אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » שליחות בנר חנוכה

שליחות בנר חנוכה

כתב המגן אברהם בהלכות חנוכה (סימן תרע"ו סק"ד):

"כתב הב"ח: מצאתי כתוב אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך. וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר אין לברך כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם".

ועוד כתב המגן אברהם בהלכות פסח (סימן תל"ד ס"ק ט') על דברי השו"ע דשליח יכול לבטל חמץ משלחו:

"שליחו, פירוש שצוהו לבטל, אבל כשצוהו לבדוק אינו יכול לבטל. ובדרכי משה כתב בשם מהרי"ל שצריך שיעמוד אצלו וכמ"ש סוף סימן תרע"ו".

ונחלקו האחרונים בביאור דברי המג"א בהלכות חנוכה למה צריכה האשה לעמוד אצלו. האם זה משום הברכה דאין השליח מברך אלא אם כן הוא מוציא את משלחו בברכה זו או משום עצם ההדלקה לאשה.

המחצית השקל בהל' פסח שם כתב:

"וכמ"ש ס"ס תרע"ו שכתב מג"א בשם הב"ח אי מדליק נ"ח לאשה תעמוד האשה אצלו בשעת הברכה, דמצוה שהיא חובת הגוף קשה לעשות ע"י שליח לכן עכ"פ תעמוד אצלו ה"ה הכא".

ומבואר בדבריו דלא משום הברכה צריכה האשה לעמוד אצל המדליק אלא משום עצם קיום המצוה ע"י שליח. ומשו"כ כתב המג"א לדמות ביטול חמץ להדלקת נר חנוכה אעפ"י שבביטול חמץ אין ברכה, דגם ביטול חמץ הוי כמצוה המוטלת על גופו.

אך בהגהות הגר"ב פרנקל בעל ברוך טעם תמה בדברי המג"א וכתב בפשטות שאין בזה קפידה כלל מצד קיום המצוה אלא משום ברכה בלבד.

וכ"כ ביד אפרים (סימן תל"ב במג"א סק"ו) דמצד עצם ההדלקה יכול השליח להדליק אף אם בעה"ב אינו עומד שם ורק כדי להוציאו יד"ח הברכה צריך שבעה"ב יעמוד אצלו בשעת ההדלקה, עי"ש.

אלא שיש שתי דרכי הבנה ביסוד הדברים דמהני הדלקת השליח. דלכאורה שליחות מועילה במצות נר חנוכה כמו דמהני בהרבה מצוות אחרות, וכך סתימת האחרונים. אך לדעת הגרא"ז מרגליות באמת אילו הגדרת המצוה היתה הדלקת הנר לא היתה השליחות מועילה דהוי מצוה שבגופו, אלא דבאמת אין כלל מצוה בהדלקת הנר אלא שחובה מוטלת על האדם שיהיה נר דולק בפתח ביתו, וכיון שכן לא בעינן בזה שליחות כלל.

וביד אפרים הביא את מש"כ התורי"ד (קידושין כ"ט ע"א) לגבי חובת האב במילת בנו, דאין האב חייב למול בעצמו אלא שעליו להשתדל שיהיה בנו נימול כדין, ומשו"כ אין מצות האב מצות עשה שהזמן גרמא, והדברים ידועים. ובדרכו כתב דה"ה בנר חנוכה אין המצוה אלא שכל בעל הבית ישתדל שהנר יהיה דלוק על פתח ביתו ולא צריך בזה גדר שליחות כלל.

ובכך כתב ליישב את מה שיש לתמוה דלכאורה המג"א סותר דברי עצמו, דהלא בסימן תל"ב (ס"ק ו') כתב דהבודק חמץ בבית חבירו יכול לברך כשם שהמל את בן חבירו מברך, ובסימן תרע"ו מבואר בדבריו בשם הב"ח שאין המדליק בבית חבירו מברך אא"כ בעה"ב עומד לידו, ומה בין בדיקת חמץ לנ"ח.

