אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » תביעת רופא בערכאות

תביעת רופא בערכאות

שאלה:

בדבר אחד שהתלונן אצל רופאו על כאבי בטן עזים, לאחר שנבדק ולא נמצא דבר שולח לביתו, למחרת שוב פנה לרופא בתלונה על כאבים קשים מנשוא והרופא הפנה אותו לבדיקת אולטרא סאונד, בקופת החולים נקבע לו תור בעוד שבועיים, לתדהמתו אמרו שהרופא לא כתב שהמקרה דחוף. כאשר חזר לרופא והתלונן על כאבים עזים, אמר לו זה שאכן אין המקרה דחוף ובבדיקות שערך לא מצא דבר. מספר שעות אחר כך הובהל בבהילות בליל שבת קודש לבית החולים ובניתוח חירום נאלצו לכרות לו חלק מן המעיים, לדעת הרופאים המנתחים הכאב נבע מסיבוב של המעיים ואילו היו מאבחנים בעיה זו בזמן אין ספק שהיה אפשר למנוע את הניתוח, עוד אמרו שם שאם היה מאחר להגיע לבית החולים קרוב לודאי שהיה מגיע לידי סכנת נפשות ממש.

לדעת רופאי בית החולים אם יתבע את קופת החולים בבית משפט יזכה בפיצוי גדול מאוד על עגמת הנפש והנכות שנגרמה לו עקב רשלנות פושעת של הרופא, ונפשו בשאלתו אם מותר לו לתבוע את קופת החולים בבית המשפט או שמא חל עליו איסור לפנות לערכאות ועליו לתבוע רק בבית דין צדק.

תשובה:

הנה בשאלה זו יש לדון בשני צדדים שונים. א' שאלת הערכאות, שהיא מן העבירות החמורות שבתורה וכמבואר בחושן משפט סימן כ"ו ס"א דמי שפונה לערכאות מרים יד בתורת משה והוא רשע מחרף ומגדף, וכמדומה שלא מצינו בכל ד' חלקי השו"ע ביטויים כ"כ חריפים כמו בהלכה זו. ב' השאלה הממונית, דאם לפי משפט התורה אין לחייב את הרופא או הקופה לשלם, הרי דאף אם יזכה בבית המשפט לכאורה הוי גזל בידו, וכמבואר שם בסעיף ד' "שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני העכו"ם אינו רשאי לתבעו בפניהם ואם מסר השטר לעכו"ם שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר ממה שהוא חייב בדיני ישראל".

אמנם לאחר העיון נראה לענ"ד דיש להתיר בני"ד לפנות לערכאות, ואם יזכה בדין, הרי אלו שלו וזכה לו, ואבאר טעמי ונימוקי.

נימוקים:

ראשית נדון לגבי הדין הממוני, הנה ברור דקופת החולים בהתקשרותה עם לקוחותיה כפופה לחוקי המדינה ולפסיקת בית המשפט, והרי זה כאילו התחייבה מפורשות לשלם פיצוי נזיקין כפי פסיקת בית המשפט, וכיון שכך התחייבה הרי כל תנאי שבממון קיים. אך לכאורה זה מופרך מהסעיף הנ"ל בשו"ע דאף שהותנו שיוכלו לגבות שטר זה בערכאות לא מהני תנאי זה דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה, וכך חזינן שם בסעיף ג' "המקבל עליו בקנין לדון עם חבירו לפני עכו"ם אינו כלום ואסור לידון בפניהם" הרי דלא מהני התניה למתדיין לערכאות.

אך עיין שם בסמ"ע ס"ק י"א שכתב דעד כאן לא אמרו אלא בסתם משום דאנו מפרשים את התנאי שאם לא ירצה הנתבע להתדיין בבית דין יוכל לתבעו בערכאות, אבל כשיש התניה מפורשת שלכתחלה יתדיינו בערכאות מהני תנאי זה, אמנם אין זה אלא כשיש לו זכות יתר בדיניהם אבל אם אין לו זכות יתר בדיני הנכרים הו"ל קנין דברים בעלמא, אך כשיש לו זכות ממונית בדיניהם שאין לו במשפט התורה מהני קנינו.

ורבים תמהו עלינו דמ"מ הו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ואין זה דבר שבממון כיון דאיסור גמור הוא להתדיין בערכאות והרי להדיא מבואר שם בסעיף א' דאף אם הסכימו שניהם לילך לערכאות לא מהני להתיר את האסור, עי"ש בט"ז ובתומים סק"ד שדחו את דברי הסמ"ע.

