אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » ל"ג בעומר בספרי הראשונים האחרונים והמקובלים

ל"ג בעומר בספרי הראשונים האחרונים והמקובלים

במאמר זה ברצוננו לברר מה מהותו של יום ל"ג בעומר, הידוע בספרי ההלכה כיום שמחה שאין להתענות בו, ומה מקור וטעם המנהג לעלות בו על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. המאמר יבאר במה התבטא יום זה בדברי הראשונים והאחרונים עד ימינו.

במאמר זה יתברר שהאר"י אכן אמר של"ג בעומר הוא 'יום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי', אך מעולם לא אמר שרבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום זה. כפי שיתברר עובדה זו שרבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום זה, לא היתה ידועה כלל עד כ1600 שנה אחרי פטירת רבי שמעון בר יוחאי. ורק לפני כ270 שנה [כ150 שנה אחרי פטירת האר"י], הוזכרה עובדה זו. ברצוננו לברר את מקור הדבר ואת אמיתותו.

לג בעומר בספרי רבותינו הראשונים

בגמרא (יבמות סב ע"ב) נאמר: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת". ומשום כך נהגו שלא לשא אשה [ועוד מנהגי אבילות] בין פסח לעצרת כמבואר בדברי הגאונים (שערי תשובה סי' רעח), ונפסק בטור ובשו"ע (או"ח סי' תצג).

בדברי הגמרא ובספרי הגאונים שלפנינו משמע שתלמידי רבי עקיבא מתו בכל שבעת השבועות שבין פסח לעצרת. אך כבר בדברי הראשונים הקדמונים הוזכר שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וחידשו כך ע"פ גרסא אחרת שהיתה להם בדברי הגמרא שם  ביבמות, וכך נאמר בספר המנהיג (הל' אירוסין סוף סי' קי) לרבינו אברהם ב"ר נתן הירחי [שחי במאה העשירית של האלף החמישי, ד"א תתקטו-תתקעה] "שמעתי בשם רבינו זרחיה הלוי בעל המאור [תתצה-תתקמו] שמצא כתוב בספר ישן שהובא מספרד שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח עד פרוס העצרת. ופירושו שהם מתו עד חמשה עשר יום קודם  העצרת [ראה בכורות נח ע"א], דהיינו עד ל"ג בעומר, כיון שכשנוריד חמשה עשר יום מארבעים ותשעה יום ישארו בידינו שלשים וארבעה ימים, שהם שלושים ושלשה ימים שלמים [שהרי לגבי אבילות נאמר שמקצת היום ככולו]. והובאו הדברים גם באבודרהם (תפלות הפסח ד"ה כל ארבעה, עמ' רמה), ובשו"ת התשב"ץ [ח"א סי' קעח], ובספרי ראשונים נוספים.

ורבינו מנחם בן שלמה המאירי [ה"א ט-עה] למסכת יבמות [סב ע"ב] כתב שיש קבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה. והטור סימן תצג כתב "ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות", וכ"כ השו"ע שם [סעיף א-ב], וביאר הבית יוסף שכוונתו לדברי הראשונים הללו. [הבית דוד בסי' רעו, והחיד"א בשו"ת טוב עין [סי' יח] מעלים השערה שהספר הישן שהובא מספרד הוא גמרא מסכת יבמות, שזו היתה נוסחתה בדף סב ע"ב, ולא כמו שכתוב שם לפנינו, עי"ש ובשו"ת יוסף אומץ סי' סה שקצת חזר בו].

בדברי הראשונים ובספרי הפסק שהזכרנו, ובב"י ובשו"ע למרן רבי יוסף קארו [רמח-שלה], לא נאמר שיום זה הוא יום שמחה, ולא הובא מנהג מיוחד או דין מיוחד ליום ל"ג בעומר. שהרי לדבריהם תלמידי רבי עקיבא ביום ל"ג עדיין מתו תלמידי רבי עקיבא ולא ארע שום מאורע משמח, ורק מיום ל"ד לעומר שלדעתם היה היום האחרון בו מתו תלמידי רבי עקיבא, אין לנהוג מנהגי אבילות שנוהגים בהם בימי הספירה, כיון שלגבי אבילות נאמר שמקצת היום ככולו.

