אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דינים שונים » שיעור הפאות וארכם – לנוהגים כדעת השלחן ערוך

שיעור הפאות וארכם – לנוהגים כדעת השלחן ערוך

שאלה:

ספרדי הנוהג כדעתו של מרן השלחן ערוך, עד היכן מותר לו לקצר את פאותיו, האם עד סוף האוזן, או שדי גם עד העצם שמול חור האוזן. כמו כן, אבקש לדעת מהו שיעור עובי הפאה שיש צורך להשאירה.

תשובה:

נהגו להקל לגלח את השער מסוף העצם שמצד הנקב שבאוזן.

לשאלתך השניה, מדברי מרן השו"ע משמע שהאיסור הוא על כל רוחב הפאה, ולא כמו שיש שמרשים לעצמם לגלח [מעט] מן הצדדים. וגם למי שחולק, הרי יש איסור דרבנן בזה.

והעובי שיש לשייר, יש שכתבו שהוא כדי שיכוף ראש השערה לעיקרה, והיינו כחצי ס"מ. אך יש שהקילו גם בפחות מכך, כל שנשאר מעט מן השער. וודאי שיש לחוש באיסור דאורייתא.

וראה מה שכתב מרן הבא"ח (תורה לשמה סי' שפט, וע"ע בן איש חיל ח"א דף ל): מיהו ודאי אם יהיו יותר ארוכים עדיף טפי כדי שיהיו ניכרים יותר, וזהו נוי שלנו שאנחנו מתנאים במצות השי"ת אלהינו ואלהי אבותינו אשר קדשנו במצותיו והפאות הם עדות לישראל וסימן טוב להם. ע"כ.

מקורות:

ז"ל מרן בשו"ע (סי' קפא ס"ט): שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד. ע"כ. ולכאו' משמע דיש איסור אפי' במספרים כעין תער (כדין פאות הראש) עד סוף האוזן.

ועי' בתשובת הגר"מ מאזוז שבקובץ אור תורה (תשמח, עמ' רנא), ובספר ויען שמואל (חלק יא סי' לו), שכתבו לבאר כוונת מרן השו"ע דהיינו למטה מתחילת האוזן, והוכיחו כן מהא דכתב הריב"ן (מכות כ.) בזה"ל: חמש פאות יש לו לזקן, אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן, וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש הוא. עכ"ל. ומשמע דהוא מקור דברי הב"י (וכ"ה בב"י משמו של רש"י). ומדבריו מבואר כמה נתונים נוספים להחליט לנו מהו המקום שהלחי התחתונה יוצאת ומתפרדת, והוא בחודו של לחי שבולט לחוץ, ושם גם מתחיל הזקן. וע"כ הוא העצם שבצד הנקב שבאוזן, ומאחר וגם שם כתב שהוא למטה מן האוזן, על כרחך כוונתו למטה מתחילת האוזן. וכיו"ב כתב מדעתו גם בשו"ת שאול שאל (בראך, סי' צז).

והב"ח (אות ז ד"ה אלא) הביא בשם הקרבן אהרן (קדושים פ"ו אות ג) לבאר מקום זה, שהצדעיים מכלל הראש הם, והם מחוברים ללחיים, שהרי הקטן שאין לו שער זקן, צדעיו מלאים שער הראש. וכ"כ הרא"ם (פר' קדושים ויקרא יט כז). וכן הוכיח מהר"י מונטיקיו בשו"ת כתונת יוסף (חיו"ד סי' א) וז"ל: נקטי' מדברי הרא"ם ז"ל כי סימנא מילתא כי הקטן שאין לו זקן צדעיו מלאים שער, וא"כ ממנו ניקח כי עד מקום שצדע הקטן יורד בשערו משם למעלה נקרא פאת הראש, ולא למטה, ואף כי אחר זמן יצמח זקנו, מ"מ כבר נודע לו עד היכן היה שער הצדע מבחרותו. ע"כ. וכ"כ בספר שער החיים (בשארי, סי' קפא אות לג) באורך. ע"ש. והיינו ג"כ בצד הנקב שבאוזן, שכן עד שם גדל גם לקטן פאת הראש.

ועי' בתשו' הגר"מ מאזוז שם שהעיד שכך היה המנהג של גדולי חכמי ספרד שהוצרכו לגלח.

ומ"ש לענין הגילוח מן הצדדים, כן פשטות לשון מרן השו"ע שם. וכ"כ בדעתו בדרכי תשובה שם, ע"ש באורך. וכ"מ גם בדבריו בבית יוסף, שכתב דכיון דספיקא דאורייתא היא, יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו [ע"פ בדק הבית] ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספרים כעין תער. ע"כ. [ואמנם בתשו' הרמב"ם (בלאו, סי' רמד) משמע קולא בזה, מ"מ מלבד מה שיש לפרש דבריו באופן אחר, הרי מרן השו"ע פסק שלא כדבריו. ועי' בשער החיים (שם אות לד) מ"ש בזה].

[אמנם, לענין השיער שמימין ומשמאל לרוחב הצדעיים, כתב בשער החיים (שם אות לה) דיש להקל לגלחם במספרים כעין תער מס"ס, ספק שמא אינם מפאות הראש, ואת"ל שהם מפאות הראש שמא העיקר כהרמב"ם דס"ל דמותר לגלח פאות הראש במספרים כעין תער, דאין האיסור אלא בתער ממש. ע"ש.

ומ"ש לענין העובי, עי' חת"ס (או"ח סי' קנד), מלמד להועיל (יו"ד סי' סד), צור יעקב (ח"א סי' ק) דמבואר מדבריהם שיש צורך להשאיר עובי כדי שיכוף ראש השערה לעיקרה, והוא ע"פ דברי הרמב"ם (פ"ח מטומאת צרעת ה"ו, ובהל' נזירות פ"ה הי"א). וכ"פ בשו"ת תורה לשמה (סי' שפט). ועי' בספר אוצר הידיעות (שטרן, ח"א פרק נה עמ' רו) ובספר לשכנו תדרשו שכתב דהוא כחצי ס"מ, שכן פחות מכך הוי השחתה.

אמנם מדברי שאר הראשונים (עי' רא"ש מכות פ"ג סי' ב, וחי' רבינו ישעיה ור"י קרקושה ורבינו פרץ בשם ריב"א במכות כ:) מבו' שדי בכך שלא ישוה את השערות קרוב לבשר ממש, אך כל שמשאיר שער הנראה לעין כל אדם (מס' 1 במכונה), נראה מדבריהם דשרי. וכ"מ שנקט לדינא החכמת אדם (כלל פט אות טז). ואמנם [ומש"כ] החת"ס ודעימיה כתבו להוכיח מדברי הרמב"ם שם דבעי' כדי שיכוף ראש השערה לעיקרה, כבר כתב בחי' הגרי"ז (נזיר מ:) דדין פרטי הוא בנזיר. וע"ע בזה בשער החיים (שם אות ט) שהאריך בזה.

הגב על הנושא


לתחילת הדף