והנתיבות בחידושים ס"ק י' כתב "ודייני ישראל ידונו בזכות זו" וכונתו דבאמת לא יתדיין בפני ערכאות אלא שבי"ד של ישראל ידונו ליתן לו זכות זו שהיה יכול לזכות בו בערכאות, ונראה שבא ליישב את התמיה הנ"ל בדברי הסמ"ע דמה יועיל התנאי להתיר איסור תורה לדון בערכאות.

ומ"מ למדנו מדברי הסמ"ע דיכול אדם להתחייב במה שחייב הוא לפי דין ערכאות אף שבמשפט התורה פטור הוא, וכ"כ הסמ"ע שם בסימן ס"א לגבי ענין אחר, דהנה כתב שם בשו"ע סעיף ו' "שטר שכתוב בו שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה בין בפניו בין שלא בפניו בלא רשות בי"ד ובלא שומא והכרזה אינו רשאי לעבור על דברי תורה לירד לנכסיו שהמלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בב"ד אבל אם לא מצא דיין שרוצה לדונו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו" ועל זה כתב הסמ"ע בס"ק י"ד "דאם כתב בפירוש שידון עמו בדין עכו"ם מפני הזכות שיש לו בדיניהם יותר מבדין ישראל צריך לדון עמו בדיני עכו"ם אף במקום שיש דייני ישראל שיכולים לדונו ולהוציאו מידו", ולדברים האלה כיון הנתיבות בסימן כ"ו שבי"ד של ישראל ידון בזכות שיש לו בדיני עכו"ם.

אך באמת הוסיף בזה הסמ"ע דאם בית הדין מנוע מלחייבו בדין כגון שמדובר בחוב שעבר עליו השמיטה יכול לדון עמו אף בערכאות, ויסוד הדברים דכל שמגיע לו ממון בדין ואין ביד הבי"ד לתת לו זכותו, רשאי הוא לפנות לערכאות לממש את זכותו, והרי זה כמי שיש לו בעל דין אלים שרשאי לפנות לערכאות וכן בני"ד.

ובני"ד נראה דאף אם קופת החולים תסכים להתדיין בבי"ד, חברת הביטוח שעליה מוטל לשלם בפועל את תשלומי הפיצוי על רשלנות רפואית לא תסכים לקבל את עולו של בית הדין והיא תערער על פסק הבי"ד, וכיון שאין בידנו לאפשר לניזוק לממש את זכותו, יש לאפשר לו לעשות כן בערכאות.

אמנם בנתיבות סק"ג כתב דאין בי"ד מתירין לפנות לערכאות אלא א"כ ברור הדבר שאכן הנתבע חייב, אבל כל עוד לא נתברר חיובו עפ"י דין אין מתירין את הפנייה לערכאות, באמת אין נראה כן מדברי כל הפוסקים ומקור הלכה זו בב"ק דף צ"ב ברא"ש סימן י"ז ובכל אלה משמע דאין על הבי"ד חובה לברר את תוקף החוב אלא מכיון שהנתבע מסרב לבא לבי"ד מתירין לו לפנות לערכאות, וכבר כתב בערוך השלחן סעיף ה' דלכתחלה ראוי לבי"ד לברר את החוב ולפחות לשמוע מפי התובע ולהתרשם ממנו ובמקום שגם זה אינו מתאפשר מ"מ מתירין לו לפנות לערכאות.

ומ"מ בני"ד ברור לענ"ד דהוי כחוב ברור כיון שקופת החולים וחברת הביטוח התחייבו לפצות את המבוטחים לפי פסיקת בית המשפט כנ"ל.

ועוד יש לעיין בזה, דבאמת בני"ד אין התחייבות ברורה על סכום מסויים אלא שדרכו של השופט להפעיל שיקול דעת שרירותי בבואו לקבוע את גובה הפיצוי, אך בית הדין האמון על אמת המידה של אמת וצדק בשכל התורה אין לו כלים להשית באופן שרירותי סכום גבוה לתשלום דהלא אין אנו דנים דיני חבלות בזה"ז ואין כאן נזק ממוני ברור ומוגדר אלא צער ועגמ"נ נורא מאוד ופגיעה בלתי הפיכה בבריאותו ועל אלה אין בידנו להשית תשלום, וגם אין מפתח מסויים ומוגדר במשפט הערכאות שעל פיו נוכל לקבוע אמת מדה לתשלום, ומשו"כ נראה דיש לנו למשוך ידינו ממשפט זה ולהתיר לו לפנות לערכאות.