אלא דבמילת הבן ובבדיקת חמץ הו"ל שליח ושליחו של אדם כמותו, ומשו"כ יכול לברך. אבל בנ"ח אינו שליח כלל ומשו"כ אינו מברך.

אך לענ"ד סברא רחוקה היא לומר דכל מצות נ"ח אינו אלא שיהיה הנר דולק, ופשוט הדבר שמצוה יש להדליק נר חנוכה, וככל מצוות התורה דאף במצוות שעיקר מהותם וגדרם בתוצאה, מ"מ עצם עשיית מעשה המצוה אקרקפתא דגברא רמי' ועליו לקיים מצותו, שהרי ללא עשייתו לעולם לא תתממש התוצאה הראויה והנרצית.

ורק במילת הבן יש מקום לומר דאין על האב אלא מצות השתדלות ואחריות, כיון שעצם מצוה המילה על הבן רמי' וככל שאר מצוות התורה, אלא שכל עוד הבן קטן על האב למלא מקומו של הבן ולמולו, והמצוה של האב דומה בגדרה למצוה שעל הבי"ד במקום שאין אב, דזו פשיטא לן דכל מצוה שרובצת על בית דין אינה אלא חובת אחריות והשתדלות ולא חובת הגוף במעשה המצוה, וכך גם מצות האב למול את בנו. ומשו"כ פשיטא ליה להרמב"ם בפירוש המשנה (שבת פרק י"ט משנה א') דכשגדל הבן והגיע למצוות שוב אין כל מצוה לא על האב ולא על בית הדין למולו.

וכיון שכן אין נראה כלל לדמות נר חנוכה למילת הבן, ואף אם אכן ודאי מסתבר דעיקר מצות נר חנוכה שיהיה הנר דולק ויתפרסם הנס, מ"מ פשיטא דמצות האדם להדליק נ"ח וכנוסח הברכה להדליק נר של חנוכה, וכאשר שליח הדליק את הנר אכן בתורת שליחות הוא מדליק.

אמנם כדברי היד אפרים מצינו גם בפרי מגדים (סימן תרע"ט א"א סק"א) שתמה איך אשה שכבר הדליקה נרות שבת יכולה לעשות שליח להדליק נר חנוכה והלא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי עשוי שליח, ותירץ דלא בעינן בזה שליחות והשליח המדליק מעשה קוף קעביד.

ונראה בהבנתם עפ"י דברי הב"ח בסימן תרע"ז דעיקר מצות נר חנוכה אינה אלא בממונו של האדם שהשמן שלו ידלק ויעשה בו פרסומי ניסא, וביאר בכך דין השתתפות בפרוטה באכסנאי, עי"ש.

אך באמת כל אלה דברי חידוש, ונראה טפי דודאי יש מצוה בעצם הדלקת הנר, והדרא קושיא לדוכתא מאי שנא מילה ובדיקת חמץ והפרשת תרו"מ שבהם השליח מברך אף שלא בפני משלחו, מנ"ח שצריך שבעה"ב יעמוד לצד שליחו ואל"כ אין השליח מברך.

ב

ונראה לחלק בדרך אחרת ליישב את הסתירה שבדברי המג"א ולחלק בין נ"ח למילה ובדיקת חמץ והפרשת תרו"מ שבהם השליח שפיר מברך משא"כ בנר חנוכה.

ונראה בזה ביאור מספיק ומתיישב. דהנה יש מצוות שכל איש ישראל חייב בהם והם חובה המוטלת על כל אחד ואחד, ויש מצוות שאינן מתחדשות על האדם ואינו מתחייב בהם אלא ע"י ענין מקרי.

