אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דינים שונים » שבע ברכות בכלה שאינה אוכלת לחם מטעמי בריאות

שבע ברכות בכלה שאינה אוכלת לחם מטעמי בריאות

לכבוד יד"נ הרה"ג מעוז ומגדול

כמהר"ר שלמה יוסף וואזנער שליט"א

מורה צדק ומגדולי הת"ח בלונדון

במה שביקש כת"ר מינאי הקטן לעיין בדינה של כלה אשר מחלתה שמורה עמה ואין איש יודע שאסור לה לאכול מיני מאפה ולחמים, ובבושתה מרגישה שאם יתגלה הדבר הרי"ז בכלל שפיכו"ד, כיצד תעשה בימי הז' ברכות, אשר רבו הסוברים שצריכה לאכול לחם עם שאר מנין הסועדים.

הנה אף שעדיין לא הגעתי להוראה, מ"מ לעשות רצון צדיק חפצתי, להשיבו דבר דבור על מכונו.

תשובה. בזמנינו דאכשור דרא, ומצוי בשווקים וברחובות לרכוש מצות ולחם משיבולת שועל ללא גלוטן שברכתם המוציא, נראה דראוי לכלה להזהר בזה, ולאכול לחם זה. ואף שמלשון השאלה נראה שיש לה בושה שיראוה עושה כן, הנה בזה ודאי ניתן לסמוך ע"ד הרדב"ז הנ"ל, ורשאית לאכול את הכזית בחדר אחר בצינעא, ותמשיך אח"כ לאכול מיני מגדנות וכו' יחד עם שאר הציבור, ומצטרפת עמם לז' ברכות. ואף שיש החולקים על הרדב"ז, וכמ"ש באוצה"פ (סי' סב ס"י, ס"ק נח אות ד-ה) משם האגודה (כתובות סי' ז) ועוד. ויש שכתבו לתלות זאת במח' הראשונים הנ"ל (עי' שו"ת חסד לאברהם תאומים מהדו"ת סי' לד), מ"מ בצירוף כל הני, יש לסמוך ע"ז להקל.

ובאופן שאינה יכולה לאכול גם לחם משיבולת שועל, לבני אשכנז נראה שיש מקום לברך ולסמוך בדוחק ע"ד היש"ש והשו"מ, בפרט שלדעת הרמ"א נראה כדס"ל עיקר כהר"ן שלא בעי' כלל ברכת המזון לברכת חתנים, ורק מכח המנהג נהגו להצריך כן, ורבו הספיקות שניתן לצרף בזה.

מקורות. א. הגאון ר' שלמה קלוגר בספרו שו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' צג) כתב בזה"ל: הנה לדינא, אם החתן לא נטל ידיו, נראה דאפי' היה כמה אנשים שנטלו ידיהם לפת, לא יברכו ז' ברכות, כי אין זה סעודת נשואין. ואפי' בלילה הראשונה אחר החופה, אם החתן לא נטל ידיו לברך עמהם ברכת המזון, לא יברכו ז' ברכות, כי לא נקרא ברכת נשואין אם החתן אינו סועד עמהם. עכ"ל.

ומו"ז מרן זצוק"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ו חאה"ע סו"ס ט) כתב בזה"ל: ואפילו היתה הכלה שם, ולא אכלה פת עמהם, נראה שלפ"ד הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' צג), אין לברך ז' ברכות, כשם שאם החתן לא אכל פת עם המסובין, אין לברך ז"ב. עכ"ל. הרי שדימה דין הכלה לדין החתן, ובעי' ששניהם יטלו ידיהם ויברכו על הפת, בכדי שיהיה ניתן לברך ז' ברכות. וכדבריו העלה גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' צט אות ד) וז"ל: באופן שיוצא לנו שלפנינו אין מי שיסבור במפורש דלא כהגרש"ק ז"ל, ולכן יש שפיר לפסוק כפסקו שלא לברך ז"ב כל שהחתן לא אכל עמהם, ומה גם דספק ברכות להקל. ע"כ. וכ"פ גם בשו"ת הלל אומר (פוסק, אה"ע סי' סג) שאם החתן לא נטל ידיו, אפי' היו שם ק' אוכלי פת, אין לברך ז"ב, דאי"ז סעודת נישואין. וכן העלו עפי"ז בספר הנישואין כהלכתם (יד, פו), ובנטעי גבריאל (הל' נישואין פרק קב, ס"ה).

ב. אולם מדברי מהר"י מולכו בעמח"ס שלחן גבוה (בהשמטות שבסוף חאו"ח, ובדפו"א בסוף ספרו אהל יוסף) נראה לא כן, דע"ש שכתב: על דברת מעשה שהיה כך היה פעיה"ק ירושלים ת"ו בחתן שהקדיש קרואיו תוך ז' ימי החופה ופנים חדשות באו לכאן, והסיבם בבית שכנו הקרוב אל ביתו, יען כי ביתו בית חופתו קטון מהכיל כל קרואיו, ומה גם שהכלה שם עם הנשים ואין מערבים אנשים עם הנשים, ומש"ה אכלו שם בבית שכנו החתן עם קרוביו גם בשאר הימים מיום הראשון עד יום השביעי, ברם ביום הזה לא אכל החתן עם קרואיו יען חולה ומוטל על ערש דוי בבית אחר, והנם אוכלים ושותים ספוקי מספקא אם מברכין שבעה ברכות, כיון שהאכילה והשתיה היא של חתן ושושביניו ומשרתיו עומדים ומשמשים על גבם, ופנים חדשות באו לכאן, וכל הסעודה נעשה בעבור כבודם, או דלמא כיון שאין החתן אוכל עמהם אין מברכין ז' ברכות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ומה שעלה בהסכמה לא הוגד לי.

