אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » אחריות מלמד על קטן שהזיק

אחריות מלמד על קטן שהזיק

שאלה:

נתבקשתי ע"י הנהלת בית הספר לקחת את תלמידי לגן סאקר. כמה מן התלמידים ברחו מתחת לאפי לעבר הכביש, וכמעשה קונדס זרקו אבנים לעבר מכוניות הנוסעות שם, כאשר אחד מהם פגע והזיק נזק רב, ועתה נתבע אני על כך בבית המשפט, אבקש לדעת מה דין התורה בכה"ג.

תשובה.

ראשית יש לציין, שבדיני ממונות אין לדיין לפסוק הלכה ללא שמיעת ב' הצדדים, אולם ע"פ מה שהוצג בשאלה נראה, מאחר ועל פי דין התורה הק', אין דין שמירה על אדם, וקטן שהזיק הרי הוא פטור. א"כ בפרט כאשר המורה מוחזק, אין להוציא ממנו ממון בגין זאת.

אולם, זאת יש לדעת, כי אם ע"פ מנהג המדינה וחוקיהם ישנו הסכם – אפילו בלתי כתוב – עם המורים, המחייבם באחריות ושמירת התלמידים, ובאם יזיקו התלמידים, יזקף לחובתם תשלום הנזק, הרי שמכח התנאי וההסכם יש מקום לדון לחיוב המורה, וכמו שכתב מרן בשולחנו הטהור (חו"מ סי' שלג) שבדיני שכירות פועלים, הכל כמנהג המדינה.

מקורות.

במתני' (ב"ק נט:) תנן "השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים". ובגמרא שם, "אמר ר"ל משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת – חייב, מ"ט? מעשיו קא גרמו לו; ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת – פטור, מ"ט? צבתא דחרש גרמה לו, ולא מחייב עד שימסור לו גווזא, סלתא, שרגא, דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו". הרמב"ם (פי"ד מנזקי ממון ה"ה) ובשלחן ערוך (חו"מ סי' תיח ס"ז) פסקו כדברי ר"ל. וז"ל: "השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה (פי' מענין לבת אש) (שמות ג, ב), שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להם שלהבת, חייב, שהרי מעשיו גרמו".

גם מה שחייב המשלח בדיני שמים, היינו משום שמסר ביד הקטן את הבעירה, אך אם לא מסר בידם, אלא שהיה עליו לשמרם ולא שמר כראוי, ודאי שאין שום חיוב כלפיו, גם לא בדיני שמים.

ועיין בגמ' בב"ק (פז.) דאיתא התם "חרש שוטה וקטן – פגיעתן רעה, החובל בהם – חייב. והם שחבלו – פטורים". וכ"פ מרן בשו"ע (חו"מ סי' תכד ס"ח): "החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים".

ואמנם בהגהות אשר"י (ב"ק פ"ח סי' ט) כתב "מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל, וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא, וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט:) דקאמר רבי יוסי ב"ר חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו". אך עי' בשו"ע שם שלא פסק כן לדינא, אלא כתב בזה"ל: "אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת". וכן פסק השו"ע עוד בסי' צו (סעי' ג): קטן שטענו הגדול, וכו', ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה, כגון נזקים וחבלות, אף על פי שמודה ואף על פי שיש לו ממה לשלם, פטור, ואפילו לאחר שהגדיל. (טור סי' פ"ט ס"ד וסי' צ"א ס"י). עכ"ל. ועי' בב"י שם שהביא כן מבעל התרומות (שער לו ח"א סי' ג, ח"ב סי' ו), וביאר דבריו, "לפי שעבד ואשה שהם בני דעת בשעת ההיזק אלא דאריא רביע עלייהו, משלמין לאחר זמן. אבל חרש ושוטה דלאו בני דעת נינהו בשעת נזקן, אפילו לאחר זמן פטורין". וכ"כ גם לפרש גם בספרו שו"ת אבקת רוכל (סי' פז), וז"ל: דקטן שהזיק [פטור] מלשלם ואפילו אחר שהגדיל, וכדתנן בפרק החובל גבי חרש שוטה וקטן הם שחבלו באחרים פטורין, ומדלא קתני אבל משלמין לאחר זמן כדקתני בעבד ואשה, ש"מ אחר שהגדיל פטור, וכ"פ הפוסקים".

והב"ח בתשו' (בישנות סי' סב) כתב ג"כ דאינו חייב משהגדיל, וכתב דזה דלא כדברי הג"א, ודייק כן גם מדברי הרא"ש גופיה שם, ומתשו' מהר"ם פדאווה שבסוף ספרו.

