אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » תשעה באב נדחה

תשעה באב נדחה

"בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא" (תענית כ"ט ע"א).

הנה יש לעיין בתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון האם דינו וגדרו ככל צום נדחה או שמא אמרינן דכיון שרובו של היכל נשרף ביום עשרה באב, כשת"ב נדחה לעשירי באב הו"ל כעצם יום התענית וכל כה"ג הו"ל כאילו תיקנו את יום עשירי באב לתענית ואבילות כיון שביום זה נשרף ההיכל, דמצד העצם גם יום עשרה באב ראוי להיות יום צום ואבל אלא שהעדיפו חכמים יום התשיעי שבו החלה הפורענות, אבל כשא"א להתענות בתשיעי מן הראוי להתענות בעשירי.

וכבר מצאנו סברא זו בטורי אבן במגילה ה' ע"א.

דהנה במשנה שם אמרו דת"ב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין. ובגמ' אמרו דאקדומי פורענותא לא מקדימין, והקשה הטורי אבן דהלא רובו של היכל נשרף ביום העשירי וכבר אמר ר' יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, אלא שחכמים הכריעו "אתחלתא דפורענותא עדיפא", וא"כ מסתבר דבחל בשבת לכו"ע יש לקובעו בעשירי באב שבו נשרף רובו של היכל, ומשו"ה מאחרין ולא מקדימין.

ותירץ דכיון שאמרו שם דבשביעי ובשמיני נכנסו הנכרים להיכל ואכלו וקלקלו, יש מקום להקדים לימים אלה ולא לאחר, אילולי שאין להקדים פורענות, עי"ש.

ומ"מ חזינן שהטו"א כבר נגע בסברא זו.

ב

והנה במגילה (ה' ע"ב) מבואר "א"ר אלעזר א"ר חנינא, רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. אמר לפניו ר' אבא בר זבדא, רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים. קרי עליה טובים השנים מן האחד". ופרש"י דר' אלעזר הודה לר"א בר זבדא שהעמידו על טעותו ותיקן את שמועתו.

והתוס' שם (ד"ה ובקש) הסבירו את מה דהוי אמינא שרבי ביקש לעקור את תשעה באב שאינו נדחה דהכונה שרבי ביקש להעביר את התענית מתשעה לעשירי וכדברי ר' יוחנן כיון שרובו של היכל נשרף בעשירי, עי"ש.

ובשו"ת כת"ס או"ח סימן ק"א הביא פרפרת ממה ששמע מאביו הגדול מרן החת"ס ששאל וכי מה הכרח יש שטעה רבי אלעזר והלא אפשר ששני מעשים היו, ובתחלה רצה רבי לעקור ת"ב שאינו נדחה, ומשלא הודו לו חכמים חזר ורצה לבטל ת"ב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, ואלו ואלו דא"ח.

ואמר החת"ס ליישב, דבאמת שתי סברות אלה תרתי דסתרי המה ואינן יכולות לשכון במדור אחד, דאם רצה להעביר את עיקר התענית לעשירי באב ע"כ ס"ל דכיון שביום זה נשרף רובו של היכל ראוי יום העשירי לצום ומספד ואבל, וא"כ בת"ב נדחה מסתבר דאינו דומה לשאר צומות הנדחים אלא בשנדחה ת"ב ליום ראשון הוי יום זה כיום תענית ואבל ממש ואין כל סברא לומר כיון שנדחה ידחה, ודפח"ח.

(אמנם לול"ד היה מקום לומר היפך הדברים, דכיון שלא הודו לו חכמים והם אמרו דאתחלתא דפורענותא עדיפא, א"כ טען רבי דמסתבר לומר כיון שנדחה ידחה, ואין בעצם סתירה בין השניים, אלא שר' אבא ב"ז ידע ששמיעתו של ר' אלעזר בטעות יסודה ורבי לא רצה אלא לעקור ת"ב נדחה).

הרי שגם החת"ס נגע בסברא זו דשאני ת"ב נדחה משאר צומות נדחים משום שגם עשרה באב ראוי להיות יום צום ובכי שבו נשרף רובו של היכל.