והשלחן גבוה שם כתב להוכיח שנראה עיקר שמברכין ז' ברכות. ולמד כן אחר שכתב לתלות המח' שהביא השו"ע (סי' סב סי"ב) במח' הראשונים שהביא הטור ובטעמא דמילתא. דהנה דעת הרא"ש ז"ל (פ' הישן תחת הסוכה) והביאו הטור (אה"ע סי' סב) וז"ל: וי"א שאם אוכלים בשנים או בג' בתים שאין מברכין ברכת חתנים ולא שהשמחה במעונו אלא בבית החופה. ולי נראה שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים, השמש מצרפן ומברכין בכולן שבע ברכות. וה"ר יחיאל אומר בשם מר ה"ר יהודה שאפילו אין שמש, כיון שהתחילו אותן של שאר הבתים לסעוד כשהתחילו אותן של החופה, כולם חשובים כאחד לשמחה ומברכין ברכת חתנים, כיון שאוכלין מסעודה שתקנו בחופה וכן עמא דבר. עכ"ד. ולכאו' יש לדקדק, דמתחילה כתב ה"ר יחיאל כיון שהתחילו אותם של שאר בתים לסעוד, אלמא בהא תליא מילתא אע"פ שאינם אוכלים מסעודה שהתקינו לחופה. והדר תני כיון שאוכלים מסעודה שתקנו לחופה, אלמא בהא תליא. ואי"ל דהא והא גרמא ליה, דא"כ לא הול"ל כיון שאוכלים מסעודה וכו', אלא כך הול"ל: ואוכלים מסעודה. ולכן נראה דעיקרא דהאי מילתא היא הך ברייתא, דקאמר כיון שאוכלים ורישא דמילתא דקאמר כיון שהתחילו לסעוד וכו', לאו לעיכובא היא אלא אשגרת לשון הוא, ודיבר הכתוב בהווה, שכך היא דרכה של סעודה גדולה ואנשים בה הרבה, והבית קטון מהכיל את כולם שעורכים שלחנות הרבה בהרבה בתים אפי' אינם של בעל הסעודה אלא משכנו הקרוב אל ביתו, ומסובין כולם כאחד, אלו אוכלין בבית זה ואלו בבית זה, שלא יצטנן המאכל, אבל העיקר הוא שיאכלו כולם מסעודת חתן וכלה. תדע, שהרי מרן ז"ל בב"י כתב בסימן זה בשם הכלבו וז"ל: כתב הכלבו (סי' כה) שהשמשים האוכלים אחר סעודה של נישואין, אין מברכין שבע ברכות. וה"ר טוביה אומר שמברכין. ע"כ. ונראה דהני תנאי בהני תנאי, דהכל בו סובר כהרא"ש דלברך ז' ברכות צריך צירוף שמש ביניהן, וכיון דהכא ליכא ליצרוף, שכבר אכל החתן עם קרוביו, אין האוכלין אחריו מברכין, כיון שכבר ברכו הראשונים עם החתן. וה"ר טוביה סובר כרבינו יחיאל דהכל מתוקן לסעודה, שיהיה של חתן, הלכך אע"פ שאין החתן מיסב עמהן, מברכין ז' ברכות.

והנה מרן זיע"א בשלחנו הטהור, הביא לנו בסימן זה סעי' יב בלשון זה: השמשים שאוכלין וכו', י"א שאין מברכים שבע ברכות וי"א שמברכין, ולזה הדעת נוטה. ע"כ. ולכאו' קשה, מאן יש אומרים בלשון רבים, הלא בב"י לא הביא דין זה אלא משמיה דהכלבו וה"ר טוביה בלבד. א"כ הול"ל יש מי שאומר ויש מי שאומר. ועם האמור למעלה, מן הענין דהני תנאי כהני תנאי. ולענין הלכה, כבר כלל גדול מסור בידינו די"א וי"א, הלכה כי"א בתרא, וכ"ש הכא שגילה דעתו ואמר: ולזה הדעת נוטה, א"כ איפה אם איתא דמשני הטעמים האמורים למעלה מן הענין בשם ה"ר יחיאל ז"ל, הראשון עיקר, דהיינו שצריך שיתחילו לסעוד כולם כאחד, א"כ אין לשני דינים הללו ישיבה אחד בעולם, א"כ איך תפס מרן בשו"ע החבל בשני ראשין, שהעתיק לשון ה"ר יחיאל בסעי' יא, ולשון הכלבו בסעי' יב, אלא ע"כ כדאמרן דטעם שני עיקר, דהכל תלוי ומתוקן לסעודה, שאם הסעודה מתוקנת לכבוד חתן וכלה, אע"פ שאוכלים בהרבה בתים שאין החופה והחתן שם, מברכין ז' ברכות ושהשמחה במעונו. עכת"ד.

והביא עוד ראיה לדבריו מתשו' הרדב"ז  (ח"ד סי' רמט) דמוכח מדבריו דעיקר ז' ברכות לא תליא בבית החופה ולא באכילת החתן עם המסובים, אלא תלוי בסעודה, שאם הסעודה היא של חתן, אפי' אוכלים בהרבה מקומות, ואין החתן אוכל עם שום חבורה, מברכים ז' ברכות.

ודברי מהר"י מולכו בשלחן גבוה, הביאוהו גם בזכור לאברהם (אלקלעי, ח"ב אות ב) ובחינא וחסדא (בהשמטות ח"ג דרע"ב ע"א אות יח) וביפה ללב (ח"ד סי' סב ס"ק כ).

וכן ראיתי להגר"ש דבילצקי בספר שובע שמחות (פ"א סעי' יט) שכתב להקל בזה בדיעבד, ונסתמך עמ"ש בספר המנהיג (סי' קיב) שאם החתן מיסב עמהם, אף שאיננו אוכל עמהם, חשיב סעודת נישואין. ושכ"מ ברדב"ז (ח"ד סי' רמט). ובספר ברכת ה' (לוי, ח"ד פ"ה ס"ו עמ' שסט) החרה החזיק אחריו לדינא.

