אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » איסור קטניות בפסח

איסור קטניות בפסח

שאלה:

בדבר איש אחד בקהילתו שזה מקרוב חזר בתשובה וקיבל על עצמו עול מלכות שמים, אך זלזל באיסור קטניות בפסח בטענה שלא קיבל ע"ע מנהג זה. ומע"כ ביקש לבאר לו יסוד מנהג זה טעמו וחומרתו, פרטיו ודקדוקיו.

תשובה:

 א

בטעם האיסור

כתב הרמ"א בסימן תנ"ג ס"א "ויש אוסרים והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם ואינם אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית". והנה מבואר בדברי הרמ"א דאף לבני אשכנז הנוהגים חומרא בקטניות, חלוקים קטניות מחמץ בשלש הלכות, א' דאין אוסרים את התבשיל, ב' מותר להנות מהם ולא כחמץ דאסור בהנאה, ג' מותר להשהותן ולא כחמץ דעובר בבל יראה, וז"פ.

ובבהגר"א שם וכן במשנ"ב שם סק"ו כתב דיש בזה שני טעמים לאסור, א' דלפעמים מעורבים גרעיני דגן בקטניות ויש חשש חימוץ, ב' כיון שטוחנים ואופים מיני קטניות ומבשלים אותם כמו שעושים במיני דגן אתי לאחלופי בחמשת מיני דגן, עי"ש.

וכבר מצינו שני טעמים אלה בדברי הראשונים, במהרי"ל הלכות פסח כתב דהוי גזירה אטו ה' מיני דגן וכ"כ בתרומת הדשן סימן קי"ג וכ"ה גם במרדכי פסחים סימן תקפ"ח, והריטב"א פסחים ל"ה ע"א כתב דיש שאסרו קטניות בפסח מחשש שנתערב בהם חטה וכדו' וכ"כ המאירי בפסחים קי"ד ע"ב, ושני הטעמים האלה הובאו גם בבית יוסף סימן תנ"ג עי"ש.

ויש לכאורה כמה נפ"מ בהלכה בין טעמים אלה, דהנה במה שכתב הרמ"א דאם נפלו לתוך התבשיל אין התבשיל נאסר, נחלקו בכונתו, י"א דאין בזה היתר אלא ע"י ביטול בששים וכן משמע מדברי התרומת הדשן שם דכתב "אם נמצא גרגיר של מיני קטניות בקדירה… לא מחמרינן כלל לאסור… דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה", אך דעת החק יעקב בסק"ו דכל שהקטניות הם מיעוט ולא רוב אינם אוסרים את התבשיל וכן מבואר בשו"ע הרב שם סעיף ד' וכ"כ המשנה ברורה בס"ק ט' שהעתיק את דברי החק יעקב עי"ש.

ולכאורה הדברים תלוים בשני הדרכים הנ"ל דאם חיישינן לחמץ שנתערב בקטניות לא מסתבר להקל בפחות מששים דנותן טעם, אבל אם הוי גזירה בעלמא ואין כאן שום חשש חמץ קל להבין שלא גזרו גזירה זו אלא על קטניות בעין ולא בתערובת מיעוט, וז"פ. אך באמת חזינן דלאו הא בהא תליא שהרי התה"ד מחמיר דצריך ששים אף שבדבריו לא מצינו אלא שאסרו קטניות שמא יבואו להחליפן בדגנים וע"כ דאין חומרא זו תלוי' בשני הטעמים הנ"ל.

והנה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' כ"ב מצינו נוסח שטר מכירת חמץ וביאור נרחב בפרטי ודקדוקי המכירה ושם ראיתי שכתב דמוכרים את הקטניות עם החמץ וכ"כ בשו"ת מילי דאבות ח"ה סימן י"ז, ולכאורה זה תימה, דהלא אין כאן חמץ ולמה ימכרם, ולפי הטעם דחיישינן שמא נתערב חטה וכדו' אפשר להבין דמשום חשש זה נהגו גם למכור את הקטניות שמא נתחמצו גרגירי הדגן שבקטניות, וכ"כ הדברי מלכיאל בביאור סק"ה אך באמת מנהג זה תמוה ומחודש לפי כל הטעמים.

