אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » שבת » אמירה לגוי להדליק גז שנכבה

אמירה לגוי להדליק גז שנכבה

שאלה:

במקרה שנכבה הגז בליל שבת, האם יש היתר לקרוא לגוי שידליק את הגז בכדי שיוכלו לאכול למחרת את החמין.

תשובה:

אם הגוי הדליק את הגז וחימם את החמין מותר להנות מהתבשיל. ואף מותר לרמוז לו לעשות כן, דסוף סוף אין כאן אלא תוספת הנאה מפעולת הגוי. ויש לחלק בין במאכלים שניתן לאוכלם קר כגון גפילטע פיש וכדו', דאז יש להקל אף כשהצטננו לגמרי, לתבשילים כאלו שאי אפשר לאוכלם קר כמו בטשואלנט וכדו' דאז יש להקל רק אם עדיין הוא חם במקצת באופן שיכול לאוכלו כך.

מקורות והרחבת הדברים:

ידועה שיטת העיטור (שער ג' חלק א') דס"ל להתיר אמירה לעכו"ם לצורך מצוה אף באיסור דאורייתא. ועיין ברמ"א בסימן רע"ו סעי' ב' הביא את דעת בעל העיטור בשם "יש מי שאומר" וכ' שם שיש להחמיר במקום שאין צורך גדול, וציין כן גם בסימן ש"ז סעי' ה', וגם בסימן שלא סעי' ו'.

וא"כ לכאורה לדעתו יהיה מותר לומר לגוי להדליק דהא אכילת חמין בשבת מצוה של עוונג שבת היא. אולם מרן השו"ע כבר פסק בס' ש"ז סעי' ה' שלא כהעיטור אלא כדברי הרי"ף והרמב"ם שאין להתיר אמירה לעכו"ם אלא רק באיסורי שבות לצורך מצוה וכן פסק גם בסימן של"א סעיף ו'[1].

ומעתה לכאורה אין מקום להקל לומר לנכרי במקום מצוה באיסורי דאורייתא ולא הותרה אמירה במקום מצוה אלא רק באיסורים דרבנן בלבד ובפרט לבני ספרד שקיבלנו הוראות מרן.

ואף שבשו"ת יביע אומר (ח"ג ס' כג') נקט שגם לספרדים יש מקום לסמוך ולהקל כדעת בעל העיטור לצורך מצוה דרבים משום שאינו דעת יחיד עי"ש. מ"מ ברור שאין להקל עפ"ז בנידון דידן כי כל ההיתר הנ"ל זהו באופן האמור שהוא מצוה גמורה ולצורך רבים כגון קהל ציבור, אבל בדבר שאינו מצוה גמורה וגם אינו לצורך רבים בודאי שאסור לומר לגוי לעשות דבר האסור מדאורייתא אף שהוא לצורך עונג שבת.

אך אכתי נראה לכאורה דכיון דעסקינן כאן באיסור הנאה ולא באיסור אמירה א"כ אולי יש להתיר את ההנאה, על פי הא דמצינו בכמה מקומות דכל היכא דיש מחלוקת הפוסקים לא אסרו את "מעשה שבת", וכגון בישול אחר בישול בלח ע"י גוי, או בישול אחר מאכל בן דרוסאי (עי' במ"ב סי' שי"ח), דאף דמרן פסק לאסור באלו מ"מ לענין הנאה סומכים על השיטות המתירין והטעם בזה משום דהוי ספק דרבנן (מעשה שבת שהוא מדרבנן) לקולא.

וא"כ לכאורה נראה דהוא הדין בנידון דידן, כיון שהעיטור הרי מתיר אף את האמירה לגוי לצורך מצוה וכגון כאן עונג שבת – א"כ אף שאנן לא פוסקין כמותו מ"מ במצב של דיעבד לענין הנאה אולי יש להקל דלא גרע ממעשה שבת הנעשים ע"י ישראל דמתירין בדיעבד.

והאמת שזו חידוש גדול דא"כ נמצא דכל דבר שיהיה מקום מצוה ליכא איסור הנאה וזו לא שמענו, אך מ"מ בודאי שיועיל נימוק זה  לפחות בתור סניף בעלמא להיתר דלהלן.

הנה כתב הרמ"א באו"ח בס' רנ"ג סעי' ה' "אמנם אם לא נצטנן כ"כ שעדיין ראויים לאכול אם חממו אותו האינם יהודים מותרין לאכול".

והיינו דהרמ"א מתיר להנות מתבשיל שחימם הגוי  לצורך היהודי, כל היכא דהיה אפשר לאוכלו בחמימות שהיתה לפני כן.