בדור מאוחר יותר כתבו המאירי [יבמות סב:] בשם קבלת הגאונים, והמהר"ם מרוטנבורג [תתקפ-ה"א נג, במנהגי דבי מהר"ם מרוטנבורג] שיש שנהגו לו להתענות ולא לומר תחנון ביום זה, מפני שפסקו בו תלמידי רבי עקיבא מלמות. מאה שנה ויותר לאחר מכן כתבו ספרי הראשונים המאוחרים מבעלי מנהגי אשכנז ובראשם המהרי"ל[1] [ה"א קטו-קפז, במנהגים בדיני הימים שבין פסח לשבועות, אות ז] שיש לשמוח ביום זה לזכר היום שכלו בו מלמות. והובא להלכה בדרכי משה שכתב הרמ"א [סי' תצג סק"א וסק"ג, וסי' קלא סק"ז] וז"ל "ומרבים בו משתה ושמחה קצת, וכ"כ מהרי"ל והמנהגים [שם]". ונפסק בהגהותיו לשו"ע [סי' תצג סעיף ב, ובסי' קלא סעיף ו]. גם בספרים הללו לא הוזכר קשר בין יום זה לרשב"י.

יום לג בעומר והקשר לרבי שמעון בר יוחאי בספרי תלמידי האר"י

בספרי המקובלים של האר"י [רצד-שלב] וגוריו, הובא מעשה שהיה עם האר"י, והוא מקור ענינו של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר. מעשה זה נזכר בספרי הפסק בדברי המגן אברהם [שצז-תמג] סי' קלא סקי"ז ובסי' תצג סק"ג בקיצור, וכ"כ בעטרת זקנים לרבי מנחם מנדל אויערבאך [שפ-תמט], והחיד"א [תפד-תקסו] בברכי יוסף ובשאר ספריו [ואח"כ חזר בו] והאריכו בזה, כמו שיתבאר בעזרת ה'.

בספר שער כוונות [הנקרא גם שמונה שערים] לרבי שמואל בנו של רבי חיים ויטאל [שג-שפ] ביאר את ענין ל"ג בעומר ע"פ הקבלה [ענין ספירת העומר], והוסיף "והנה אחר זמן הקטנות [שהיה בזמן שמתו תלמידי רבי עקיבא] בא זמן הגדלות, ואז מתבטלין דיני הקטנות ומתקיימים בחינת הגדלות, ולכן סמך אח"כ רבי עקיבא את חמשה תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות וכו', שהם רחמים. ואלו נתקיימו בעולם, והרביצו תורה ברבים והם ר' מאיר ור' יהודה, ור' אלעזר בן שמוע ור' שמעון, ור' נחמיה".

ובהמשך דבריו שם כתב "ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו, אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני  ראיתי למורי ז"ל, שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים אבל אין אני יודע, אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ.

והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי, שבשנה הראשונה, קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם, עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו, כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה.

גם העיד הה"ר אברהם הלוי, כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון, נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון כו', וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה, א"ל מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה, עומד על קברו, ואמר לו, אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב, ולא יצא חדש ימים, עד שמת לו בן א', וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה, להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר. ובפרט, כי רשב"י ע"ה, הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע, ולכן זמן שמחתו הוא ביום ל"ג לעומר, כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר". כאמור מעשה זה עם רבי אברהם הלוי מוזכר במגן אברהם ובעטרת זקנים ולא הוסיפו על דבריו, ולא כתבו שרשב"י נפטר בלג בעומר.

מהדברים הללו מבואר שיום ל"ג בעומר הוא יום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי כיון שהוא היה מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא שנסמכו אחרי פטירת תלמידי רבי עקיבא האחרים, וזה היה כנראה בל"ג בעומר, וזו הסיבה לשמחה ביום זה ולעליה על קברו. ובהמשך דברינו נאריך בטעם שמחתו של רשב"י.

האם רבי שמעון בר יוחאי נפטר בלג בעומר

בתקופה מאוחרת יותר כמאה שנה ויותר אחר פטירת רבי חיים ויטאל ובנו רבי שמואל,  מצינו בכמה ספרים חשובים דבר חדש, שרבי שמעון בר יוחאי נפטר בלג בעומר, והוא יום ההילולא שלו, וזה הטעם לעליה לקברו ולשמחה ביום זה.