ג. אלא דמ"ש בשובע שמחות ללמוד מדברי המנהיג והרדב"ז, הנה בציץ אליעזר שם (אות ג) כתב לתמוה ע"ד, דמדבריהם אין כל הוכחה שס"ל שמברכים ז"ב אפילו כשהחתן איננו אוכל עמהם. דבספר המנהיג סי' קיב כותב את דבריו לא על הז"ב, דז"ל: אבל מז' ועד ל' אף אם לא יאמר מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו, וכל משבעה עד ל' היינו בבית החופה וכשהחתן מיסב עמהן ואף על פי שאינו אוכל. עכ"ל. הרי בהדיא שכל דברי המנהיג בזה הוא לא לענין ז"ב, כי אם לענין ברכת שהשמחה במעונו. ע"כ. וגם מ"ש להוכיח מדברי הרדב"ז, כתב לדחות שם, דאמנם הרדב"ז איירי לענין דין ז' ברכות, אך אין מדבריו הוכחה שהמדובר כשהחתן אינו אוכל עמהם כלל, דז"ל: שאלת ממני על מנהגנו שאחר סעודת נשואין בשעה שאוכלים השמשים מברכין שבע ברכות בסעודה ראשונה, תשובה. כך כתב רבינו טוביה ז"ל בהדיא, אבל הרשב"א חלק עליו וטעמו כיון שאכלו החתן והכלה והשושבינים האוכלים אחריהם הוי כסעודה שניה, ומכל מקום מודה שמברכין אשר ברא, אבל אני אומר כי אפילו רשב"א מודה במנהג שלנו שאין החתן והכלה אוכלים עם הקרואים וכיון שכן אין סעודת המשמשים שניה אלא ראשונה שעדיין לא אכלו החתן והכלה וכו' עכ"ל. וממה שכותב הרדב"ז בלשון כי אפי' הרשב"א מודה במנהג שלנו שאין החתן והכלה אוכלים עם הקרואים, הוא שלמד כנראה מחבר הספר הנ"ל שהמדובר כשהחתן וכלה לא אוכלים כלל, ועל כן הוציא ללמוד מדבריו שדעתו שמברכים ז"ב אפילו כשהחו"כ לא אוכלים עמהם, אבל באמת זה אינו, כי נהי דאפילו נסבור דמברכין ז"ב אפילו כשהחתן לא אוכל, אבל לא יתכן הדבר שבזמנו של הרדב"ז היה בדייקא מנהג כזה שהחו"כ לא יאכלו כלל, וברור על כן שכוונת הרדב"ז בזה, שרק אז בשעה שהקרואים אכלו לא התחילו עדנה החתן והכלה לאכול, [אולי כדי שיהיו פנוים לקבל פני הבאים], אבל לאחר מכן שפיר הצטרפו גם המה לבסוף לאכול, ומדויק זאת גם מסיומא דדברי הרדב"ז שכותב בלשון וכיון שכן אין סעודת המשמשים סעודה שניה אלא ראשונה שעדיין לא אכלו החתן והכלה, והך לישנא של שעדיין מורה לנו בפשיטות, שאבל עתידין המה החתן והכלה להצטרף לבסוף אל הסעודה ולאכול. וגם זאת, דאי גם לא עתידין להצטרף לסעודה לאכול מה הקביעה וההוכחה איפוא מהחו"כ שאין סעודת המשמשים סעודה שניה אלא ראשונה? אלא ודאי כנ"ז שהמדובר ברדב"ז כשעתידין עדיין והחו"כ להצטרף אל האכילה. ע"כ.

ומעתה גם מדברי מהר"י מולכו אין ראיה, דאמנם מהר"י מולכו איירי בחולה ומוטל על ערש דוי בבית אחר, ומסתמא מי שמוטל על ערש דוי, אינו יכול לאכול. אולם, מגוף דבריו לא מבואר להדיא כן, אלא משמע שכל החסרון היה שהחתן נמצא בבית אחר ולא עמהם יחד, ולכן שפיר הביא ראיה מדברי הרדב"ז הללו, וכן מדויק בלשונו שכתב וחזר וכתב "שאם הסעודה מתוקנת לכבוד חתן וכלה, אע"פ שאוכלים בהרבה בתים שאין החופה והחתן שם", ומשמע שכל החסרון שאינם אוכלים יחדיו בחדר אחד, אך ודאי גם החתן אוכל. אך אילו החתן לא אכל פת כלל, אפשר שכו"ע מודו שאין מברכים. ושו"ר בשו"ת דברי דוד (טהרני, ח"ב אה"ע סי' יא) שהאריך לדחות דברי הרב ברכת ה' שם.

ד. אכן, אף שמדברי הרדב"ז ומהר"י מולכו אין ראיה לנדון דידן, הנה מ"ש מו"ז זצ"ל כדבר פשוט לדמות דין כלה לדין חתן, ולפיכך כתב דכמ"ש מהר"ש קלוגר דכשהחתן לא נטל ידיו, א"א לברך ברכת חתנים, ה"ה אם הכלה לא נטלה ידיה, חידוש הוא. ואדרבה ראיתי להים של שלמה (כתובות פ"א סי' כ) שכתב בזה"ל: ואפילו כשאין עושין שום סעודה לכלה, כגון בתוך ז' ימי המשתה, שעושים הקרוים סעודה לחתן לחוד, אפילו הכי מברכין אשר ברא, וא"ל דאין שייך לברך אלא במקום סעודת חתן וכלה, דהא עיקר הברכה על שמחת החתן נתקנה, ואלמנה לבחור יוכיח, כדפי' לעיל סימן י"ב, וכן נראה מהתוספות דלעיל (סוכה כה: ד"ה אין שמחה) שכתבו אפילו כלתו עמו כו', משמע במקום שמברכין ברכת חתנים מברכין אפילו בלא כלה כלל. עכ"ל. ומבואר לכאו' דעיקרה של סעודה היא החתן, ולכן אפי' אם הכלה אינה שם כלל, עדיין מברכים ברכת חתנים. ולפי"ז גם א"צ ליטול ידיה, ואין לדמותה לדין החתן. ובאמת שלשון זו שכתבו התוס', הביאה גם מרן בשולחנו הטהור (סי' סב סעי' י) וז"ל: י"א שאם החתן יוצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים; והני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה [ואין דעתו לחזור (ב"י)]. עכ"ל.