ובאמת נראה פשוט דלא נחלקו הראשונים אלא בטעם מנהג זה בשרשו ולמה נהגו איסור בקטניות, אבל באמת נוהגין איסור בקטניות אף כשאין כאן חשש חמץ כלל, והלא בקל אפשר לברור ולנפות גרגירי דגן מן הקטניות, אלא שמנהג אבותנו בידנו וקהלות אשכנז קיבלו על עצמם חומרא זו, ומשו"כ פשוט דלפי שני הטעמים אפשר דצריך ששים כדין הכללי של כל מאכ"א דמין בשאינו מינו בששים ומאידך אפשר דלא בעינן ששים כיון שאין כאן איסור בעצם אלא מנהג בעלמא כמסקנת החק יעקב והמשנ"ב, ולא נהגו למכור קטניות וכדברי התרה"ד והרמ"א המפורשים דמותר להשהות קטניות בפסח וז"פ.

ב

ובכל איסור זה יש לעיין אם הוי מנהג או גזירה, דהלא לא מצינו בזה איסור במקורות חז"ל וברור דרק בזמן הראשונים התחילו לנהוג איסור בקטניות בארצות אשכנז וכמו שכתב החיי אדם בכלל קכ"ז דכמה מאות שנים לפנינו נהגו באיסור זה, ורחוק א"כ לומר דהוי גזירה דלא מצינו גזירות ותקנות שנגזרו לאחר חתימת התלמוד, וכבר עמדו ע"ז הפרי חדש והגר"א שם, והגר"א כתב סמך למנהג זה מדברי הגמרא בפסחים מ' ע"ב עי"ש אך אף לדבריו לא מצינו בזה תקנה וגזירה בדברי התלמוד. (ועיין רא"ש שבת פ"ב סי' כ' דאין בכחנו לגזור גזירות לאחר חתימת התלמוד, וכבר כתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה דאין כח ביד בי"ד לאחר חתימת התלמוד לגזור אלא למקומו ושעתו עי"ש, והמגיד משנה בפ"ה מחמץ ומצה ה"ב כתב דאין לנו לגזור גזירות לאחר "דורות הגאונים").

ולכאורה נראה דבאמת אין בזה גזירה ותקנה אלא מנהג בלבד שנהגו המון העם, וכך משמע במרדכי פסחים סי' תקפ"ח (אף שלשונות מנהג וגזירה משמשים בערבוביא בכל דבריו עי"ש) וכ"ה בחיי אדם כלל קכ"ז ס"א, אך מדברי החת"ס בשו"ת או"ח סי' קכ"ב משמע דנקט דהוי גזירה ותקנה עי"ש שכתב דאף התרת נדרים לא מהני לבטל תקנה שגזרו מחמת סייג, ולכאורה נראה דאין כונתו דהוי ממש גזירה אלא דחמור כגזירה לענין שאין לו התרה כיון דהוי מנהג משום סייג, ודו"ק.

והנה בתרומת הדשן סי' קי"ג משמע דאין איסור בקטניות אלא כשבאו במים דגזרו אטו ה' מיני דגן שאינם אסורים אלא כשבאו במים ויש חשש שנתחמצו, וכך משמע מדברי הריטב"א שם, ואף מן האחרונים יש שהקילו בקטניות שלא באו במים, שלא יהא הטפל חמור מן העיקר דכיון שאין כאן אלא גזירה משום דגן אין איסור אלא אם באו במים, עיין בזה בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן קפ"ג, וכ"ה בשו"ע הרב שם סעיף ה' ובחיי אדם סי' קכ"ז ס"א, וכ"כ במרחשת סימן ג'.

אך מדברי הרמ"א משמע קצת שאיסור זה נוהג בכל הקטניות ואף שלא באו במים וכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי סימן ל"ב, ובאבני נזר סימן שע"ג וסי' תקל"ג, וע"ע בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ו' א' – ב'. ועיין באור זרוע הלכות פסח סימן רנ"ו שהביא פירוש הר"ש מפלייזא ליוצר אלקי הרוחות וכתב שם דהמנהג שלא לאכול קטניות אלא א"כ נתבשלו במים רותחים, הרי לן כיסוד דברי התה"ד. ועוד כתב שם דאף שלדעתו מנהג טעות הוא מ"מ אין להתיר בפני האוסרים ואפילו בצנעא טוב להמנע ולאסור.

