انت هنا : الرئيسية » תשובות מורינו הרב אשר וייס » אכילת מצה קודם פסח

אכילת מצה קודם פסח

שאלה:

ראובן נוהג בביתו שלא לאכול מר”ח ניסן מצה ושאלתו האם מותר לו לאכול מצת חמץ רגילה, או שגם מצה זו היא בכלל המנהג ואסורה באכילה.

תשובה:

שאלה זו תלויה בג’ דברים הצריכים ביאור א) טעם האיסור של אכילת מצה קודם הפסח ב) א. מתי זמן האיסור מעיקר הדין ג) איזה מצה נאסרה קודם הפסח ונבארם בעזהי”ת להלן:

משנה פסחים (צ”ט:) ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך וכו’ ובגמ’ פליגי רב הונא ורב פפא בחידוש המשנה. דר”ה ס”ל דהמשנה אליבא דרבי יוסי דבכל ערב שבת אוכל והולך עד שתחשך ואילו בער”פ משום חיובא דמצה מודה שרק עד סמוך למנחה. ור”פ ס”ל דהמשנה אליבא דרבי יהודה והחידוש הוא דבכל ערב שבת אסור רק מן המנחה ולמעלה ואילו בער”פ מותר רק עד סמוך לזמן המנחה אבל סמוך לזמן המנחה אסור וביאר רש”י ד”ה משום חיובא דמצה וז”ל: שלא תהא נאכלת על השובע וחיובא דמצה לילה הראשון חובה דכתיב בערב תאכלו מצות עכ”ל.

הרי דלא הזכיר כלל מענין איסור אכילת מצה אלא הוא דין שלא יאכל בערב פסח כיון שמפסיד את עיקר המצוה שיהיה לתיאבון.

וכעין זה כתב הר”ן, אלא ששינה בלשונו וכתב, כי היכא דלא ליתי למכליה למצה אכילה גסה כלומר שלא יוכל לבלוע אותה אלא בקושי וכה”ג לא יצא יד”ח וכו’. הרי דס”ל ג”כ שכשאינו אוכל לתאבון חסר במצוות אכילה אלא שהצריך שיהיה אכילה גסה.

והנה הב”ח בסי’ תמ”ד ד”ה ומ”ש ולא לאכול וכו’ כתב שרש”י הנהיג כן עפ”י הפסק מירושלמי, וכמו שיבואר לקמן.

ואילו הב”י כתב שם ע”ד הטור וכן הורה רש”י לבער הכל לפני השבת ולשייר מזון ב’ סעודות ע”כ [ומיירי בי”ד שחל בשבת כיצד ינהג] ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה לתאבון פי’ שלא תאמר יבער כל החמץ מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה דא”כ נמצא שלא יאכלנה בליל פסח לתיאבון וכו’ עכ”ד.

הא קמן דהב”י ס”ל בשיטת רש”י דאין אוכלין מצה משו שיש חסרון בתיאבון ונראה כונתו שלא יהיה לו חידוש בטעם המצה שכבר הורגל בטעמה בשבת דליכא למימר דכונתו לשובע ממש כדלעיל דזה שייך רק על דין המשנה שאוכל במשך היום אבל לא על דין אכילת המצה של סעודת ליל שבת ולדבריו איכא פלוגתא ממש בין הר”ן לרש”י דלרש”י אסור אפילו שאין אוכל ממש לשובע ומש”כ רש”י בדין המשנה צ”ל לדבריו דאפילו שאוכל שאר דברים איכא איסור שאין אוכל לתיאבון אבל לא הזכיר שם מענין איסור אכילת מצה ואילו הב”ח ס”ל שטעם רש”י הוא מדברי הירושלמי דלקמן ולדבריו מותר בליל שבת והמשך היום תליא בפלוגתא דלקמן.

ב. בתוס’ שם ד”ה לא יאכל וכו’ הקשו וא”ת ומה לא יאכל אי מצה אפילו קודם אסור כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, ואי במיני תרגימא הוא אמר בגמ’ (קז: ) אבל מטבל הוא במיני תרגימא וי”ל דאיירי במצה עשירה דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה לחובתו ואכילה קודם זמנה אבל מצה עשירה שריא וכן היה נוהג ר”ת עכ”ד וכן כתב הרא”ש סי’ א’ וכן הוא במרדכי והקשה המהרש”א ע”ד התוס’ אמאי לא תי’ דמיירי בבצקות הגוים [היינו שמכיר בהם שלא החמיצו] דאינו יוצא יד”ח פי’ דכמו שהתוס’ העמיד דהכא מיירי במצה עשירה שאין יוצא בה יד”ח ולהכי מותר לאכלה ה”ה בציקות של נכרים אין יוצא בה יד”ח ויכול לאכלה כל היום ומכח קושיא זו חידש המהרש”א וז”ל: ויש לחלק דמצה עשירה לאו מטעם מצת מצווה היא ושרי משא”כ בציקות הגויים. ולדבריו יוצא שמצה אע”פ שאין יכול לצאת בה יד”ח בפסח אסור לאכול בער”פ אם יש לה טעם מצה.