וכן ראיתי עוד להגאון בעל שואל ומשיב בספרו דברי שאול –  חלק לשבעה (דף יח ע"א ד"ה אעתיק) שנראין דבריו כדברי היש"ש, דע"ש שהביא מה שאירע שעשו ברכת חתנים בש"ק, והיו החתן והכלה שם, ובאמצע הסעודה הלכה הכלה לבית רעותה ונשתהתה שם עד לילה, והמוזמנים לסעודה לא יכלו להתמהמה עד שתבא הכלה לביתה, ונסתפקו אם לברך ברכת חתנים. והחריף מו"ה דוב בעריל חמיידיש מקאלימייע הורה שלא יברכו, מטעם דאף דבר"ן (פ' הישן, עי' בסמוך) מבו' דכשהחתן או הכלה שם צריכין לברך, מ"מ בשימט"ק (פ"ק דכתובות) מבואר שצריך שיהיה שם החתן והכלה. ע"כ. וכתב השו"מ ע"ד: ובאמת אין ראיה משיטה מקובצת, דשם אין הכוונה רק שיהיה בבית החופה ולא במקו"א, ועיין בשו"ע סי' סב שכתב: אפי' כלתו עמו, ומשמע דאף אם אין כלתו עמו, כל שהוא בבית החופה אף שאין כלתו עמו, מ"מ מברך ז' ברכות, דאל"כ מאי הלשון אף שכלתו עמו, וז"ב ופשוט. וגם הא היתה בתחילת הסעודה, ולמה לא יברכו ז' ברכות. וזה ברור. עכ"ל. הרי שגם השו"מ, דעתו שאף אם הכלה לא נמצאת, שפיר מברכים ז' ברכות.

אולם באמת דברי היש"ש מלבד שמחודשים הם, הנה גם מה שכתב להוכיח מדברי התוס' יש לדחות. דהנה כבר נחלקו הר"ן (סוכה כה:) והריטב"א (כתובות ח.) אי בעי' שיהיו החתן והכלה נוכחים בברכת חתנים, דהריטב"א שם כתב: והוי יודע שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושיהו שם החתן והכלה, כדאמרינן בפרק הישן במסכת סוכה (כה, ב) החתן והשושבינין פטורים מן הסוכה, ופריך וליתבו בסוכה וליחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה, פי' בשיש שם סעודה, שאם עושין שמחה בלא סעודה הא ודאי יש שם ברכה כדאיתא במסכת סופרים (יט, יא) וכדכתיבנא לעיל, וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה אלא במקום חופה. אך הר"ן (סוכה כה:) כתב וז"ל: וכך נוהגים היום לברך ברכת חתנים בכל אחת מבתי החתונה כל זמן שהחתן או הכלה שם. ע"ש. ומשמע שגם אם החתן לבד שם, או הכלה לבד שם, מברכים שבע ברכות. ולכאורה הא בהא תליא, דהר"ן שליטתו דס"ל דלא בעי' שתהא הברכה במקום חופה, הוא דס"ל דלא בעי' שיהיו שם גם החתן וגם הכלה. אך הריטב"א דס"ל דבעי' שתהא הברכה במקום חופה, ס"ל דבעי' שיהיו שם שניהם. וא"כ התוס' דס"ל דאין מברכין אלא במקום חופה, א"א דס"ל שיהיו שניהם שם. וכן ראיתי בספר עורה שחר (אות ב סי' כד דף יא ע"א) שכתב דמחלוקתם תליא הא בהא, והביא שגם המרדכי (סוכה סי' תשדמ) ס"ל כהריטב"א, שכתב וז"ל: אין שמחה אלא בחופה, מכאן מדקדק בספר א"ז שאם יוצא החתן מחופתו ואפי' כלתו עמו והולכין לאכול במקום אחר שלא בבית החופה, שאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים וכו'. וכבר היה מעשה שיצא וסעד החתן ושושביניו וחבורתו שלא במקום חופתו ולא הניחם ר"י בר' אברהם לברך שהשמחה במעונו ואשר ברא, והביא ראיה משמעתין דפרק הישן. ע"כ. הרי דהמרדכי בתחילה הביא כלשון התוס', דאם יצא החתן מחופתו – אפי' כלתו עמו, אין מברכין. ומשמע דלאו בכלה תליא מילתא. אך אח"כ כתב מעשה שיצא החתן לחוד. ומוכח דלאו בחתן תליא מילתא, אלא במקום החופה, ולכן גם מ"ש התוס' דאפי' בחתן וכלתו עמו אין מברכין, אין רצונם לאפוקי אלא שיהיה מקום חופה. והר"ן דס"ל דדי בחתן או בכלה, היינו לשיטתו דלא בעי' מקום חופה. עכ"ד. ולכן, גם השו"ע אף שפסק כדברי הסוברים דבעי' מקום חופה, הביא לשון התוס', ולא סתרי.

וכן ראיתי למהר"ם אריק בספרו מנחת פתים (סי' סב ס"ט) שכתב בזה"ל: ולשיטת הר"ן יש לברך ז' ברכות אף כשהחתן לבדו שם או הכלה לבדה, ע"ש. וצ"ע אם יש לסמוך בזה על הר"ן, דהא להתוס' פשיטא דאין לברך רק כשהחתן והכלה שם. ע"כ. וכן נראין דברי ערוך השלחן (סי' סב סל"ז), שכתב וז"ל: דזה שנהגו להביא גם את הכלה לשמוע הברכות אין זה לעיכובא אלא מנהג יפה לפי שהברכה היא על הצלחת שניהם ראוי שיעמדו לשמוע את הברכות אבל אין זה לעיכובא [יש"ש]. עכ"ל. הרי דהגם שהביא דברי היש"ש, לא כתב ללמוד מהם אלא לענין אם צריך שתהיה הכלה בשעת הברכה שם, אך לא אם בכלל צריך אותה בסעודה, דנראה דזה פשיטא ליה דצריכה להיות שם. וע"ע גם למהר"ש קלוגר בספרו קנאת סופרים (דף לט ע"ד) בתשו' לרבי דוב בעריל חמיידיש הנ"ל, ונראה שגם הוא הסכים לזה.