והנה יש מן האחרונים אף מגדולי אשכנז שנטו להקל באיסור זה, עיין במור וקציעה שם שכתב שאביו החכם צבי הצטער מאד על איסור זה ואמר דאתי לידי קולא וע"י נגרם מכשול דחשש חמץ להמון העם והמו"ק כתב דאשרי מי שימנה לבטל מנהג זה. וגם בשו"ת חת"ס שם רמז לזה דבמקומות מסויימים היה חומרא דאתי לידי קולא באפיית המצות שלא כראוי ובחשש חימוץ ובכה"ג עדיף להקל באיסור קטניות עי"ש.

אך כל גדולי אשכנז מן הראשונים ועד אחרוני האחרונים נקטו דיש להחמיר במנהג ותיקין זה וחלילה להקל ראש בגבול שגבלו ראשונים. ואף שבשו"ת בשמים ראש סימן שמ"ו זלזל במנהג זה וכתב שמקורו במנהגי הקראים והמחמירים עתידין ליתן את הדין כבר מחה על קדקדו בבית מאיר סימן תנ"ג וכתב שכבר פקפקו גדולי הדורות בכשרות ספר זה וכנראה שגם תשובה זו אין הורתה ולידתה בקדושה.

ומ"מ ברור דלגבי כל בני אשכנז הוי איסור גמור וכל המזלזל באיסור זה צריך בדיקה אחריו.

ומצינו בשו"ת מהר"ם שיק סימן רמ"א דאף שהקילו לחולה מ"מ ישתמש בכלים מיוחדים, הרי שהחמיר לכתחלה אף בבליעה שבכלים וכ"כ בכף החיים סימן תנ"ג ס"ק כ"ז בשם כמה פוסקים, ואף שהדברים חידוש דאם אין הקטניות אוסרים את התבשיל ק"ו שלא יאסרו את הכלים, מ"מ כך נהגו ומנהג ישראל תורה. ונראה הטעם דשאני בדיעבד דמותר, אבל לכתחלה יש להחמיר אף בבליעה, וז"פ.

ג

והנה במרחשת סי' ג' האריך מאוד בסוגיא זו וכתב כמה חדושים גדולים בהלכה זו דאיסור קטניות.

באות א' חידש דקטניות שחלטן ברותחים מותרים כיון דמעיקר הדין אין חימוץ בחליטה אלא שהחמירו מחשש שמא לא חלטן יפה ובקטניות יש להקל. אמנם יש לדחות דכיון דגזרו אטו דגן דינם כדגן ממש ומהי"ת להקל בהן טפי. אך מ"מ יש לדברים מקור בדברי הר"ש מפלייזא ביוצר לשבת הגדול כמבואר לעיל אות ב'.

ושם באות ב' כתב לחדש דכיון דכל איסור קטניות אין בו תקנה וגזירה אלא מנהג בלבד, דינו כנדר ובנדר אמרו שהנודר מן הדבר אינו אסור ביוצא ממנו (נדרים נ"ג ע"א), וא"כ אין לאסור שמנים שנעשו מן הקטניות, ומה דמבואר בתרה"ד וברמ"א דמותר להדליק שמן קטניות ומשמע דבאכילה אף השמנים אסורים, אין זה אלא כשיש בקטניות חשש תערובת דגנים ויש בהם חשש חמץ ממש משא"כ בקטניות שנבררו יפה ואין בהם חשש חימוץ, ועי"ש שהאריך מאוד בסוגיא זו.

וזה חידוש גדול ודוחק גדול להעמיסו בלשונות התה"ד והרמ"א, ועצם הסברא אין בו הכרח כלל, דכבר נתבאר לעיל די"א דאיסור קטניות הוי כגזירה ולא מנהג בלבד, ואף אם יהיבנא דהוי מנהג בלבד אפשר דמעיקרא כך נהגו וקיבלו עליהם לנהוג איסור אף בשמנים והרי זה כנודר מן הדבר ומן היוצא ממנו דודאי אסור, ודו"ק בכ"ז.

שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

הגב על הנושא

לתחילת הדף