טענה זו כפי שיתברר לא היתה ידועה כלל עד כ1600 שנה אחרי פטירת רבי שמעון בר יוחאי. ורק לפני כ270 שנה [כ150 שנה אחרי פטירת האר"י], הוזכרה עובדה זו. ברצוננו לברר את מקור דבר זה ואת אמיתותו.

הטוענים שרבי שמעון בר יוחאי נפטר בל"ג בעומר, הם רבי יהונתן אייבשיץ [תנ-תקכד] בספרו יערות דבש [דרוש יא (שנאמר באלטונא לאחר שנת תק) ד"ה וקאמר] שכתב "יום ל"ג בעומר הוא יום הילולא דרשב"י כי מת אז, והיה למעלה הילולא "הנערה באה אל המלך", וראוי לכל איש הירא וחרד לשום טל לבו יום ההוא לשוב בתשובה, כי זכות רשב"י מסייעת להבא לטהר, ולא לבלות זמן בעוונתינו הרבים בהבלי עולם, אשר הוא לצדיק לצער". והגר"ז בעל התניא [תקה-תקעג] באגרות קודש שלו [עמ' קיז], וז"ל "שישו ושמחו בה' בכל לב ונפש ולעשות יום משתה ושמחה בח"י אייר הבא עלינו לטובה יומא דהילולא דרשב"י אשר אנו שותים תמצית דתמצית וכו', ולהלל ולרנן בשירות ותשבחות לה' מספר תהילים כגון תהילה לדוד וכהי גוונא, אך לא בהוללות ובשכרות חס וחלילה". וכעי"ז כתוב בשמו במאמרי אדמו"ר הזקן [ספר תקסב עמ' תלא, ספר תקסד עמ' קא, וכ"כ בסידור ע"פ דא"ח [שער הל"ג בעומר עמ' 608] שהוא יום שנסתלק בו רבי שמעון בר יוחאי. אף שבשו"ע שלו לא הזכיר שום קשר בין רשב"י לל"ג בעומר, וצ"ע.

וכ"כ החיד"א [תפד-תקסו] בברכי יוסף [תצג סק"ד] "גם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג בעומר והוא יומא דהלולא דיליה" [וכעי"ז במורה באצבע אות רכ"ג, אבל בספריו מראית עין וטוב עין חזר בו וכתב שיום ל"ג בעומר אינו יום פטירת רשב"י, ולהלן נביא את דבריו]. וכ"כ רבי אברהם דאנציג [תקח-תקפא] בחיי אדם [כלל קלא סעיף יא] "אמר לי הרב רבי שמעון מורה צדק דקהלתנו וכו' ל"ג בעומר הוא יום הלולא דרשב"י, ולכבודו נוהגין קצת שמחה". ובבני יששכר [מאמרי חודש אייר מאמר ג אות ב] כתב שרשב"י נפטר בל"ג בעומר ומסתמא גם נולד ביום זה כי הקב"ה ממלא את שנות הצדיקים מיום ליום. ובספר דברי נחמיה לתלמיד בעל התניא [או"ח סי' לד אות ז סק"ז] שהוזכר לעיל נאמר "אך המופרסמות אינם צריכים ראיה שכבר נתפרסם בכל העולם מכמה דורות על הלולא דרשב"י בל"ג בעומר, ומסתמא יש מקור לזה בזוהר או בכתבי האר"י ז"ל" [ולקמן מבואר שעד היום לא נמצא מקור לזה בזוהר ובכתבי האר"י].

לאחר חקירה רבה נראה שהמקור הראשון לכך הם דברי ספר "חמדת ימים" שהודפס לראשונה בשנת תצ"א וז"ל בחלק מועד [פרק ב ליל לג] "מצאתי כתוב בספר הקדמונים שיום ל"ג בעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עלמא, ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דיליה ובאדרא זוטא, וששים ושמחים בהילולא דיליה, אשרי אנוש יעשה זאת". ספר זה חמדת ימים ידוע כספר שלמדו בו רבים מגדולי ישראל, אך היו רבים שערערו עליו וחשדהו בשבתאות, לא נכנס לפולמוס זה, אך ברור שקשה להתבסס על דבריו בדבר שאין לו מקור קדום אחר. [ראה מאמרי בקובץ בית אהרן וישראל גליון קיב, ניסן-אייר תשס"ד מעמ' קסא].