ואמנם בשו"ת מהר"ם שיק (חאה"ע סי' צ) נשאל באופן שהחתן נסע לדרכו למשא ומתן, אם יש לברך ז"ב בהעדר החתן, והעלה שהדבר פשוט שאין לברך ז"ב אם אין החתן שם, ואף על פי שהכלה שם, כיון שהנישואין מצוה דאיש היא שמצווה על פו"ר, והברכה משום שמחה דידיה, ולעוררו לשמוח רק בשמחה של מצוה רבה שהיא קיום העולם וכו', אבל אם אין החתן שם אין כאן שמחת מצוה אלא שמחה של הוללות, וכי ישמחו את הכלה? ובברכות (ו:) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות. וכ"ש אם אין החתן כאן שעוברים על ה' קולות. עכת"ד. אך נראה דלא בא לאפוקי כשהכלה לא נמצאת דשפיר יש לברך, אלא בנדון דאיירי ביה שהחתן לא נמצא ביאר הטעם מדוע אין לברך. וכן מוכח מסיום דבריו, שממסקנת הירוש' פ"ד דמגילה דמשמחים עמו ואז מברכים, מבואר שהכל תלוי בשמחת החתן בהדי כלה. ומוכח דבעי' לשניהם.

וכן ראיתי מסקנת הגר"ש הלוי וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רפא) וז"ל: פליגי גדולי אחרונים ע"פ התוס' והר"ן והראשנים פ"ק דכתובות אם הדבר מעכב שיהי' החתן והכלה נוכחים בסעודה אעפ"י שאכלו הסעודה לכבודם, הנה בזה אין לנו אלא הכרעת שני גדולי ישראל מהר"י אסאד אה"ע סי' יב, ותשובת מהר"ם שיק סי' צ' לחזק אותה דעה שיהי' החתן נוכח וכן הכלה, אעפ"י שהרבה מקילים בזה. ע"כ. ועפי"ז סיים:  מיהו יראה לענ"ד דשכיח שאוכלים עם החתן לבד בסעודה כגון סעודה שלישית בשבת והכלה לא היתה שם בכלל, אם עכ"פ שושבינין שלה אכלו אתה לכבוד חו"כ במקום אחר ובאים אתה לבהמ"ז בודאי כהלכה לברך בהמ"ז עם ז' ברכות, אבל לפעמים הכלה לא סעדה כלל ורק מביאים אותה בשעת בהמ"ז ועומדת בחוץ אם גם בזה לא מכניסים אותה ואינה יודעת כלל מהנעשה בפנים לא שייך כלל לברך הז' ברכות, רק להדעות דנוכחות הכלה לא מעכבת מיהו י"ל דעצם הדבר שהיא על יד מקום הסעודה ושומעת ע"פ רוב מה שמזמרים לכבוד חו"כ מספיק לברך ז' ברכות לכל הדעות, מכ"מ עדין צל"ע דלפעמים מביאים אותה רק בשעה שכבר מכינים עצמם לבהמ"ז ופסקו המזמרים וגם היא לא השתתפה בשום סעודה לכבודה בזה צ"ע רב אם מותר לברך ז' ברכות. ע"כ. וכן נטה ידו שנית (ח"י סי' רמז אות ד) וז"ל: ומש"כ בשם הגאון מהר"ש קליגר זי"ע בתשובותיו מהדורא ט' מאה"ע להפך בזכות שיטת הר"ן דגם כשהחתן לבד שם אפשר לברך, ועיקר ראיתו מבחור שנשא אלמנה דז' ברכות מסרך דידי' והיא כמאן דליתא דמיא, הרי דמברכים בשביל החתן לחוד, ואשר לזה רמז גם המהרש"ל ביש"ש סי' כ' שם, מ"מ לענ"ד אין זה ראי' מכרעת, דנהי דהיא אינה גורמת הברכות, אבל בלעדה אין ברכות כלל, ושלמות נשואין על ידה וכעין שכ' הר"ן ריש פ"ב דקידושין לענין עצם מצות פ"ו וזה דעת החולקים על הר"ן, ודעתינו להלכה, וכאשר הביא כב' בעצמו גם מהגאון מהרש"ק זי"ע, ונוכחות החתן עם הכלה היא הגורמת שמחה כאשר שמעתי שכ"ה גם כן בפנימיות התורה. ע"כ.

ה. ומעתה לא מצאנו מנוח לכף רגלינו, להניח דעתה של כלה זו. אולם באמת הדברים צ"ב, שהרי מקור הדין שברכת המזון הוא הגורם לברכת הנישואין, הוא מדברי התוס' (פסחים קב: ד"ה שאין אומרים), דעמ"ש בגמ' שם שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, כתבו התוס' בזה"ל: ויש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביאין כוס אחר. ואין מברכין על השני בפה"ג, כיון שכבר בירך על כוס ברכת המזון, כי אין נכון לברך פעמיים. אך רבינו משולם היה אומר הכל על כוס אחד דלא דמי לברכת המזון וקידוש דתרי מילי נינהו כדאמרי' בסמוך, אבל הכא חדא מלתא היא דברכת המזון גורם לברכת נישואין, וברכת אירוסין ונישואין נהגו לומר על שתי כוסות וטעמא דרגילים זה בלא זה כדאמר בכתובות (ז:) מברכין ברכת האירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים. ועוד דנהגו לקרות כתובה בינתים והוי הפסק ולכך מתכוונים ולכך צריך ב' כוסות. עכ"ל. הרי מבואר מדברי התוס' בשם רבינו משולם שהטעם שנהגו לברך ז' ברכות על כוס אחד, הוא מה"ט שברכת המזון היא שגורמת לברכת חתנים, וחדא מילתא היא. וכדעה זו כ"כ הרא"ש (פ"ק דכתובות סי' יג) בשם רבינו האי.