מצות נר חנוכה רובצת על כל אחד ואחד כמו שאר כל מצוות החגים והמועדים, וכך תיקנו חכמים שכל איש ואיש ידליק את הנר לפרסם את הנס (ואין זה ענין למ"ש נר איש וביתו), משא"כ מילת הבן ובדיקת חמץ ותרו"מ. דרק מי שנולד לו בן זכר חייב במילתו ורק מי שיש ברשותו חמץ חייב לבדוק ולבער ורק מי שרוצה לאכול פירות צריך תרו"מ.

וזה שחידש המג"א בענין ברכת השליח. דכל מצוה המוטלת על גופו של כל איש אין השליח יכול לברך, ואף דמהני שליחות בעצם קיום המצוה כשם ששליחות מועילה בכל מצוה שעיקר ענינה בתוצאה. (ואין לשון המג"א מצוה שהיא חובת הגוף ענין ללשון דומה שכתב התורי"ד דלא מהני שליחות במצוה שבגופו, ואכמ"ל). מ"מ אין השליח יכול לברך כיון שמצוה זו רובצת על המשלח ומצוה דידיה הוא, משא"כ במצוות שאינן חובת הגוף שעל קרקפתא דגברא אלא מצוה שקשורה למקרים שבהן ההלכה דכל שעושה את המצוה בפועל הוא זה שמברך.

ויסוד הדברים מה שביארתי במק"א (עיין מנחת אשר בראשית סימן כ"ח) דאין השליח מברך בשליחות המשלח, דלעולם אין שליחות בברכה, אלא השליח מברך משום שכל העושה את מעשה המצוה מברך עליה. ועיין בכתבים מהגר"ח (סימן ג') דהקובע מזוזה בבית חבירו מברך אף שאינו מקיים מצוה כלל כיון דמ"מ עושה מעשה מצוה עליו לברך. ובזה חידש המג"א דכאשר מדובר במצוה שמוטלת על כל אחד ואחד מצד עצם מהותה אין השליח מברך, כמבואר.

ובעומק הענין אפשר דלא משום שהשליח אינו מברך צריך בעה"ב לעמוד לידו, אלא היפך הדברים, משום שבעה"ב הוא זה שחייב לברך, דכשם שהמצוה רובצת עליו חובה כך גם הברכה שהיא כחלק מעבודת הנפש של גוף המצוה, וכיון שבעה"ב מצווה לברך לפיכך לא יברך השליח אלא בפני המשלח, ודו"ק בזה.

ג

ומ"מ מצינו ג' דרכים לגבי שליחות בנר חנוכה:

א. דעת היד אפרים והפמ"ג דלא בעינן כלל שליחות בהדלקה ע"י אחרים.

ב. דעת רוב האחרונים, ופשטות ההבנה המקובלת, דשליחות מהני בהדלקת נ"ח כמו בכל מצוות התורה שאינן בעצם המעשה אלא בתוצאותיו.

ג. דעת המחצית השקל דכיון דמצוה זו מוטלת על גופו קשה לעשות בה שליח ולפיכך בעינן שהאשה דהיינו המשלח יעמוד ליד השליח. וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן פ"ה) שהבין בפשטות דברי המג"א דלא מהני שליחות בנר חנוכה אא"כ בעה"ב עומד בצדו. ועוד ראיתי מי שלמד מתוך דברי מחצה"ש דכך בכל מצוה שמוטלת על גוף האדם לא מהני שליחות אא"כ המשלח עומד ליד שליחו.

אך באמת דעת מחצה"ש נשגבה מבינתי מכל צד. ואשיח צערי ברבים.

א. מה ענין עמידת המשלח לתוקף השליחות. אטו חצר שאינה משתמרת הוא השליח דבעינן עומד בצידו, או שמא חרש שוטה וקטן הוא דבעינן גדול עומד על גביו, דמה ענין עמידת המשלח ליד שליחו.