ולכאורה אפשר לתרץ קושיתו בדרך פשוטה דתוס’ נקט דוגמא אחת אבל באמת גם בציקות הגויים מותר לאכלם ומצאתי כן במחצה”ש סי’ תע”א סק”ה בדברי הר”ן יעו”ש.

אלא דבלא”ה אפשר לחלק דבשלמא במצות הגויים היא מצה בעצם אלא שחסר בכונה ולהכי אסור לאכלה בער”פ משא”כ מצה עשירה שאין היא בכלל מצה וכמ”ש הב”ח בסי’ תע”א ד”ה ומ”ש בטעם הא דאין יוצאים במצה עשירה משום שאינו בא לידי חימוץ וכן יש טעמים דאינו לחם עוני.

ולפי”ז החילוק הוא דאם זה חסרון בעצם כמצה עשירה שאין היא מצה מותר אבל אם זה בעצם מצה שמותר לאכלה אלא שיש בה איזשהו חסרון צדדי אסור והנה בשו”ת הריב”ש סי’ ת”ב כתב על דברי הירושלמי הנ”ל ונקדים בתחלה את דברי הירושלמי א”ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה תני ר’ יהודה בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור וביאר הרמב”ן במלחמות סוף פרק ג’ דפסחים פי’ משום דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים וזו הסיבה שאסור לאכול מצה ובעזהי”ת לקמן נעמוד בדברי הרמב”ן ואמרו עוד בירושלמי רבי סימון בשם ריב”ל אמר רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר’ לוי ולא חמץ מן הדא דר”י ב”ב וכו’.

וכתב הריב”ש וז”ל: הא דר’ לוי בכל לחם מצה הוא ואע”פ שאינו שמור מעידן קצירה שהרי בכל אדם יוצא יד”ח בפסח ואע”פ שאמרו בגמ’ שמור דלישה לא היה שמור היינו לכתחלה אבל בשעת הדחק יוצא יד”ח אפילו בלקח קמח מן השוק דלא מחזיקנן איסורא וכן כתב גאון ז”ל וכ”ש בלקח חטה מן השוק שזה אפילו לכתחלה יוצא בה כיון שיש כאן שימור קודם לישה משעת לקיחה דמאי דאמר להו רבא להני דמהפכי כיפי כי הפכיתו הפיכו לשם מצווה, למצווה מן המובחר קאמר וכיון שבכולם יוצא בדיעבד ראוי לאסור משום אירוסין דמצה וזה שאמרו בירושלמי רבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר”ל ולא חמץ מן הדא דריב”ב ונראה שם שפי’ מתענה שתסרי אמחו שם טעם אחר משום דהוה בכור וא”כ נראה דבכל מצה אסור אבל מצה עשירה מותר שהרי אינה ראויה לצאת בה יד”ח בפסח ואין בה משום אירוסין דמצה שהרי אין מצה ארוסתו שהרי אינה ראויה להנשא לו הלילה שזהו להיות יוצא בה וכ”כ בתוס’ והעידו על ר”ת ז”ל שכשחל ער”פ להיות בשבת היה אוכל סעודה שלישית במצה הנילושה בביצים וכ”כ בספר המצוות לר”י מקוצי ז”ל עכ”ד. הא קמן דס”ל להריב”ש דמותר לאכול מצה עשירה לא מטעם שטעמה שונה אלא מפני שאין ראוי לצאת בה יד”ח שהרי הריב”ש טרח להוכיח שכל המצות שאין בהם שימור יוצא בהם בדיעבד ולכן אסור לאכלם ואי ס”ל כהמהרש”א הו”ל לתרוצי שטעמם כטעם המצה אלא על כרחך דס”ל דלא כמהרש”א.