ועיין גם בשו"ת רע"א (סי' קמז) שכתב שדעת הג' אשר"י יחידאה היא, וז"ל: "נראה דעת הגהת אשר"י פ' החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל. דעת יחידאי היא. וכ"כ להדיא במ"ל (פ"י מהל' מלוה הי"ד ד"ה והיכא שהקטנים וכו') וברור". ע"כ.

מעתה לענין דידן, הרי מפורש בדברי הגמרא, ראשונים ואחרונים עד פסק דינו של מרן השולחן ערוך, שאין מקום לחייב את הפיקח במה שלא שמר כראוי את הקטן, והלך הקטן והזיק בידיו. ואף אם הפקח הגדול נתן בידו של הקטן את חומרי ההיזק, אין לחייבו, כ"ש כשהקטן לקח מעצמו אלא שהפקח לא שמר עליו, דאין לחייב את הפקח בכך. ואף הקטן בעצמו אינו חייב, גם לא לכשיגדיל, וכמ"ש כן להדיא מרן בשו"ע.

דין שמירה ואחריות על תינוקות שלא יזיקו

איברא דיש לעיין, דבגמרא בב"מ (נח.) מבואר דשייך דין שמירה גם על תינוקות, שכן אמרו שם: "השוכר את הפועל לשמור את הפרה [אדומה, שלקחוה ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול, או במום], לשמור את התינוק [שלא יטמאו, שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים, ותחתיהן חלל, כדאמרינן בסוכה בהישן תחת המטה (כא, א), לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה, כדאמרינן בסדר יומא (ח, ב), והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם ממלאים מים למקדשין, ומזין עליו כל שבעה], לשמור את הזרעים [שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום, כדאמרינן במנחות (פה, א), אי נמי בשביעית, ספיחים לעומר ושתי הלחם] – אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו". ופירש"י, "לפיכך אין אחריות שבת עליו – אם אירע בהן קלקול בשבת – אין חייב לשלם". הרי שישנו מושג של שומר על תינוקות שאחריותו עליו, וא"כ גם בנ"ד נשכר המלמד לשם זאת, וכל שלא שמר, אחריות הנזק עליו, דהא עיין בשו"ע (חו"מ סי' שלג ס"ו) מ"ש הרמ"א לדון דיש לחייב פועל על גרמת היזק לבעלים כתוצאה מעבודה שאינה ראויה. ולכאו' ה"ה שיש מקום לחייב את הפועל שאחראי לשמור על התינוקות, במה שנגרם היזק כתוצאה משמירתו הלקויה.

אלא שבהנחתינו ששייכת שמירה גם באדם, כבר כתבו האחרונים לדחות זאת מתרי טעמי, א. דשמירה שייכא דוקא בדבר שהוא שלו. וכמ"ש הריטב"א (ב"מ מב:) "והרי זה כאדם שאמר לרועה שמור פרה של פלוני שאין הרועה נעשה שומר כלל". ועיין בקהלות יעקב (ב"מ סימן לג אות ג) שכתב לבאר טעמו, וז"ל: ומה שאינו נעשה שומר לזה שמעמידו לשמור שיתחייב כלפי דידי' לשלם דמי הפקדון אם לא ישמור כדינו, יל"פ משום דיסוד דין שומרים שחייבתם תורה אם לא ישמרו כדינם היינו שצריכים למלאות את ההפסד שהגיע למפקיד על ידי פשיעתו, והכא שאין הממון של המפקיד נמצא שבפשיעת השומר לא היגע שום הפסד למפקיד, לית בי' חיובי תשלומין מדין שומרין, וכל היכא דליכא תורת תשלומין פטור אפילו היכא שהשומר יאמר פירוש שמקבל אחריותו אח"כ קנו מידו כמבואר בדף נ"ח ובדף צ"ד דהיכא דלית בי' חיובא מתורת שומרין אינו מתחייב אח"כ קנו מידו ע"ש, עכ"ל. וכדברי הריטב"א כ"כ כדבר פשוט החזו"א (חו"מ סי' ח). אך בני אדם, אף אם הם קטנים, אינם שלו, אלא רק ברשותו לגדלם לתורה ויר"ש, ובכה"ג נראה דלא שייך דין שמירה. [והעירני לזה יד"נ הגר"ח וידאל שליט"א]. ומצאתי כן מפורש בשו"ת דברי יחזקאל (סי' לז אות ו), דע"ש שכתב: "נראה פשוט דהא דקתני בברייתא לשמור את התינוק, אינו אלא אגב גררא להס"ד דלא מיירי בשקנו מידו, דאפי' נימא דאי' תורת שומרין בהקדש, מ"מ בתינוק לא שייך כלל תורת שמירה, דלא ממון הקדש הוא, ומאן בעלים עליה לשוויה בתורת שומר, והומ"ל ולטעמיך לשמור את התינוק אמאי חייב, ועכצ"ל דמיירי בשקנו מידו". ע"כ. הרי להדיא מבואר בדברי יחזקאל כדברינו דלא שייך תורת שמירה באדם, כי "מאן בעלים עליה לשוויה בתורת שומר", אלא דבגמרא איירי שנעשה קנין להדיא, ובכה"ג הרי יכול להתחייב גם במה שאינו חייב מדיני שמירה.