בספר פרי עץ חיים [שנערך ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ר' חיים ויטאל ובראשם מה"ר מאיר פאפריש שנפטר בשנת תכב] במהדורות המודפסות היום, שדבריו מקבילים פחות או יותר לדברי ספר שער הכוונות שהובא לעיל, מובא המעשה עם רבי אברהם הלוי תלמיד האר"י שאמר "נחם" בל"ג בעומר, וז"ל [שער ספירת העומר פ"ז] "אמר [לו] מורי בשם רבי שמעון בר יוחאי הקבור שם, אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן קרוב, וכו', נראה מכל זה שיש שורש ליציאה זו. והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל, שמתו בספירת העומר הנ"ל".

גרסא זו בפרי עץ חיים אינה נכונה, שהרי לא יתכן שרבי שמעון בר יוחאי נפטר בל"ג בעומר מפני שהיה מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה שלא נהגו כבוד זה בזה, וכמו שנאמר במפורש ביבמות (סב  ע"ב) שרבי שמעון בר יוחאי הוא מתלמידי רבי עקיבא האחרונים, שהיו לו אחרי שנפטרו התלמידים, וח"ו לומר שנפטר כיון שלא נהג כבוד בחביריו, שהרי הוא לא היה מהם. וכבר נתקשה בזה בשו"ת דברי נחמיה לתלמיד בעל התניא (או"ח סי' לד אות ז') ובשו"ת בית המדרש (סימן ג'), ומסיק בדברי נחמיה שקטע זה בפרי עץ חיים שנאמר בו שרשב"י מת בל"ג בעומר הוא טעות סופר.

עוד הקשו האחרונים ובראשם שו"ת החתם סופר [יו"ד סי' רלג] "לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה, ורק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמיה גופא לא ידענא וכו', מ"מ לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהיה תל תלפיות שהכל  נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן".  ובשו"ת שואל ומשיב  [מהדורא ה סי' לט] כתב "תמהתי [על ששמחים בהלולא דרשב"י] דהרי אדרבא במות צדיק וחכם יש להתענות, ואנו מתענים על מיתת צדיקים, ואיך נעשה יום טוב במות רבינו הגדול רשב"י, ובמות מבחר היצורים משה רבינו ע"ה אנו עושים [תענית] ז' באדר בכל שנה, ואם הזוהר קרא הילולא דרשב"י היינו לו שבודאי שמחה לו שהלך למנוחה, אבל אותנו עזב לאנחה" והוסיף שבודאי בזמן מרן הב"י לא היו מניחים לעשות כן ושגם בימי האר"י לא היו עושים על קברו כי אם לימוד לתפילות, וראה בשדי חמד ח"ה מערכת ארץ ישראל אות שחלק עליו בזה.

מסקנת הדברי נחמיה כנ"ל שיש טעות סופר בדברי הפרי עץ חיים, וכעי"ז כתב החיד"א בספרו האחרון [שחיבר כשנה לפני פטירתו] מראית עין [ליקוטים סי' ז אות ח] "מה שכתבתי בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג  בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב  וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא נסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך, וכתב של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא  בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י". [והעלה בדבריו שיש טעם אחר לשמחת רשב"י כמו שכתב שם ובשו"ת טוב עין סי' יח, ראה להלן]. דברי החיד"א הובאו בשו"ת רב פעלים סי' יא לבעל הבן איש חי, והוסיף "גם בספר פרי עץ חיים לא נזכר דבר זה בכל ספרי פרי עץ חיים, שיש דפוסים שלא נזכר בהם  דבר זה". [וכתב עוד שיש בפיו לענות על טענת החיד"א שבספר הכוונות לא הוזכר שרשב"י נפטר בלג בעומר]. ובאמת בדקנו ובמהדורא הראשונה של הפרי עץ חיים [קארעץ, שנת תקמ"ב] יש גירסא שונה, "אמר לו מורי ז"ל משם רשב"י ע"ה הקבור שם למה הוא אומר נחם ביום שמחתי כי גם רשב"י היה מתלמידי רבי עקיבא והוא שמח בל"ג בעומר". ולא הוזכר שם שמת בל"ג בעמר. וכן מוכח במגן אברהם ובעטרת זקנים הנ"ל שהתבססו בדבריהם על ספר הכוונות שהוא ספר פרי עץ חיים, שהיה ספר הכוונות היחיד שהיה בכתב יד לפני רבותינו האחרונים במדינות אשכנז. שהרי הזכירו את המעשה הנ"ל עם רבי אברהם הלוי, ולא כתבו שמת רשב"י, ובהכרח שבגירסתם לא נאמר כן.