ומקור דברי הרמ"א הוא מהגהות המרדכי המובא בב"י וז"ל "כתב בהגהות מרדכי פרק ג' (עט סוף ע"ב) ובחופה רגילין ליתן היורה מלאה תבשיל על הפטפוט מערב שבת והאש תחתיה ולהשהות שם עד למחר ביום השבת ואם היורה מתקררת עבדים גוים מחממים אש תחתיה בשבת אם לא נתקררה כל כך שאם היתה נשארת כך שעדיין היתה ראויה לאכול בלא חימום אם כן אין חוששין בחימומה ושריא וכן כתוב בהגהות מיימון פרק ג' (אות ב) ובסמ"ג (ל"ת סה יג סוף ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפו) והתרומה (סי' רלא ד"ה פסק דין) וכתוב בתרומת הדשן סימן ס"ו דלאו דוקא בחופה דהוא הדין בכל דוכתא שרי מיהו כתב בשם אור זרוע (הל' ערב שבת סו"ס ח) דבדוכתא דלא שכיחי רבנן ראוי לאסור".

ולכאורה מפשטות לשונו משמע דאיירי שהגוי מדליק עבורם ועכ"ז התירו מכיון דלא נהנה מפעולת הגוי כיון דהיה אפשר לאוכלו כך. וז"ל המ"ב (ס"ק צז) "ולכן אע"ג שנהנה מהחמים שרי בדיעבד כיון שהיה יכול לאכול בלא החמים, ואפילו העמידו הא"י ע"ג האש ממש בצוייו אעפ"כ אין לאסור התבשיל בדיעבד".

ומבואר במ"ב דאם כשהגוי חימם את התבשיל היה קצת חם שיוכלו לאכולו כן אע"ג דהעמידו בחומו ואפילו הוסיף עליו, לא נחשבת להנאה ומותר לאוכלו כן.  ומבואר עוד במשנ"ב דאפילו כשציווהו לא"י על כך, ועבר על איסור אמירה, אפ"ה לא נאסר התבשיל מחמת זה. ולכאורה הוא הדין בנידו"ד.

ואף שבאמת אכתי היה מקום לחלק ולטעון דאין משם ראי' להתיר בנידון דידן – דהרי ההגהות מרדכי דיבר בחימום ולא בהדלקת אש, וכמו שבאמת מבואר ברמ"א, דאין כאן איסור דאורייתא אל איסור דרבנן של חזרה בשבת משום מיחזי כמבשל [דאיסור בישול אין כאן, כיון דהרמ"א לשיטתו דאין בישול בלח שלא נצטנן לגמרי]. משא"כ בנידו"ד בהרמת כפתור של הגז עביד הנכרי מלאכה דאורייתא, מ"מ נראה דאין לחלק בכך, דזיל בתר טעמא דכיון שאין ישראל נהנה מזה שרי, כן נראה פשוט, וכפי שחזינן כיוצ"ב לענין מוסיף אור ע"י נכרי דמדובר באיסור דאורייתא ואעפ"כ מותר כי אין כאן הנאה משמשעותית, כמבואר בסי' רע"ו סעי' ד'[2].

ואף שלכאורה יש לטעון טובא דאם היה משאיר את התבשיל הרבה זמן בלי לחממו היה מתקרר מ"מ מבואר במ"ב דזה לא חשיב הנאה מהגוי, והטעם משום שהגוי רק ממשיך את המצב הקיים.

ובעזהי"ת מצאתי שסברא זו כבר קודמה בפרמ"ג (משב"ז ס' רנג' סוף ס"ק י') לגבי הטמנה דכ' להדיא בסו"ד דאע"ג דאי לא החזיר היה קר, מ"מ הואיל ועתה עומד בחמימותו לא מיקרי נהנה.

וכ"כ במג"א להדיא שם דאף אם עבר והטמין בשבת שרי להנות מהתבשיל ולא מיקרי נהנה [ודלא כהמאמר מרדכי דחלק על המג"א והיתר רק בהטמין מערב שבת עי"ש].

ואע"ג דהתם התבשיל תמיד היה חם והגוי רק המשיך את המצב הקיים, משא"כ כאן הוסיף בחימום, מ"מ כלפי זה חשיב כמוסיף אור וכנ"ל.

ושו"מ דבשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ה' אות ג') נוגע בנקודה זו, ומשמע שדעתו להתיר את ההנאה עי"ש.

והנה נראה דההיתר הנ"ל הוא לא רק בדבר שהיה חם במקצת והגוי הוסיך בחימומו, אלא אפילו בדבר שנצטנן לגמרי, באופן שהיה יכול לאוכלו קר, ג"כ שרי.

ואף שברמ"א שם בסי' רנ"ג סעי' ה' כ' "אמנם אם לא נצטנן כל כך שעדיין ראויים לאכול אם חממו אותו האינם יהודים מותרים לאכול".  מ"מ נראה דמש"כ דאם לא נצטנן איירי בתבשילים כאלה שלא שייך לאוכלם קר, אבל ודאי שבתבשיל שאפשר לאוכלו קר כגון "גפיל טפיש" או "קעוגל" או אפילו "עוף" באופן שהיה אוכלו קר, גם על זה תהיה ההיתר הנ"ל דעיקר הדגש ברמ"א הוא מש"כ "באופן שהיה יכול לאוכלו כך" וז"פ.