ב. מה שנא נר חנוכה מכל שאר המצוות דמהני בהן שליחות אף שלא בפני המשלח. ותמיהה זו מתעצמת ע"י דברי המג"א בסימן תל"ד שדימה ביטול חמץ לנר חנוכה דאטו גם ביטול חמץ מצוה שבגופו היא שקשה לעשות בה שליח אא"כ עומד הוא לידו, הלא תימה לומר כן, ומאי שנא ביטול חמץ מבדיקת חמץ וכדו'.

ג. אך אף נמצא מקום ליישב קושיות אלה בסברא, ביותר יש לתמוה, דהלא המגן אברהם ציטט את דברי הב"ח ולא כתב הלכה זו מדעתא דנפשיה, וכל הרואה את דברי הב"ח יראה להדיא שאין דבריו מתייחסים אלא לענין הברכה, ורק משום הברכה צריך שהאשה תעמוד ליד השליח המדליק ולא משום עצם ההדלקה.

וז"ל הב"ח (בסימן תרע"ו) "מצאתי בהגה"ה (מנהגים לר"א טירנא מנהגי חנוכה אות יח, שה"ג על המרדכי סי' רסה אות ה ד"ה אדם) אדם שהדליק נר חנוכה יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה אבל בענין אחר נראה למהר"ח [או"ז] שאין לברך ע"כ ונ"ל דוקא דבר המוטל על גוף האדם ולא על [כל] דבר הנתחייב ברכה וראיה מחלה ותרומה שהשליח מברך בלא המשלח ע"כ מצאתי".

הרי לן דאין כל צורך שתעמוד האשה ליד המדליק אלא משום הברכה דלהדיא כתב שם בשם מהר"ח דאם אינה עומדת שם לא יברך, אך לא כתב שלא ידליק. ושוב הקשה מה בין שליח להפריש תרו"מ וחלה שמברך אף שאין בעל הפירות והעיסה עומד לידו, וכתב לחלק בין מצוה המוטלת על גופו למצוה שאינה רובצת על גופו.

ומקור הדברים בשו"ת מהר"ח או"ז סימן קכ"ח וגם שם מבואר להדיא דאין הנידון אלא לגבי הברכה ולא לגבי עצם המצוה, וכ"ז שלא כדברי מחצית השקל.

והנה יש מן האחרונים שכתבו לפרש את שיטת הב"ח וליישב דבריו ממה שקשה מברכות אחרות שלעולם השליח הוא זה שמברך את ברכת המצוה כנ"ל, דאין כונתו אלא לגבי ברכות שעשה נסים ושהחיינו, אבל ברכת המצוה לעולם מברך השליח אף בהדלקת נר חנוכה, ולגבי ברכה זו אי"צ שהאשה תעמוד שם. כ"כ בשו"ת ריב"א (להגאון ר' יואל אונגר מגדולי הונגריה (סימן ד'), וכ"כ באגרות משה (או"ח ח"א סימן ק"צ).

אך אין משמע כן בפשטות לשון הב"ח, ובשו"ת מהר"ח או"ז מבואר להדיא שכונתו אף לגבי ברכת המצוה ומשו"כ נראה בכונתם כמבואר לעיל.

אלא שלפי כל זה צ"ע בכונת המגן אברהם בסימן תל"ד שכתב דבשעת ביטול חמץ ע"י השליח צריך בעל הבית לעמוד לידו וציין להא דסימן תרע"ו לגבי נר חנוכה, וכבר הבאתי לעיל דבאמת תמהו בזה על המג"א בהגהות הגרב"פ וביד אפרים.

ואפשר שבאמת אין כונת המג"א לומר דגדר אחד וטעם אחד לשתי הלכות אלה, ובאמת לא הרי זה כהרי זה, ומה שצריך בעה"ב לעמוד שם בשעת הביטול אינו אלא משום דבאמת אין שליחות בביטול חמץ דכל דבר התלוי בלבו של אדם אין בו דין שליחות וכמו שאין שליחות בהפקר נדר ושבועה וברכה ותפלה וכדומה כך אין דין שליחות בביטול חמץ, וכל כוונתו בציינו להא דסימן תרע"ו אינו אלא דגם שם מצינו דהעושה שליח למצוה מן המצוות צריך שהמחוייב במצוה יעמוד ליד שליחו כאשר הלה מברך על מצותו.