מה הביא לטעות במהדורות החדשות של הפרי עץ חיים

הגיע לידינו כתב היד של הפרי עץ חיים שנכתב לפני שנת תעב, והיה בספריתו של הרב דוד אופנהיים, וממנו ניתן ללמוד מה מקור טעותם של הדפוסים המאוחרים של הפרי עץ חיים.

וכך נאמר שם בגירסת הסיפור הנ"ל "אמר לו לאיש הזה שלמה הוא אומר נחם ביום שמחתי. וטעם שמ/ רשב"י ביום ל"ג לעומר כי הוא מתלמידי רבי עקיבא שמ/ ל"ג בעומר, וכו' ונראה מכל זה כי יש שורש בו".

ונראה שהמדפיסים המאוחרים של הפרי עץ חיים טעו וחשבו ופתחו את המילה שמ/ -שמת רשב"י, ובאמת צריך לומר שמחת רשב"י.

גרסא חדשה בכת"י של ר' חיים ויטאל עצמו

בכתי"ק של ר' חיים ויטאל עצמו שהגיע לידינו ולא הודפס מעולם, [ולשונו כמעט זהה ללשון שער הכוונות [שמונה שערים] שכתב בנו ר' שמואל ויטאל] יש נוסח חדש, וכך נאמר שם "א"ל מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה, עומד על קברו, ואמר לו, אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמועתינו".  וצריך להבין מה כוונתו בזה.

דעות שונות מה היה ביום זה שהוא יום שמחתו [שמועתו] של רשב"י, אם הוא לא יום פטירתו

בדברי רבי חיים ויטאל משמע שיום זה הוא שמחתו [שמועתו] של רשב"י כיון שאחרי מיתת תלמידי רבי עקיבא, נסמך רשב"י יחד עם ארבעה תלמידים נוספים. וכמו שנאמר  ביבמות [סב ע"ב] "וכולן מתו בפרק אחד מפני  שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה".

וכך כתב החיד"א בשו"ת טוב עין [סי' יח] "ויום ל"ג התחיל לשנות לרשב"י ורבי  מאיר ורבי יוסי וכו' ויאור להם שתחזור התורה ולכך עושים שמחה". ובספרו מראית עין בליקוטים (סימן ז'  אות ח') אחר שדחה כנ"ל את האפשרות שרבי שמעון נפטר בל"ג בעומר כתב "ואפשר שכוונת השער הכוונות כמו  שכתבנו בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי  וחבריו". וכבר הקדימו רבי חזקיה די סילוא [תיט-תנח] בספרו פרי חדש [תצג סעיף ב] שכתב שבימיו נהגו להרבות שמחה ביום זה כיון שהוסיף רבי עקיבא תלמידים נוספים שלא מתו. וכ"כ בספר משנת חסידים לרבי עמנואל חי ריקי [תמז-תקג] מגדולי המקובלים וז"ל [מסכת אייר סיון אות א סקה"ו] "סמך אז [רבי עקיבא] חמשה תלמידים אחרים וכו' ועל ידם ועל ידי רבי שמעון בן יוחאי שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם לפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החורבן שלא יענש אלא מצוה לשמוח שמחת רבי שמעון בן יוחאי, ואם דר בארץ ישראל ילך לשמוח על קברו".  אלא שלפי"ז אין יום זה קשור רק לרשב"י, אלא לכל חמשת תלמידי רבי עקיבא המוזכרים בגמרא. ומתיישב מנהגם של ישראל שעולים לקברו ושמחים, ואין מקום לטענת השואל ומשיב ועד שטענו שביום פטירת צדיקים יש להתענות, שהרי אין זה יום פטירתו, אלא יום שמחתו כמו שביארנו. ובספר שם אריה לגאון מבולוחוב [סי' יד באמצע] כתב שביום זה ניצל רשב"י מהמלכות שגזרה עליו מיתה, וקבעו את השמחה על קברו כיון שהרוגי מלכות אינם נקברים, וקברו מוכיח על ניסו. ובערוך השולחן [תצג סעיף ז] כתב שאומרים שביום זה יצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה.