והכת"ס כתב לבאר דבסברא זו נחלקו שתי השיטות שבסימן תקנ"ד סי"ט בת"ב שחל בשבת אם מותר בתשמיש המטה, השו"ע מתיר והרמ"א החמיר לאסור משום דאבילות בצנעא נוהגת אף בשבת, עי"ש. דעת המחבר כסברת הטו"א והחת"ס, ולפי סברא זו נעקר ת"ב לגמרי מיום התשיעי וכאילו יום העשירי באב עומד במקומו כעיקר יום הצום והאבל, ומשו"כ השבת מותרת אף בת"ה, אך לשיטת הרמ"א הרי זה ככל צום נדחה ות"ב עומד במקומו, אלא שלמעשה תיקנו שכל דיניו ומנהגיו ידחו ליום ראשון ומשו"כ חייב בשבת באבילות דצנעא, עי"ש ודו"ק.

וכבר הקדימו רבינו הרשב"א בעיקר סברא זו בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תק"כ) שנשאל בת"ב שחל בשבת אם מותר בתשמיש וכתב "נראה לי שאין נוהג בו שום אבילות דהא אמרינן מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו, וכל שכן דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוהו אעשירי, ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא התם". והדברים ברורים.

ועוד יש לומר בדרך זו, דבכך נחלקו שתי השיטות שבסימן תקנ"א ס"ד בענין ת"ב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון אם השבוע שלפניו הוי בכלל שבוע שחל בו ת"ב. דמתחלה הביא השו"ע ששני השבועות אין בהם חומרא דשבוע שחל בו ת"ב, זה שלפניו משום שת"ב נדחה מיום השבת ליום ראשון שאחריו, וזה שלאחריו משום דקיי"ל להלכה דאין איסור אלא לפניו ולא לאחריו. ושוב הביא י"א דשבוע שלפני השבת הוי ככל שבוע שחל בו ת"ב, עי"ש.

ונראה לכאורה דאם הוי ככל תענית נדחה מסתבר דשבוע שלפניה הוי ככל שבוע שחל בו ת"ב דכעין גדר דחויה הוא, דרק משום שאסור להתענות ולהתאבל בשבת קודש נדחה בפועל ליום ראשון, אך אם יום עשרה באב נכנס תחתיו כיום, אבל מצד עצמו מסתבר טפי דאין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת"ב.

ולפי"ז הולך הבית יוסף לשיטתו שהרי ס"ל דבחל ת"ב בשבת מותר בת"ה, הרי דס"ל דת"ב נעקר לגמרי מיום התשיעי וחל בעצם על יום העשירי, ומשום כך נקט עיקר כשיטה ראשונה דאין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת"ב. וכידוע מכללי השו"ע דבכל מקום שהביא שיטה ראשונה בסתמא ושיטה שניה בשם י"א, דעתו להלכה כשיטה ראשונה.

והרמ"א שחולק על השו"ע בסימן תקנ"ד וס"ל דאסור בת"ה, מן הדין היה שיחלוק להלכה על הכרעת השו"ע בסימן תקנ"א בענין שבוע שחל בו ת"ב אלא שבלא"ה אין בזה נפ"מ לדידיה שהרי כתב שם מנהג אשכנז להחמיר בכל תשעת הימים שמר"ח אב, ודו"ק בכ"ז.

ולכאורה נראה שבשאלה זו נחלקו הבבלי והירושלמי. שהרי כבר הבאנו לעיל את המבואר במגילה ה' ע"א למה מאחרין ת"ב כשחל בשבת משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן, אך בירושלמי במגילה (ה' ע"ב) הביאו על משנה זו דביום תשעה באב הציתו את האור בביהמ"ק ורובו של היכל נשרף ביום העשירי, וברור שכונתם לבאר בזה למה מאחרין ולא מקדימין ת"ב שחל בשבת, הרי לן מקור מפורש בירושלמי לסברת הרשב"א.

ונמצא שגם הירושלמי הולך לשיטתו שהרי בירושלמי (תענית כ"ה ע"ב) מפורש להדיא דבת"ב נדחה אין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת"ב, ודו"ק בכ"ז.