והסביר דבריו בדעת התוס’ וא”כ קשה קושית המהרש”א מבציקות הגויים אמאי אסור לאכלם ונראה דהריב”ש הרגיש בקושיא זו וע”כ כתב בההיא מימרא דרבא דהוא רק לכתחלה אבל בדיעבד יוצא בה יד”ח וע”כ אסור לאכלה בע”פ.

ומדאתינא להכי אין צריכים לחילוק דלעיל שמצות הגוים הם מצות בעצם משא”כ מצה עשירה כנ”ל אלא החילוק פשוט דכל מצה כשיוצא בה יד”ח בפסח ואפילו בדיעבד אסור לאכלה בער”פ וכל מצה שאי יוצא בה יד”ח ואפילו בדיעבד מותר לאכלה בער”פ ואין דין זה קשור לטעם המצה.

וכן כתב הב”ח בסי’ תפ”ה ד”ה ומ”ש וב”ה כתבו דרק למצוה מן המובחר וקרא אסמכתא בעלמא, וכנ”ל דבדיעבד יוצא ועיין בפר”ח סי’ תצ”ג סק”ד ובאו”ז הל’ פסחים סי’ רמ”ט.

ואין להביא ראיה דלא כהמהרש”א מדברי ההגהות מיימוניות פ”ו מהלכות מלוה שכתב בשם ר’ מנחם שהתיר לעשות עוגה לבנו בע”ש לאכלה בי”ד שחל בשבת ומדלא התיר מצה עשירה ע”כ דס”ל דמצה עשירה טעמה דומה יותר לטעם מצה וע”כ לא התיר לאכלה בי”ד משא”כ עוגה.

והתוס’ שהתיר מצה עשירה ע”כ ס”ל דאעפ”י שטעמה דוהמ למצה מותר משום דאין יוצא בה יד”ח ודלא כמהרש”א.

דיעויין בתוס’ דף ל”ה : ד”ה ומי פירות וכו’ בסופו שכתב דר”ת נהג לאכול עוגה מארבע שעות ולמעלה וכו’ מצה עשירה היינו דתוס’ ס”ל שמותר לאכול עוגה דהיינו מצה עשירה לר’ מנחם ס”ל דאין לאכול אפילו מצה עשירה ורק לבנו התיר לאכול.

הטור בסימן תע”א כתב ומהו פת שיאכל חמץ אסור מתחילת שעה חמישית ולמעלה מצה נמי לא דאיתא בירושלמי האוכל מצה בער”פ כבועל ארוסתו בבית חמיו הלכך לא משכחת פת שיאכל אלא מצה עשירה פי’ שנילושה במי פירות דבירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאים בה בלילה אבל מצה שאין יוצאים בה בלילה מותר לאכלה עד תחילת שעה י’ וכו’.

וכ”פ המחבר בפ”ב דקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה והוכיח המג”א דאפילו יש בה קצת שמן. עוד כתב המג”א דמצה נפוחה וכפולה אין לאכלה בער”פ כל היום דשמא מצה היא.

ע”כ דס”ל דאין הדבר תלוי בטעם אם יש לה טעם מצה או לאו אלא באם יואצ בה יד”ח או לאו דלו יצויר שמצה נפוחה וכפולה אין יוצאים בה יד”ח הוה שרי לאוכלה אעפ”י שיש לה טעם מצה ונראה דהכי ס”ל גם להרמ”א שכתב אבל מה שיוצאין בו בלילה אחרים וכו’ ומש”כ בסי’ תמ”ד שאין אוכלין מצה עשירה היינו מסיבה אחרת דשמא תחמיץ אבל לא משום איסור אכילה.

היוצא מהאמור דהן מתשובות הריב”ש והן מדברי הב”ח והן מדברי המג”א והרמ”א מוכח דלא כמהרש”א בפשט דברי התוס’ ונפק”מ לדידן דלדעת המהרש”א מצות חמץ אסור לאכול כיון שיש לו טעם מצה ואילו לכל הני פוסקים מותר כיון שאין יוצאים בה יד”ח בפסח לא אכפת לן בטעמא.

ג. הרמב”ם בפ”ו מהלכות חמץ ומצה הי”ב כתב וז”ל אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כדי שיהא היכר לאכילתה בערב וכו’ וכן אסור לאכול ער”פ מקודם המנחה כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה.

הרי שלגבי מצה כתב כדי שיהא היכר פירושו שאוכל רק מצת מצווה פי’ דכשאוכל מצות חמץ הוה ג”כ היכר כיון שלא אוכל מצת מצווה או דילמא היכר פירושו שאוכל מצה רק מפני ציווי הקב”ה משא”כ אם אוכל כרגיל מצה אע”פ שהיא מצת מצווה אין זה היכר וצ”ע.