הרמ"ע מפאנו (מאמר מעין גנים ח"ג – סדר ספירת העומר), מפרש שאף על רבי עקיבא נקנסה מיתה לבו ביום, כידוע, ובטלה הגזירה ורבי עקיבא לא מת, שכל עשרים וארבע אלף התלמידים הללו כיפרו עליו, והוא חזר ולמד את התורה לרבי מאיר וחביריו ומהם פשטה לכל ישראל. [ולכן מותר להסתפר ביום ל"ג לעומר, אך הרוצה שלא להסתפר עד חג השבועות רשאי].

טעמים נוספים נאמרו ע"י האחרונים לשמחה בל"ג בעומר בלי קשר לרשב"י, במהרש"א בחדושי אגדות [מועד קטן כח ע"א ד"ה מת] שהוא שמחה על שעברו רוב ימי הספירה השקולים כנגד שנות חיי האדם. ובהגהות הגר"א לשו"ע [תצג סק"ט] כתב ע"פ דברי הגמרא בתענית [ל:] שביום זה פסקו מתי המדבר מלמות. ובשו"ת חת"ס [יו"ד סי' קלג] כתב ע"פ המדרש שביום זה התחיל המן לרדת, ודחה דבריו כיוון שבגמרא מבואר אחרת. והאריך שם ע"פ הקבלה, וראה בסידור ר' יערב מעמדין עוד ביאור ע"פ הקבלה. ובספר בין פסח לשבועות להר"צ כהן הביא טעמים נוספים.

מקור המנהג לעלות על קברו של רבי שמעון במירון

מנהג העליה לקברו של רשב"י התחיל כבר לפני תקופת האר"י וכמו שמשמע מדברי ספר שער הכוונות. ולעיל הבאנו בשם ספר משנת חסידים לרבי עמנואל חי ריקי [מסכת אייר סיון אות א סקה"ו] "אם דר בארץ ישראל ילך [בל"ג בעומר] לשמוח על קברו של רשב"י", וכך נאמר גם בעטרת זקנים המודפס בגליון השו"ע [סי' תצג] "מנהג ארץ ישראל שנוהגין לילך על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו ביום ל"ג בעומר".

ויש שהביאו ראיה למנהג זה מהחכם האלמוני בשנת רפ"ב שתיאר את מסעותיו [נדפס באוצר מסעות (אייזנשטייין) עמ' 137] "בט"ו אייר שקורין לו פסח שני מתקבצים במירון שיירות גדולות והיו שם יותר מאלף נפשות, ורבים באים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת וכל קהל אל בוקיעה [פקיעין], וכו". אלא שהדברים הללו שלא מוזכר בהם ל"ג בעומר והקשר לרבי שמעון לא מסייעים למנהג המוזכר בזמן האר"י.

דבר מעניין ולא ברור הם המהדורות השונות של הספר הילולא דרשב"י שיצא ע"י הרב ישעיה אשר מרגליות. שבמהדורא הראשונה בשנת תש"א נאמר בעמ' יב סק"א "הנה [בפע"ח, ובסידור הרב בעל התניא ובבני יששכר] איתא דבל"ג לעומר נפטר רשב"י". ובמהדורות מאוחרות יותר של הספר [כולל מהדורת תשס"ד הוצאת ד' שלום] התווספו [עמ' פ סקל"ט] הברטנורא והשל"ה לטוענים שרשב"י נפטר בל"ג בעומר. והמתבונן ישתומם היכן נאמר כן בשל"ה וברע"ב, ובצדק לא הוזכרו במהדורא הראשונה, והדבר צריך ביאור.

ונסיים בדברי המהריק"ש [רפ-שע, בדורו של הב"י] בספרו ערך לחם על השו"ע [סי' תצג] "ואיך שיהיה מנהגם של ישראל תורה, ואין לבטל מה שנהגו בכל תפוצות הגולה לעשות יום לג בעומר יום שמחה".


[1]  בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא [עמ' ע וקסז], ובמנהגי מהר"א קלויזנר [סי' קל], [ועי"ש שבמגנצא וורמייזא היו אומרים תחנון

הגב על הנושא


אחד + 8 =

לתחילת הדף