אך באמת נראה דשתי שאלות אלה לאו הא בהא תליא, שהרי במנהגי מהרי"ל (הל' י"ז בתמוז ות"ב אות ז' – ט') נקט כהרשב"א להקל באבילות בצינעא, ומאידך החמיר לגבי שבוע שחל בו ת"ב, וכן גם במרדכי (תענית תל"ה – תרל"ט), הרי דאף אם נקטינן שאכן עקרו לגמרי ת"ב ותקנו תחתיו י' באב מ"מ יש מקום להחמיר לגבי שבוע שחל בו, וכן פשוט גם בסברא.

ועוד נפ"מ בין שתי דרכי הבנה אלה כתב האבני נזר (או"ח סי' תכ"ו) וכך כתב גם הרב השואל בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן שס"ג) בענין קטן שהגדיל ביום ת"ב נדחה אם חייב להתענות, דאת"ל דהוי ככל תשלומין הלא כלל גדול בידנו דהפטור בעצם בזמן עיקר החיוב פטור אף מן התשלומין, אך אם נאמר שת"ב נדחה חל בעצם ביום עשרה באב יש מקום לומר שחייב להתענות מעיקר הדין.

אך באמת נראה דאם דבריהם נכונים בשורשם מסתבר דלכו"ע הוי תשלומין דמ"מ ברור דעיקר היום הלא בת"ב כתקנת הנביא, והיום עשירי באב הוי נדחה ותשלומין. אך באמת נראה דפשוט הדבר שקטן זה חייב מעיקר הדין דשאני תשלומין דיחיד מתקנת חכמים לכל בית ישראל, ומאחר שתיקנו שת"ב שחל בשבת חייבין הכל בצום ואבילות בי' באב הוי ככל תענית שכל בית ישראל חייבין בה. כך נראה פשוט לענ"ד.

ג

אמנם יש לעיין לפי"ז במה שמצינו בכמה הלכות דאף לשיטת הרמ"א דנהגו להחמיר במנהגי אבילות מר"ח אב מ"מ אף לדידיה יש חומרא יתירא בשבוע שחל בו תשעה באב. ונביא כמה דוגמאות:

א. בסימן תקנ"א סעיף י"ד מבואר דאסור לכבס בגדי קטנים בשבוע שחל בו ת"ב, ובמשנ"ב (ס"ק פ"ב) כתב בשם החיי אדם דאף לדידן אין להחמיר בבגדי קטנים אלא בשבוע שחל בו ת"ב ולא לפני"כ.

ב. בסעיף י' שם לגבי סעודת מצוה כגון ברית מילה ופדיון הבן וכדו' דבשבוע שחל בו ת"ב אין לאכול בשר ואין לשתות יין אלא מנין מצומצם. ובמשנ"ב ס"ק ע"ז כתב בשם דרך החיים דיש להקל בזה מר"ח עד שבוע שחל בו ת"ב ולא כדברי הלבוש והח"א שהחמירו בזה מראש חדש.

ג. ושם בסעיף ה' איתא "אסור לעבריות לכבס בגדי עכו"ם בשבוע זה". ובמשנ"ב ס"ק מ"ג הביא בשם הח"א דאף לדידן אין להחמיר בזה אלא בשבוע שחל בו ת"ב.

ד. שם בסעיף ג' במקור דברי הרמ"א שאנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחילת ר"ח עד סוף התענית, כתב המשנ"ב בביאור הלכה ד"ה ואנו נוהגין דמי שאין לו אלא חלוק אחד יכול להקל מר"ח עד השבת, ואינו אסור אלא בשבוע שחל בו.

הרי לן מכל זה דאף לשיטת הרמ"א יש חומרא בשבוע שחל בו ת"ב יותר מבתשעת הימים, ויש לשאול לדרכנו מה הדין בכל אלה כאשר ת"ב חל בשבת. ולפי המבואר לכאורה יש להחמיר לשיטת הרמ"א, דכיון דלשיטתו ת"ב שחל בשבת אסור בתשה"מ ואבילות בצנעא נוהגת בשבת זו ולא כשיטת הרשב"א, משום דס"ל להרמ"א דאין בין ת"ב נדחה לשאר הצומות הנדחין ולשיטתו יש להחמיר דאף בחל בשבת יש דין שבוע שחל בו ת"ב וכשיטה השניה שהביא השו"ע. אך לא ראיתי בספרי גדולי הזמן הלכה זו, וצ"ע.