ד. הר”ן ספ”ג דפסחים הביא את דברי הרז”ה שכתב על דברי הירושלמי הנ”ל דהני מילי משש שעות ומעלה אבל עד שש שעות מותר דס”ל דבשעת איסור חמץ חיילי איסורי דמצה ואילו הרמב”ן דייק מלשון הירושלמי שכל היום אסור והר”ן פליג עליה וס”ל כהרז”ה ואילו הגאון על השו”ע קיים דברי הרמב”ן ונראה דהכי נקט לדינא שכל היום אסור ובדברי הרמב”ם כתב המג”א דנראה דס”ל דכל היום אסור והכי נקטינן שאסור לאכול מצה כל היום.

ה. המ”ב בסי’ תע”א סקי”ב הביא את דברי הח”י שיש נוהגים שלא לאכול מצה מר,ח ועיין בח”י שהביא שיש נוהגים שלא לאכול מפורים ולכאורה צ”ב למקור המנהג [עיין אג”מ תס”ו או”ח ח”א סי’ קנ”ה שהאריך] דלהרמב”ם שהטעם מצד היכר מספיק יום אחד ולהרז”ה ודאי אינו שייך דהא אפילו בו ביום מותר וכן להרמב”ן כל האיסור הוא רק יום אחד.

ואולי מקור המנהג הוא מפשט דברי הב”י בדברי רש”י שלתיאבון פי’ טעם מצה וע”כ הרחיקו שיהיה הפסק טעם מר”ח או מצד דברי המהרש”א שלמד דהתוס’ שכשיש טעם מצה אסור לאכול אמנם גם זה אינו מובן דזהו טעם לבו ביום בפרט לפי מה שהוכחנו לעיל מכל הני שיטות שאין הדבר תלוי בטעם אלא אם יוצא יד”ח במצה זו א”כ אין מקור למנהג זה אלא שכבר נהגו ישראל בהאי מנהגא אולם הוו דלא לוסיף עלה וע”כ נראה שכל המנהג הוא במצות מצווה ששיך לגזור בהם אבל במצות חמץ שלכו”ע אין יוצא בהם אין לגזור והרוצה להחמיר יחמיר בער”פ ממש דמצינו שהחמירו בו ביותר וכדלקמן אבל לא קודם לכן, ובספר מקראי קודש הובא בפסק”ת רצה להחמיר מכח המהרש”א הנ”ל אולם לכאורה מוכח מכל הלין ראיות דלא כהמהרש”א ואפילו את”ל להחמיר היינו רק בע”פ ונראה לשי ששם מיירי בע”פ ויש שרצו להחמיר משום שמצות חמץ שלנו אין כלל הכרח שהם חמץ ממש מעיקר הדין אלא שאינם שמורות. ונראה שאין זו סיבה להחמיר וכנ”ל שהרי לכו”ע אין יוצא בה יד”ח בפסח ועוד איסורא קעביד וע”כ אין להחמיר בזאת.

ו. עוד סניף יש להתיר שגם מצות חמץ טעמם קצת שונה ממצות מצווה ובהנ”ל מובן ג”כ מחלוקת הפוסקים אי שרי לאכול מצה מבושלת בער”פ דכתב המחבר בסי’ תס”א ס”ד יוצא אדם במצה שרויה וכו’ אבל אם בשלה אינו יוצא בה וכתב המ”ב הטעם אפילו יש כזית בכל פתיתי והטעם שכבר נתבטל טעם מצה ממנה והנה בסי’ תע”א סק”כ כתב דמותר לאכול קניידלאך דהוא תבשיל והיינו כנ”ל כיון שאין יוצאין בו יד”ח לכו”ע אבל מצה שבישלה בכ”ר כתב שם דמותר ואילו בשעה”צ סי’ תמ”ד כתב שאין נוהגים כן והטעם הוא ג”כ כנ”ל דכיון דאיכא פוסקים דס”ל שיוצא בדיעבד י”ח ע”כ לא נוהגים לאכול והיינו הגהות מהרשל על שו”ע ומג”א סק”ב ואע”פ שנתבטל טעם המצה כיון שיש הסוברים דיוצא יד”ח חיישינן וכנ”ל דלא כמהרש”א והמתירים לאכול דהיינו הח”א ודעימיה לא חיישי להני שיטות אבל קניידלאך לכו”ע אין יוצא ולהכי מותר לאכלם בער”פ.

اكتب تعليق

الصعود لأعلى