אולם לדעה ראשונה שבתוס' שצריך ב' כוסות, משום שמילתא אחריתי היא, לכאו' נראה שאין ברכת המזון גורמת לברכת חתנים. וכדעה זו כ"כ הר"ן (כתובות ג. מדה"ר ד"ה וחתנים מן המנין), וביאר שאין ברכת חתנים תלויה בברכת המזון, וכדמוכח ממס' סופרים (פי"ט הי"א). וכ"כ המקנה בקו"א (סי' סב ס"ט) דברכת נישואין לא תליא בברכת המזון, ומילתא אחריתי היא. ומש"ה נהגו באשכנז וצרפת להצריך ב' כוסות, א' לברכת הנישואין וא' לברכת המזון.

ובשו"ע (סי' סב ס"ט) הביא את ב' הדעות להלכה בזה"ל: י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו: בורא פרי הגפן. וי"א שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז' ברכות, וכן פשט המנהג. וכתב הרמ"א ע"ד: במדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה. ע"כ.

ולפי"ז גם נ"ד תליא בחילוקי המנהגים, שכן אותם הנוהגים להצריך ב' כוסות, אזלי בשיטת ספר המקנה, וממילא אין ברכת המזון גורמת לברכת חתנים. אולם לדידן דנהיגי שמברכים גם ברכת המזון וגם ברכת נישואין על אותו הכוס, היינו משום שברכת המזון היא זו שגורמת לברכת חתנים, ומש"ה דוקא בעי' סעודה ממש. וכ"כ מו"ז מרן זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ג אה"ע סי' יא אות ו), והביא שכן מצא גם בספר חינא וחסדא ח"א (דף קיב סע"ג) שהוכיח מהתוס' ושאר מפרשים שאין לברך ז"ב על פת כסנין. ע"ש. וכן ראיתי לאידך בספר שובע שמחות להגר"ש דבילצקי (פ"א ס"ז הע' כט) שכתב דלמנהג האשכנזים לא בעי' דוקא פת. וכן מוכח מדברי הר"ן גופיה שם, דעי"ש שהביא דעת הסוברים שאין מברכין ברכת חתנים אלא בברכת המזון, ושלשיטה זו, זה לא כמו שנהגו עכשיו לברך ברכת חתנים בשישי ובשבת שלא בשעת סעודה. וכתב הר"ן ע"ז, וליתא, שהרי שנינו במסכת סופרים (פרק יט הלכה יא) ונהגו לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה [ובערב קודם סעודה]. אלמא קודם סעודה היו מברכין אותה לפי שהיו רגילים להתאסף בבית החתן בבקר ובערב לשמח החתן וכלה, והיו מברכין אף על פי שאין אוכלין. ואנן גם כן בששי ובשבת שהחתן יוצא מבית הכנסת מוציאין כלה מחדרה ונכנסין לחופה זו היא עיקר השמחה וראוי לברך עליה. ע"כ. הרי להדיא כתב הר"ן שלדעת הסוברים דלא בעי' ברכת המזון, היו נוהגים לברך ברכת חתנים אע"פ שלא היו אוכלין. וכ"מ בחי' הרשב"א (כתובות ח:) ועוד מהראשונים בסוגיין שם. וע"ע בזה באוצר הפוסקים (סי' סב ס"ט ס"ק נב-נג) שהביאו באורך מחלוקת המנהגים בזה.

אולם אף שמצאנו לתלות כן במחלוקת הראשונים, יש לעיין בזה עוד, דהנה מרן בשו"ע שם (ס"ה) פסק בסתם בזה"ל: מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון, בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם. ע"כ. והוא לשון הרמב"ם (פ"ב דברכות ה"ט), וכתב מרן בכס"מ שם בזה"ל: ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה. ע"כ. הרי שסתם דאין מברכין ברכה זו אלא אחר ברכת המזון, ולא תלה זאת במח' שהביא להלן ס"ט. ולכאו' משמע דאף לדעת הסוברים שברכת חתנים לא תליא בברכת המזון, מ"מ אין מברכין אותה אלא אם אכלו פת וברכו ברהמ"ז. ועי' ביד דוד (פסקי הלכות ח"ג עמ' ח טור ב) שכתב דס"ל להרמב"ם דעיקר שמחת הנישואין הוא דוקא בסעודה. וכתב עוד שגם הראיה שהביאו הראשונים ממס' סופרים, הנה עי' בהג' הגר"א שם שהביא שהגי' היא "בערב אחר הסעודה", וכן עיקר. וכ"ה באוצר הגאונים (כתובות ח.) ובספר המנהיג (סי' קיב).

וראיתי בערוך השלחן (סי' סב סעי' כה) שכתב בזה"ל: ובאמת במס' סופרים (פי"ט הל' י"א) איתא שהיו נוהגים כל שבעת ימי המשתה בכל בוקר לומר שבע ברכות על הכוס בפנים חדשות אף בלא סעודה [עי' ב"י], אך אנחנו בלא סעודה אין מברכים דכן משמע בגמ' להדיא. ע"כ. ומשמע דאמנם מדינא לשי' הר"ן ודעימיה אפשר לברך ברכת חתנים גם בלא סעודה בפת, אך המנהג להצריך פת. וכן ראיתי שכתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן מג אות ו), וכתב בזה"ל: מה שאנחנו עושים להלכה למעשה, תרוייהו לחומרא, בסעודה דוקא, ועל שני כוסות דוקא, וכמו שפסק בש"ע (שם  ס"ה) דדוקא בסעודה אחרי בהמ"ז, וסתם כן הרמ"א בלא חולק, ואלו (בסעי' ט') הביא המחבר בש"ע ב' הדעות אם לברך בהמ"ז וחתנים על כוס אחד, ורק כתב שפשט המנהג לברך על כוס אחד, והרמ"א כתב דבמדינות אלו נוהגין לברך על ב' כוסות. וע"כ, או מטעם ספק ברכות להקל (כמ"ש הב"ש ס"ק ה) הכריעו שלא לברך רק בסעודה, או מטעם דס"ל אף דהוו ברכת המזון וברכת חתנים תרי מילי, מ"מ נתקנו רק בסעודה כמ"ש הרמ"ך שהביאו הכ"מ (פ"ב מהל' ברכות), ומטעם דאז איכא ריבוי שמחה, אבל מ"מ אינו תלוי דוקא בבהמ"ז, אלא שקבעום לברכם אחרי הסעודה וכיון שאז מברכים בהמ"ז, ע"כ יש לסמכם אהדדי. עכ"ל.