ב. זאת ועוד, הרי רבו הסוברים דכשם שעבד הוקש לקרקע, ומש"ה אינו בדיני שמירה, גם אדם הוקש לקרקע ואין שייך בו שמירה, וכמ"ש כן הש"ך (חו"מ סי' צה ס"ק יח) וז"ל: ומה שכתב הרב המגיד דדוקא עבדים הוקשו לקרקע אבל שאר אנשים ודאי לא, לא נהירא לי, דבפרק קמא דסנהדרין (ב.) ובפ"ג דמגילה (כג:) מוכח דאף אדם ישראל דינו כקרקע, דתנן הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן, וקאמר התם בש"ס (סנהדרין טו.) אדם מי קדוש, אמר ר' אבהו באומר דמי עלי, דתניא האומר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ואדם איתקש לקרקעות, פרש"י ועבד איתקש לקרקע והתנחלתם אותם. והכי איתא נמי בש"ס (פ"ג דמגילה סוף דף כג) אדם מי קדיש, אמר ר' אבהו באומר דמי עלי כו', שמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. ותו גרסינן התם בפ"ק דסנהדרין בעי ר' אבין שער העומד ליגזוז בכמה, כגזוז דמי ובשלשה, או כמחובר דמי ובעשרה כו', ע"ש, משמע בפשיטות בכולה סוגיא דאדם ישראל נמי איתקש לקרקעות. עכ"ל, ע"ש עוד (וע"ע בש"ך סי' רכט ס"ק יט). וכן כתבו הפוסקים בספריהם כדבר פשוט, דגם בן חורין הוקש לקרקע, וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהד' רביעאה ח"ב סי' סד), ובבית מאיר (אה"ע סי' פ סו"ס יז). וכ"כ בחי' מחנ"א על הרמב"ם (שכירות פ"ב ה"א) וז"ל: לפ"ז צ"ל מי ששאל את חברו כיון דאדם איתקש לקרקע.

וכן תמה בשו"ת בנימין זאב אחרון (סי' נה) על הסוגיא דב"מ הנ"ל, וז"ל: אולם קשה לי, לפי ההו"א דלא מיירי בקנו מידו, רק דמחויב מדין שומרים, קשה טובא, הרי אין באדם דין שומרין וכו'. ע"כ. והניח בצ"ע.

אמנם, במרדכי (ב"מ סי' שנט וסי' שסז) משמע לכאורה דגם על אדם שייך דין שמירה, שהרי כתב שם בשמעון שהלך בשליחותו של ראובן בשכר ונתפס, דאם בחנם נעשה שלוחו, חייב ראובן לפדותו, דשאלה שייך בגוף בעלים, דאע"ג דלא הוי ממש דומה בדומה דבגוף האדם לא שייך גניבה ואבידה כמו גבי אומנים, מ"מ נראה כדפריך בפ"ק דסנהדרין מ"ל חבל בגופו מ"ל חבל בממונו עיין פרק הפועלים. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (חו"מ סי' קעו סעי' מח) וז"ל: מי ששולח חבירו בעסקיו ונתפס, י"א דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו, דהוי ליה עליו כשואל שחייב באונסין (מרדכי פ' האומנים והגהות שניות). ע"כ. ולשיטתם דוקא עבד הוקש לקרקע, עי' גם במ"ש בזה בנתה"מ (שם ס"ק ס). וע"ע שו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' תלה) ובאורים גדולים (לימוד ריד).

אלא דגם הרמ"א שהביא דבריו, הביא דהרמב"ן בתשו' (סי' כ) ומהרי"ק (שורש קלא) חלקו ע"ד המרדכי. ומעתה יש למוחזק לטעון קים לי, וודאי שא"א להוציא מידו.