ב

והנה נחלקו הפוסקים באופן שמותר לו לפנות לערכאות אם צריך היתר בי"ד, דעת הרמ"א בשו"ת סימן נ"ב וכ"כ המהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ח סימן ס"ה דמתקנת הקהילות אין לפנות לערכאות אלא לאחר נטילת רשות מבי"ד וכך נפסק בשו"ע סימן כ"ו ס"ב עי"ש. אך בגדולי תרומה שער ס"ב אות ג' כתב דאין צריך נטילת רשות והגה"ק מבוטשאש בכסף הקדשים סי' כ"ו כתב דכאשר ברור הדבר שהנתבע לא יבוא לבי"ד מותר להזמינו לערכאות ללא נטילת רשות מבי"ד, ובשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סימן רס"א כתב דהמנהג לפנות לערכאות ללא רשות בי"ד, אמנם פשוט דהמנהג בזמנינו להקפיד שלא לפנות לערכאות ללא היתר מפורש מבי"ד, וכן ראוי בדור פרוץ זה דאם ניתן תורת כל אחד ואחד בידו יפרצו גדרות עולם ותותר הרצועה המבדלת בין קודש לחול ובין תורת חיים למשפט רשע.

אך בית הדין בבואו להתיר את הפניה לערכאות אין לו להחמיר יתר על המדה, דבהיתר הב"ד אין תפקיד הבית דין בירור בלבד דמותר לפנות לערכאותיהם, אלא אף זאת דכיון שפונה בהיתר בי"ד ממילא אין בזה איסור דכל האיסור של ערכאות אינו אלא במה שהוא מייקר יראתם ותחת לפנות לאלקים הניצב בעדת א-ל פונה הוא אל משפט הגויים, אבל כאשר הוא נוטל רשות מבי"ד שוב אין הוא מייקר את משפטם ואין הוא בוחר להתדיין בפניהם אלא ברשות בי"ד הוא עושה וממילא אין חטא בעצם פנותו לערכאות, כך נלענ"ד. (ושו"ר שכך כתב בשו"ת חת"ס חו"מ סי' ג' דלאחר שנטל רשות מבי"ד שוב אין הפלילים נקרא על שמו אלא על שם הבי"ד ודו"ק).

אמנם סברא זו תלויה לכאורה במה שנחלקו האחרונים אם צריך היתר מבית דין לפנות לערכאות או די בזה בהוראת חכם כדין איסור והיתר, דבשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים ותשובות קצרות סימן י"ג) כתב דהוי כהוראת איסור והיתר ולא כדיני ממונות ולכן מתירין לו אף כשלא בא לפני בי"ד, עי"ש. אך בשו"ת מהרש"ם ח"ד סימן ק"ה כתב דצריך בי"ד ממש, ואף האב"ד אין יכול לתת היתר אא"כ כל בני העיר קיבלוהו עליהם עי"ש. ומסתבר לכאורה דאם הוי הוראת איסור והיתר אין זה אלא בירור דברים שמותר לו וככל הוראת או"ה שאין בה מעשה בי"ד אלא בירור הלכה בלבד, אך אם צריך בי"ד מסתבר דעצם היתר הבי"ד הוא המפקיע כל מהות איסור זה של הפניה לערכאות, ואף שאין הכרח בסברא זו כך מסתבר לכאורה.

אך באמת נתקשיתי בהבנת מהרי"ל דיסקין דמסתימת הפוסקים נראה פשוט דצריך בזה היתר בי"ד ועיין בכנסת הגדולה בהגהות הטור אות י"ט דצריך שני עדים שהנתבע אלים קודם שיתירו לפנות לערכאות דהוי ככל דיני ממונות דצריך שני עדים וכ"כ התומים שם סק"ז, ובמאת משמע כן אף מדברי המהריל"ד דצריך בי"ד ולא סגי בהוראת חכם אלא דלענין שלא בפניו כתב דהוי כהוראת או"ה, וצריך לי עיון בהבנת .

ומ"מ לענ"ד בני"ד יש להתיר לאיש זה לפנות לערכאות ע"מ לאפשר לו לקבל פיצוי על עגמת הנפש הנוראה שנגרמה לו.

הגב על הנושא


לתחילת הדף