אך באמת אפשר דיש כונה עמוקה בדברי המג"א והקשר שבין דברי הב"ח בהלכות חנוכה ודבריו בהלכות פסח, דכשם שאין שליחות בברכה, ואין המדליק מברך כשאינו מוציא את האשה בעלת הבית, דאין שליחות בברכה מפני שהיא דבר שבלב, כך גם אין שליחות בביטול חמץ כיון דמהות הביטול כל כולו בלבו של אדם, ומשו"כ צריך בעל הבית לעמוד ליד שליחו ויסכים בלבו לביטולו, ודו"ק בזה.

וכיון דאתינא להכי אפשר דזה גם כונת המחצה"ש ובכתבו דבמצוה המוטלת על גופו קשה לעשות שליח כונתו דקשה לעשות שליח לברכה במצוה שעל גופו, משא"כ בשליח לתרום ולהפריש חלה שבהם השליח יכול לברך ואף אם אין הדברים מתיישבים כ"כ בלשונו כיון שאין פשר לדברים כפשוטן, כך נ"ל בכונתו.

ד

והנה שמתי אל לבי דרך נוספת מבית מדרשם של רבותינו הראשונים בהלכה זו שצריך בעל הבית לעמוד ליד שליחו המבטל חמצו, דכך כתב המהרי"ל (הלכות בדיקת חמץ סימן ז').

"ואם אינה יכולה לבטלה מעצמה אז יבטל הבודק בשבילה, והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול דנראה כשלוחה, וכ"כ הר"ן משם מהר"ן, וכן ביורה דעה על אבי הבן בשעת המילה".

הרי שכתב גם המהרי"ל דהאשה תעמוד ליד המבטל, אך בטעם הדברים כתב להדיא כדי שיהא נראה כשלוחה, הרי לן להדיא דאין זה משום עצם ההלכה וגדרי השליחות אלא לרווחא דמילתא, ודימה זאת לאבי הבן שעומד ליד המוהל בשעת מילת בנו.

וכ"ה בשו"ע הלכות מילה (יו"ד סימן רס"ה ס"ט) "אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שליחו". הרי שגם במילה אף דפשוט דמהני שליחות למול את בנו אף שלא בפניו, מ"מ נהגו שאבי הבן עומד על המוהל לרווחא דמילתא להודיעו שהוא שליחו.

אך בבהגר"א (יו"ד שם ס"ק מ') כתב לבאר דכיון דמילת הבן הוי כהקרבת קרבן (וכמבואר בבראשית רבה סו"פ לך) והמקריב צריך לעמוד על קרבנו, כך אבי הבן עומד על המוהל את בנו, עי"ש.

וחידוש מצינו בבעל העיטור (הלכות מילה) ששילב את שני הטעמים גם יחד וכתב.

"ומנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שליחו, כדאמרינן בתענית 'אפשר שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבה וכו"". והטור העתיק את דבריו, עי"ש.

ה

וראיתי מי שהביא ראיה לדברי המחצית השקל שמעיקר גדרי השליחות יש מצוות דלא מהני בהם שליחות אא"כ המשלח עומד ליד שליחו כאשר הלה עשה מצוה בשליחותו, מדברי הרמ"א באבן העזר (סימן ל"ז סעיף ז') לגבי מה שנחלקו הראשונים אם מהני קידושי קטנה על ידי אביה כאשר הקטנה היא זו המקבלת את כסף, וכמב הרמ"א.

"וכדי להוציא נפשו מפלוגתא יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלו כשמקבלן דהוי כאילו קבלן בעצמו". הרי דרק כאשר האב עומד לידה מהני קבלתה כשליח דידיה.

