשבעה"ב מדליק, י"ל שכל הסמוכים על שלחנו יוצאים ממילא י"ח אף לא מדין שליחות, אך כאשר המדליק הוא אינו בעל הבית או לכה"פ אי מי מטעמו, כיצד נאמר שבהדלקתו יוצאים י"ח כל בני הבית אם לא משום זכין, דאז חשיב כשלוחו של בעה"ב, ושפיר י"ל שבהדלקתו יוצאים כל בני הבית. ודו"ק בזה.

ד. אמנם לענין הברכה, הנה בבן איש חי (פרשת וישב סעיף ו) כתב וז"ל: צריך להדליק נרות החנוכה במקום הנחתן, ואפילו אם בעל הבית חולה ומרותק על ערש דוי, אין מביאים לו החנוכיה להדליקה סמוך למטתו, ואח"כ יניחוה במקומה, כי הרי צריך להדליקה במקום הנחתה, ולכן כשאינו יכול לקום ממטתו להדליקה במקום הנחתה, יעשה שליח להדליקה, ויכול בעל הבית לברך, והשליח ידליק נר חנוכה תיכף ומיד. וכיוצא בזה כתב עוד בבן איש חי (בסוף פרשת צו בדין עירוב תבשילין סעיף ז), ושכן העלה בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח סי' יד). ע"ש.

אמנם עי' בערך השלחן (סי' תרעו סק"א) שכתב להוכיח מדברי הרמ"א (סי' תרעא ס"ז) דהמברך הוא זה שצריך להדליק, דהרמ"א שם כתב, כשמדליק הש"צ בבית הכנסת נ"ח, ורוצה הצבור להתפלל מיד, אחר שידליק הש"צ נר אחד מהן, יוכל השמש להדליק שאר הנרות, והש"צ מתפלל. ע"כ. ומשמע דלא סגי שלא ידליק הש"צ בעצמו לפחות נר אחד. וכ"כ מהרש"ל בספר ים של שלמה (פ"ק דחולין סי' ד). וכן כתב המשנה ברורה (סימן רסג ס"ק כא), בשם הגאון מליסא בדרך החיים, שישראל המצוה לחבירו להדליק לו נר שבת, לא יברך אלא המדליק. וכ"כ עוד (בסי' תלב סק"י), שאם בעה"ב אינו בודק החמץ כלל, ומצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך, דהוי כשלוחו גם לענין הברכה. ע"ש. וכ"כ בערוך השלחן (סי' תלב סק"ד). וכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' קי), שכל מצוה הנעשית ע"י שליח, ראוי השליח לברך, ואם מברך המשלח, מנהג בורות הוא. ע"ש. וע"ע בשדי חמד (מערכת ברכות סי' א אות טז). וע' בשו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חיו"ד סי' ט) ובזבחי צדק (סי' קכ ס"ק פד). ומכל זה הוכיח מו"ז זצ"ל בספרו חזון עובדיה (חנוכה עמ' קיז) שיותר נכון שהשליח שהוא המדליק יברך להדליק נ"ח וידליק, ולא בעה"ב. והכא נמי לא נראה שיהיה השליח מדליק ובעה"ב מברך, אלא המדליק מברך. וכ"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' תרפט) שהקורא את המגילה להוציא את הנשים ידי חובתן, הקורא עצמו יברך על מקרא מגילה ויקרא. ע"ש. והביא שכן העיר בספר נתיבי עם (עמוד רנא) ע"ד הרב בן איש חי, וכתב שהשליח המדליק יברך ברכת להדליק נר חנוכה, והבעל הבית יכול לברך שעשה נסים ושהחיינו. ע"ש. וכדמוכח ממ"ש הרמ"א בהגה (סימן תרעא סוף סעיף ז). ולפי"ז ודאי שגם בנ"ד רשאי המדליק לברך בעצמו, אף שבעה"ב ישן על מיטתו.