ובנותן טעם יש לציין מה שראיתי בספר אוצר הפוסקים (סי' סב ס"ק כה אות א) משם ספר השומר אמת (סי' לד אות כח), שבנישואי הרב נזר הקודש [נכד מרן החיד"א] בצפת, בעוד הקהל בתפילת מוסף, יצא מביהכ"נ והסתיר עצמו, ובאו כל בני הקהילה לביתו כמנהג לברך ז' ברכות ויבקשוהו ולא נמצא, ואז ידעו דבכוונה עשה דלא ניחא ליה קמיה המנהג הזה לברך ז' ברכות בלא סעודה. וכ"כ שם בסי' יח אות ג. [ומה שהיו נוהגים כן, מפני שנראה מדברי הפוסקים, דאף דאזלי בתר פסיקותיו והוראותיו של מרן השו"ע, מ"מ כתבו שמנהגם מדורי דורות היה שמברכים גם בלא ברכת המזון, וכמ"ש בצוף דבש (יו"ד סי' ה), ובתעלומות לב (ח"ג קו' הליקוטים סי' ו) במנהג נא אמון וטריפולי [ועי' בירחון אור תורה (כסלו תשע"ה עמ' שכט) שכן הוא מנהג לוב ותוניס עד היום הזה, שמלוים את החתן בשבת לבית הוריו, ושם נוהגים להעמיד את החתן והכלה כאשר טלית פרוסה מעליהם, ומקדשים על הכוס באמירת ז' ברכות על הסדר, ואח"כ מתכבדים בכיבוד קל. ועי"ש שהאריך למצוא מזור ומקור למנהגם]. ובאלף כסף (שבמצרף לכסף סי' ה) במנהג שאלוניקי. ובהשומר אמת (סי' לד אות כח) במנהג צפת. וכבר כתבנו במקו"א שבמקום מנהג לא אמר מרן השו"ע דברו.] ומהר"ח סתהון בספר ארץ חיים כתב שבזמנו נתבטל מנהג זה בצפת.

ואכן, בזמנינו המנהג גם אצל עדות אשכנז וגם אצל עדות בני המזרח שלא לברך ברכת חתנים אלא בסעודה, וכ"כ מהר"ם אריק בספרו מנחת פתים (סי' סב ס"ה) שהמנהג שאין מברכין אלא אחר בהמ"ז. וכן ראיתי שכתב הגר"ש דבילצקי בספר שובע שמחות (פ"א הע' כא). ועי"ש שהביא שגם מנהג תימן מקדמת דנא היה לברך גם בלא סעודה, וכמ"ש בפעולת צדיק (ח"ג סי' רנב) ובתכלאל עץ החיים (ח"א עמ' קעא). אך היום גם אצל התימנים התבטל מנהג זה. אלא שסיים דאם ימצא עוד מקום שמנהגם לברך בלי סעודה מימי קדם, יש להם להחזיק במנהגם, כי יש למנהג זה עמודים גדולים לסמוך עליו, ואין אומרים ספק ברכות להקל במקום מנהג קבוע. ע"כ. ומ"ש ממנהג בני תימן, כ"כ גם בדברי חכמים (הלוי, אה"ע סי' ד אות ג). [ומ"ש דאין אומרים ספק ברכות להקל במקום מנהג, כ"כ מו"ז מרן זצ"ל בכ"מ בספריו הרבים, ואציין מעט: יבי"א ח"א (או"ח סי' מ אות טו, וסי' מד אות ב), ח"ב (או"ח סי' כה אות יג), וח"ג (יו"ד סי' יז אות י), וח"ד (חאו"ח סי' כג אות יד), וח"ה (או"ח סי' ו אות ו), וח"ז (או"ח סי' נא אות א, יו"ד סי' כז אות ג), וח"ח (או"ח סי' כב אות כ, סי' כג אות לד, יו"ד סי' כז אות ה), וח"ט (או"ח סי' ב, סי' כג, סי' צב אות ח) ועוד הרבה.] וע"ע בזה בארחות יושר (ח"א סו"ס ז). וכן ראיתי בספר קדושה (הומינר, פ"ג בהע' על סעי' טו) משמו של הגרז"ר בנגיס שלא יאמרו הז' ברכות אלא אם אכלו פת ומברכים בהמ"ז.

אמנם במקום שהמנהג כפי הנהוג בזמנינו בא"י, שלא לברך אלא במקום סעודה שמברכים ברהמ"ז, א"כ ודאי שאין לנו לפסוק נגד דעת השו"ע ולהקל. [אלא דנראה דלא בעי' דוקא פת, אלא אף אם אכלו פת הבאה בכסנין בשיעור קביעות סעודה, שאז צריכים לברך ברכת המזון כמבו' באו"ח (סי' קסח), יש לברך ברכת חתנים, וכ"כ מו"ז מרן זצ"ל שם.]