ואף שבשו"ע (חו"מ סי' שצ סעי' יב) פסק ד"מי שמסר ביתו לשומרו והיה בו חש"ו, צריך לשומרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה". ומבואר שם שאם דלגו והזיקו, הרי"ז חייב נזק שלם. ומקורו מדברי התוס' (ב"ק כא: ד"ה אדם). היינו משום ששם השמירה אינה על החש"ו, אלא על החפצים שבבית שלא יוזקו מחמת החש"ו, ומש"ה חייב. דאילו על החש"ו עצמם י"ל כמ"ש הש"ך ודעימיה שלא שייך דין שמירה בהם, אחר שהוקשו לקרקעות.

ועיין כיו"ב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' רכד) שנשאל במורה שהביאה בתיק שלה לביה"ס מזוזות של אחרים, והניחה את התיק ויצאה, ובינתיים הקטנים לקחו המזוזות ונאבדו מידם, והשיב, "נלענ"ד כאשר אמרתי בהשקפה ראשונה דהיא פשעה במה שהניחה הקטנים עם התיק כמבואר בחו"מ סי' רצא ברמ"א סכ"א. ואין זה דומה להמבואר סעי' יב דשומר חנם שנכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור על האונס אף שפשע בענין שמירת גניבה, דשאני התם דהארי והזאב עדיין לא בא, אבל הכא הרי הניחה הקטנים שצריכים שמירה ויצאה הרי באמת פשעה, דהא קטנים בחזקת צריכים שמור עפ"י המבואר בנדרים (לז.) יע"ש בפי' הרא"ש (ד"ה שכר שמור), ואף שמלמד קטנים אף שצריכים שמירה, יכול לצאת כדרך העולם ולא חיישינן שמא יזיקו בינתים, היינו במה שאי אפשר להזיק בזמן שהותו בחוץ רק על צד הרחוק, אך להניח פקדון לפניהם במקום דאפשר לסגרו או לקחת אותו נראה דנקרא פשיעה, מכל הלין נראה דמעיקר הדין היא חייבת – אלא דאם אבי הבן רוצה לשלם שלא מן הדין מה טוב וכן אם כשיגדיל רוצה לשלם לפנים משורת הדין הוא מחזיר לה מה ששילמה, ועיין חו"מ סי' שמ"ט ובאו"ח סי' שמ"ג – ועיין המבואר בתשובת הגרעק"א סוס"י קמז". עכ"ל. הנה גם מדבריו מבואר שדוקא להניח לפניהם פקדון, מוטל על המורה חובת שמירה, אך עצם השמירה על התינוקות, אדרבה יכול לצאת כדרך העולם ולא חיישינן שמא יזיקו בינתיים.

אלא דאף שנת' דאין מקום לחייב ממון בכה"ג, הנה כבר כתב הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"י): "ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין". וכ"פ מרן בשו"ע (חו"מ סי' שמט ס"ה). וכתב המ"מ דאף שלא מצא לזה מקור, אך דבר פשוט הוא, ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ה"מ בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו ודאי לא אבל מפרישין אותו כדי שלא יארע תקלה על ידו. וע"ע בזה בשו"ת יד אפרים (ביליצר, חו"מ סי' יג). ובשו"ת ישועת משה (אהרונסון, ח"א סי' סד) כתב לדון דאולי עד שנכנו בגופו, יותר טוב לעונשו בממונו אם אפשר, כגון כשיש לקטן כסף משלו. אך מאידך כתב די"ל דכיון שפטור הקטן מדינא, הרי המענישו, גוזל את הקטן. ע"ש. ובשו"ת שער שמעון אחד (חירארי, ח"ד חו"מ סי' א) כתב עוד, דיתכן מאד שבעונש ממון, אין הקטן מתחנך בכלל, כי באותה שעה כמעט ואין לו בממון שבבנק הנאה של כלום, כי אין דרך קטן להוציא את כספו מהבנק, ולכשיגדל, הוא לא צר לו צרת מחר, וגם סומך על אביו שימלא חסרונו, לא כן עונש גופני שהוא בעין, ומרגיש בו, דישנה תקוה שישוב לדרך הטובה. ומקרא מלא הוא (משלי פרק כב, טו) אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ. ועוד (משלי פרק כג, יד) אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל. ע"ש עוד. וע"ע גם להגרז"נ גולדברג בתחומין (כרך יח) שדן בכיו"ב, והסיק ע"פ דברי השערי יושר (שער ה פ"ב) שאין לכפותו בממונו במקום כפית גופו. ושכ"מ מריבית, שבה אין שעבוד נכסים, וכתבו הפוסקים (עי' שו"ע יו"ד סי' קסא ס"ה) שאין לוקחים בכח את ממון הריבית, ע"ש.

הגב על הנושא

לתחילת הדף