ותמה אני, הלא אף אם נאמר דמצוה המוטלת על גופו של אדם לא מהני ביה שליחות אא"כ מי שהמצוה מוטלת עליו עומד לצד שליחו, מה אהני כאשר מדובר בקטנה ואין שליחות לקטן. ועוד מה ענין יש במה שהמשלח מחזיק ביד שליחו.

ובאבני מלואים (שם ס"ק ח') תמה דבשלמא כשהוא מחזיק בידה הו"ל כאילו הוא מקבל ממש את קידושיה, אך מה אהני עמידתו אצלה הלא סו"ס אין שליחות לקטן. הרי דפשיטא ליה דאין כל משמעות בעמידת המשלח לצד שליחו לדין שליחות, ומאידך מסתבר ליה דאם מחזיק עדיף טפי וצ"ב בפשר דבריו.

והנראה ברור ופשוט דכונת הרמ"א שהן הם דברי תרומת הדשן (סימן רי"ג) דבאמת אין שליחות לקטנה אף כאשר אביה עומד לידה ומחזיק בידה אלא דבאופנים אלה הו"ל כאילו הוא זה שמקבל את כסף קידושיה, וזאת עפ"י המבואר בתוס' מס' קידושין (ח' ע"ב ד"ה אם) דאשה האומרת לבעלה המקדשה בפרוטה "תנם ע"ג סלע" מקודשת אף אם אינה קונה כלל ע"י הסלע, דלא בעינן שתקנה האשה את כסף קידושיה בדרכי הקנינים אלא שתהא סמכא דעתא בקבלת הכסף, ובדרך זו נתחדשה הלכה דכאשר האב עומד לצד בתו הקטנה וק"ו היכי שמחזיק בידה הנותן כסף קידושין ליד הקטנה הו"ל כאילו נתן כסף זה ליד האב, וכ"ז פשוט וברור.

ו

ובכל עיקר ענין שליחות בהדלקת נר חנוכה יש לעיין בדברי הר"ן בפסחים (ד' ע"א ד"ה ומיהו). דהנה הביא שם הר"ן את דעת הראשונים דכל מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכים עליה על והמצוות שחייב אדם לעשות בעצמו ואינו יכול לעשותן ע"י אחרים מברך עליהן בל'. והקשה הר"ן ממה שמברכים להדליק נר של חנוכה. ותירץ דכיון שצריך להשתתף בפרוטה הו"ל כמצוה שא"א לקיימה ע"י אחרים.

ונלאו כל חכמי לב להבין דבריו דאף דצריך להשתתף בפרוטה מ"מ מעשה ההדלקה עושה ע"י שליח. אך מ"מ לכאורה יש להוכיח מדברי הר"ן דלא מהני שליחות במצוות נר חנוכה אא"כ משתתף הוא בפרוטה.

אמנם לכשנבין את פשטות כונת הר"ן נראה שאין כל ראיה מדבריו. ונראה ביאור דבריו דבאמת כלל זה דכל מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכים עליה על, אינו ענין כלל לגדרי המצוה ע"י אחרים, ופשטות הדברים דכל שהאדם עשה את המצוה בעצמו בין אם עליו לעשות את מעשה המצוה ובין אם המצוה נעשית בממונו כל שהמצוה מתקיימת על ידו וממונו מברך ל, וכל שהוא יכול לקיימה ללא כל השתתפות שלו או של ממונו מברך על.

וזה שתירץ דכיון דצריך להשתתף בפרוטה ובלא"ה אינו יוצא יד"ח מברך להדליק וק"ו במי שמדליק בביתו ע"י שליח דהבית שלו והנר שלו דודאי פשוט דמברך להדליק. ופשוט לפי"ז דאכן יכול להדליק ע"י שליח אלא דמ"מ מברך להדליק.

ודו"ק בכ"ז כי פשוט הוא.

הגב על הנושא


לתחילת הדף