זאת ועוד, הנה מדברי הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' צג) הנ"ל, נראה שאף אם המסובים א"צ מן הדין לאכול פת, מ"מ לחתן יש דין מיוחד, שצריך לאכול פת, וז"ל: הנה לדינא אם החתן לא נטל ידיו, נראה דאפי' הי' כמה אנשים שנטלו ידיהם לפת לא יברכו ז' ברכות, כי אין זה סעודת נשואין אפי' בלילה הראשונה אחר החופה, אם החתן לא נטל ידיו לברך עמהם ברכת המזון לא יברכו ז' ברכות, כי לא נקרא ברכת נשואין אם החתן אינו סועד עמהם. אך אם החתן סועד עמהם, נראה דבכל ז' ימי המשתה נקרא ברכת נשואין, ודי אם ג' אכלו פת יברכו ברכת נשואין אף אם שאר החבורה לא אכלו, וגם הפנים חדשות לא אכלו פת, כיון דעכ"פ החתן והכלה שמחים בבואם, יברכו ברכת נשואין. ולא בעינן שהפנים חדשות יאכלו פת, רק די אם יושבים עמהם בחבורה אחת ונהנין קצת ממגדנות שמחים חתן וכלה בשבילם ויברכו שבע ברכות. עכ"ל. הרי להדיא כתב שגם אם הציבור המוזמן אוכל פת ומחויב בבהמ"ז, לא די בכך אלא בעי' שהחתן עצמו יאכל פת, כי צריך שיסעד עמהם. וכ"כ מו"ז מרן זצ"ל ח"ו שם: ואף לפמ"ש בשו"ת הסבא קדישא מהרש"א אלפנדארי הנד"מ (סי' כח) שא"צ שכל העשרה יאכלו פת, אלא כל שמקצתם אוכלים פת, מצטרפים לעשרה לברכת חתנים. ע"ש. מ"מ כשהחתן או הכלה שהם עיקר הסעודה אינם אוכלים פת, מסתברא שאין לברך ז"ב. (ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' יא אות ו). ולא יהא אלא ספק, הא קי"ל סב"ל. עכ"ל. ולפי כ"ז אין להקל לכלה זו אלא אם תאכל גם היא פת, בפרט למנהג הנהוג כאן בא"י שאין מברכין ברכת חתנים אלא בסעודה.

ו. עם הסיום, ראיתי בספר אבני דרך (פרינץ, ח"ה סי' עג) שדן בשאלה זו, והביא ששלחה להגר"ח קנייבסקי, וז"ל: שאלה זו הפניתי להגר"ח קנייבסקי, וז"ל השאלה ולשון תשובת כת"ר:  אחותי מתחתנת עם בחור ישיבה אשר אינו אוכל גלוטן, האם מותר לעשות ז' ברכות אף כשהחתן אינו אוכל לחם, והשיב: מותר. כמו כן, עד כמה יש לטרוח להשיג מצות מיוחדות  בכ"א מימי הז' ברכות. והשיב ראוי. ע"כ. אך בעל הנטעי גבריאל השיב לו: חתן או כלה שאינם אוכלים גלוטן וא"כ אין אוכל לחם מטעמי בריאות וכו', הנה כבר כתבתי בנטעי גבריאל (נשואין ח"ב פג, טז) מח' ראשונים אם ברכת ז' ברכות שייך לסעודה, דעת כמה ראשונים שאין זה תלוי באכילה אלא באסיפת העם לשמחם, אכן דעת השו"ע (אה"ע סי' סב ס"ד) שמברכין רק אחר סעודה וברכת המזון, אך כמה קהלות ספרדים מברכים ז' ברכות בשבת אחר קידוש בלי סעודה. ויש מח' ראשונים, דעת הריטב"א (כתובות ז.) דאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום החופה,  ושיהיו שם החתן והכלה, והר"ן בסוכה (פ' הישן) כתב וז"ל: וכך נוהגין לברך ברכת חתנים בכ"א מבתי החתונה כ"ז שהחתן או הכלה שם, אלמא דס"ל בחדא מינייהו סגי. וכ"כ היש"ש (כתובות א, כ) שמברכין גם בלי הכלה, ע"ש. ועצה היכא שחתן וכלה משתתפים שם במשך כל הסעודה, ואוכלים רק שאינם יכולים לאכול פת מטעם בריאות, הוי כל הסעודה הנעשית לכבודם, ושפיר יכולים לברך ז' ברכות, אם המסובין אוכלים פת כרגיל. ע"כ. ולא ידעתי מנ"ל הא, בפרט לפמ"ש מהרש"ק הנ"ל להדיא לא כן. ומ"ש ללמוד מדברי היש"ש הנה מנ"ל הדין כן גם בחתן, דדוקא בכלה לא בעי', וכמ"ש היש"ש שם דעיקר הברכה על שמחת החתן נתקנה. וכבר כתבתי לעיל שלדידן דנקטי' כהריטב"א בעי' גם לחתן וגם לכלה.

אכן לשאלה דא, בזמנינו דאכשור דרא, ומצוי בשווקים וברחובות לרכוש מצות ולחם משיבולת שועל ללא גלוטן שברכתם המוציא, נראה דראוי לכלה להזהר בזה, ולאכול לחם זה. ואף שמלשון השאלה נראה שיש לה בושה שיראוה עושה כן, הנה בזה ודאי ניתן לסמוך ע"ד הרדב"ז הנ"ל, ורשאית לאכול את הכזית בחדר אחר בצינעא, ותמשיך אח"כ לאכול מיני מגדנות וכו' יחד עם שאר הציבור, ומצטרפת עמם לז' ברכות. ואף שיש החולקים על הרדב"ז, וכמ"ש באוצה"פ (סי' סב ס"י, ס"ק נח אות ד-ה) משם האגודה (כתובות סי' ז) ועוד. ויש שכתבו לתלות זאת במח' הראשונים הנ"ל (עי' שו"ת חסד לאברהם תאומים מהדו"ת סי' לד), מ"מ בצירוף כל הני, יש לסמוך ע"ז להקל.

ובאופן שאינה יכולה לאכול גם לחם משיבולת שועל, לבני אשכנז נראה שיש מקום לברך ולסמוך בדוחק ע"ד היש"ש והשו"מ, בפרט שלדעת הרמ"א נראה כדס"ל עיקר כהר"ן שלא בעי' כלל ברכת המזון לברכת חתנים, ורק מכח המנהג נהגו להצריך כן, ורבו הספיקות שניתן לצרף בזה, כמשנ"ת לעיל באורך.

הגב על הנושא


לתחילת הדף