אמנם, הגרש"ז אויערבאך בספר הליכות שלמה (מועדים, הל' חנוכה עמוד שא) כתב, שעכ"פ בחנוכה שעיקר חיוב ההדלקה הוא על הבית, כמו שאמרו מצות חנוכה נר איש וביתו, ועיקר החיוב על מי שהבית שלו, שליח המדליק נ"ח דומה קצת למי שמניח תפלין על ידו של חבירו, שאינו עושה שום מצוה ואינו יכול לברך, ורק זה שהתפלין מונחים על ידו הוא שמקיים המצוה, ולכן אין השליח יכול לברך כלל מדין שליחות, ומ"מ אם הבעה"ב עומד שם שפיר מברך השליח ומוציאו מדין שומע כעונה.

ובאמת שכבר כתב כן הפמ"ג (א"א סי' תרעה ס"ק ד) והביאו במשנ"ב (שם ס"ק ט) דאיש יכול לעשות אשה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה, ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו, וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה לא בע"א. וכ"כ במחצית השקל בהל' בדיקת חמץ (סי' תלד ס"ק ט).

ולכאורה הדברים תמוהים, דאי מדין שליחות הוא, א"כ מדוע צריך לעמוד בשעת הברכה, הלא שלוחו של אדם כמותו בכל הש"ס. ואי לאו מדין שליחות הוא, א"כ מה מהני מה שעומד שם, הלא צריך הוא בעצמו להדליק.

והנה מקור דבריהם מדברי הב"ח (סי' תרעו ד"ה המדליק) שכתב בשם מנהגי מהר"א טירנא ד"דוקא דבר המוטל על גוף האדם ולא על דבר הנתחייב ברכה וראיה מחלה ותרומה שהשליח מברך בלא המשלח". וכן הביא במחצה"ש שם וז"ל: וכמ"ש סו"ס תרעו, שכתב מ"א בשם הב"ח (שם ד"ה המדליק) אי מדליק נר חנוכה לאשה תעמוד האשה אצלו בשעת ברכה, דמצוה שהיא חובת הגוף קשה לעשות ע"י שליח [לאפוקי הפרשת תרומה וכדומה דהוי חובת התבואה], לכן עכ"פ תעמוד אצלו. הוא הדין הכא. ע"כ. הרי מבואר דהכא דין הוא שצריך לעמוד בשעת הברכה, כיון שהיא חובת הגוף.

ומורנו הגאב"ד ביאר בזאת, דדבר שתלוי בלבו של אדם, לא שייך שליחות, שליחות שייך רק במעשים, ולכן אין שליחות בברכות, ולכן לא שייך שליחות בביטול חמץ, שזה דבר התלוי בליבו. ולכן אף לדעת הסוברים ששליח יכול לבטל, צריך שבעה"ב יעמוד שם, שהם אלו שיסכימו בלבם לביטול הנאמר ע"י השליח.

וכן מבואר במהרי"ל (מנהגים הלכות בדיקת חמץ ס"ק ז), שכתב וז"ל: ואם אינה יכולה כלל לבטל בעצמה, אז יבטל הבודק בשבילה והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול דנראה כשלוחה וכן הגיד הר"ן בשם מהר"ן. וכן באורח חיים על אבי הבן בשעת המילה. והמבטל לאחר יאמר דאיכא ברשות פלוני או פלונית. ע"כ. הרי שכתב הטעם שצריך לעמוד "כדי שיראה כשלוחו", ודימה זאת לדין ברית מילה, שכתב בשו"ע (סימן רסה סע' ט) "אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו". הרי דכל מה שצריך שיעמוד באותה שעה אינו חלק מדין שליחות, אלא שכאשר לא מובן מאליו שמדובר בשליחות, מנהג הוא בלבד, שעומד על גבו. אך מנהג הוא, ולא עיקר בדיני שליחות. ולכן, בכה"ג שא"א ודאי שמועיל השליחות גם ללא שיעמוד שם. ויש להאריך בזה עוד, אך אכ"מ.

וכן פשטה ההוראה שהשליח רשאי לברך, וכן שמעתי משמיה דהגרי"ש אלישיב זצ"ל, וממורנו הגאב"ד שליט"א. ולכן, בפרט בנ"ד שאין באפשר שבעל הבית יהיה נוכח בברכה, לפיכך העיקר לדינא דרשאית לברך ולהדליק.

הגב על הנושא


לתחילת הדף