ד

אם בעל ברית מתענה בת"ב נדחה

הנה כתב הטור בסימן תקנ"ט:

"מעשה שחל ט"ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו לפי שי"ט שלו היה".

והיעבץ הוכיח שיטתו מהמבואר בעירובין (מ"א ע"א) "א"ר אליעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאב של בנימין, פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה".

והלכה זו כתובה גם בשו"ע (סימן תקנ"ט ס"ט) "ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא".

אך במגן אברהם (ס"ק י"א) כתב שהמנהג הוא להתענות אף בתענית נדחה ולא כשיטת היעבץ וכן הביא משו"ת הרדב"ז, עי"ש.

וכבר נחלקו גם האחרונים בשאלה זו. בישועות יעקב (סק"ה) תמה על המגן אברהם איך מלאו לבו לחלוק על הטור שלא הביא חולק על דברי רבינו היעבץ מן הראשונים, וכתב דאף אם במקומו של המג"א נהגו להחמיר, במקומותינו נוהגים עפ"י השו"ע להקל.

ומאידך מצינו שהיעבץ (האחרון) חולק על היעבץ (הקדמון). ובשאילת יעבץ (ח"ב סימן כ"ג) תמה על היעבץ מה הדמיון בין יום שמחה דקרבן עצים שמקורו במשנה ובדברי הנביאים, לשמחת בעל הברית שאינו אלא מנהג בעלמא, ולהלכה כתב להחמיר וכשיטת המג"א, עי"ש.

וגם בשאלה זו י"ל דשמא הדברים תלויים ביסוד הדברים כנ"ל. דאם ת"ב נדחה הוי ככל יום צום שנדחה יש מקום להקל בו במקום מצוה וכשיטת היעבץ, אבל אם אמרינן דבכה"ג הוי יום עשרה באב כעיקר יום התענית מסתבר טפי להחמיר בו וכשיטת המג"א, הרדב"ז והשאילת יעבץ.

אך לפי"ז סותר השו"ע את דבריו שהרי הוכחנו משני מקורות בשו"ע דעיקר דעתו דיום העשירי עומד תחת יום התשיעי לעיקר האבל והצום, ובהלכה זו פסק להקל כשיטת היעבץ. ומשו"כ נראה פשוט דאין כל הכרח דהא בהא תליא, וברור הדבר דאף אם נאמר כסברת הרשב"א מ"מ יום זה נדחה הוא וקל טפי מתשעה באב בעיקר זמנו, וע"כ לא נחלקו אלא אם יש ללמוד בעל ברית וחתן וכדו' מהמבואר בגמ' לגבי מי שמביא קרבן עצים, ודו"ק בכ"ז.

ובכל עיקר שיטת היעבץ כתב הבית יוסף שם לבאר דכיון דאמר ראב"צ בגמ' ש"פעם אחת חל ת"ב בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו ולא השלמנוהו" למד היעבץ שאין מקום להקל אלא בת"ב נדחה אבל לא בת"ב בו ביום.

וכבר תמה השואל בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן צ"ח) דהלא להדיא מפורש בתענית (כ"ו ע"א) דיומו של סנאב בן בנימין להביא קרבן עצים היה ביום י' באב וא"כ בהכרח אמר ראב"צ שמדובר בת"ב שנדחה דאל"כ אין התענית ביום טוב שלהם.

ומהר"ם מלובלין כתב לבאר כונת הב"י דבודאי לא נעלמו מעיניו דברי הגמ' בתענית אלא כל כונתו לבאר את אריכות לשונו של ראב"צ ולמה לא השמיענו את גוף ההלכה בלבד דמי שיו"ט שלו חל ביום תענית אינו משלים תעניתו, וע"כ דקמ"ל דרק בתענית נדחה נאמרה הלכה זו ולא בתענית דיומו. ועי"ש שהאריך עוד בענין זה, ועיין עוד במנחת ברוך סימן פ"ג שהאריך בסוגיא זו.

הגב על הנושא


לתחילת הדף