אך ב"טשואלנט" וכדו' כבנידו"ד שאם מתקרר בדרך כלל אוכלים דברים אחרים ולא מגישים אותו קר, א"כ אודה דבזה לא יהיה ההיתר הנ"ל אלא רק אם היה חם וכנ"ל.

ומיהו מצאתי בספר חוט השני מהגר"נ קרליץ שליט"א (ח"ב פרק כז' אות ח') דחידש עוד יותר דמש"כ הרמ"א דצונן אינו ראוי לאכול איירי רק בחו"ל שהקור היה רב מאוד [ולכן הבעירו האש בשבת ע"י גוי משום דכולם חולים הם אצל צינה] ובקור כזו המאכלים היו קפואים או צוננים מאוד וקשה היה לאוכלם כך, אמנם בתבשילין שלנו בארץ ישראל אף שהם קרים מ"מ אפשר לאוכלם כשהם קרים, אם לא מי שהוא איסטניס.

ולהבנתו בזה, נמצא דההיתר דידן יהיה אפילו בטשאולנט וכד' שאין רגילות כלל לאוכלם קר, דמ"מ בודאי דאפשר לאוכלם קר, לאפוקי קפאוי וכדו'.

אך דבריו מחודשים אצלי, ולכן נראה דדינו להקל בזה כשהטשאולנט היה חם וכנ"ל.

והנה עד כאן הראנו דמותר להנות מהתבשיל, אך נראה דבאמת מותר לכתחילה גם לרמוז לו שידליק, דדמי להא דמצינו בפוסקים בהלכות אמירה לעכו"ם, דמותר לרמוז לגוי שידליק החשמל במוסיף אור, כמבואר בחיי אדם (כלל סב אות ג) דחילק בין רמיזה ישירה שהיא אסורה כדיבור, לבין רמיזה עקיפה שלא בדרך ציווי שהיא מותרת וכגון שאומר "הבית חשוך" והוא מבין שצריך להדליק נר נוסף, או שאומר לו "איני יכול לקרוא את האיגרת" והגוי מבין שצריך לפתוח את המעטפה – בכל כה"ג מותר לרמוז לו ואין זה בכלל אמירה.

ואף שידוע כבר מה שפוסקי זמנינו העירו על זה, דהנה המג"א (ריש ס' רע"ו) כתב שאם עכו"ם עושה מלאכה בבית הישראל חייב למחות בידו והביאו המשנ"ב (שם ס"ק י"א) ולפי החי אדם צריך עיון, כי הגם שרמיזה עקיפה אינה בכלל אמירה אבל להיכן נעלם דין המחאה שצריך למחות ביד העכו"ם כשעושה בבית ישראל, ואפילו כשהעכו"ם בא מעצמו לעשות מלאכה בבית ישראל וכל שכן ברמיזה, וכן הביא בספר מלכים אמניך (בעמוד קט) בשם חמיו הגרי"ש אלישיב שליט"א וכן הק' גם בספר מנחת שלמה (ח"ב ס' ל"ה) להגרשז"א זצ"ל.

מכל מקום נראה דמנהג העולם הוא להקל בזה וכדעת החיי אדם שבכל אופן שבו מותרת הנאה ממעשהו מחמת שאינה הנאה משמעותית כהדלקת נר נוסף או שאינה הנאה כלל ככיבוי וכדו', בכל כה"ג אין חיוב למחות בידו כיון שאינו נראה כ"כ כשלוחו, וכן מבואר בכף החיים (ס' ש"ז ס"ק ק"נ) וברב פעלים (ח"ב סי' מ"ג ד"ה וראי').

ולפ"ז נראה גם בנידו"ד שאם נכבה האש של הכירה בשבת, והתבשיל עדיין חם באופן שיכול לאוכלו כך, מותר לומר לעכו"ם בדרך רמז שידליק, דליכא איסור אמיר"ל, וגם ליכא איסור הנאה כנ"ל.

ואפילו באופן שטעה ואמר לו להדיא להדליק שעבר על איסור אמי"ל, מ"מ אין לאסור את התבשיל מחמת זה כמבואר במ"ב שם, ולא דמי לעצם דינא דהרשב"א שאוסרין אפילו בצונן (באמי"ל באיסור דאורייתא) דשאני התם דהיה שבחא בצווי, ולכן אסרו גם כשנצטנן עי"ש.


[1]    והמ"ב בסימן רע"ו (כה) נקט שאין להקל כדעת בעל העיטור אם לא לצורך מצוה וכגון שנתקלקל העירוב שמותר לומר לגוי לתקנו בכדי למנוע מכשול.

[2]    ואף דהתם מבואר דאם נכבה האור הקיים ונשאר האור של הגוי אסור להנות ממנו, מ"מ שאני הכא דהחימום שהיה כבר בתבשיל תמיד נשאר ואף פעם לא הלך [וכמ"ש  הפרי מגדים הנ"ל] ודו"ק בזה כי נכון הוא.

הגב על הנושא


לתחילת הדף