אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » אם יש מצוה באכילת מצה יותר מכזית

אם יש מצוה באכילת מצה יותר מכזית

פסחים דף ק"ח ע"א

כתב המהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח "ומהא דאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה בהסיבה יצא, יש לי ללמוד מדקאמר בדיעבד יצא, שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחלה צריך הסיבה, דאף ע"ג דיוצא בכזית אחד אם אכל הרבה הכל הוא מצוה אחת, ויותר עדיף שיהיה כל אכילתו במצוה ולפיכך יש לנו לאכול כל האכילה של מצה בהסיבה שהוא דרך חירות, דאם לא כן למה נקט השמש שאכל כזית מצה בהסיבה יצא אלא דוקא שמש שמשמש לבני סעודה ואי אפשר לו להסב אבל שאר כל אדם יסב כ"ז שאכל מצה, כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה, ולפיכך למה יבטל עצמו מן המצוה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל" עכ"ל.

ועיין בחידושי הנצי"ב לעיל ל"ט ע"א במכתב לבנו הגר"ח מברלין שכתב כעין דבריו לענין כל אכילת מרור וכן בכל אכילת מצוה דכל שמרבה בשיעורו הוי בכלל המצוה, עי"ש.

והנה לא הבנתי מה שכתב המהר"ל דכן פירש הרמב"ם, דהרמב"ם לכאורה כתב היפך דבריו דז"ל הרמב"ם בפ"ז מחמץ ומצה ה"ח "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם הסיב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך", הרי שכתב להדיא דכל אדם אין צריך הסיבה אלא בכזית מצה בלבד ולא בכל אכילת מצה באותו הלילה. ולשיטתו לכאורה צריך לומר דמה שאמרו דהשמש שאכל כזית יצא היינו שאפילו לכתחילה א"צ לאכול כל סעודתו בהסיבה ולא ככל אדם שאם אוכל כל סעודתו בהסיבה הרי זה משובח כמבואר שם ברמב"ם וכמו שכתב הט"ז בסימן תע"ב ס"ק ו', אך גם זה דוחק, וכמ"ש הט"ז שם דלא הו"ל למינקט לשון יצא אם כונתו לפטור מדבר שאינו אלא חיבוב והידור מצוה בלבד ומשום כך הסיק הט"ז שם שבאמת דין שמש כדין כל אדם וכל כונת ריב"ל לאשמעינן ששמש צריך הסיבה ובאמת משמע כן ברמב"ם שם דדין שמש כדין כל אדם דלא כתב אלא דשמש צריך הסיבה עי"ש בדבריו, ועכ"פ מבואר בדברי הרמב"ם דצריך הסיבה בכזית מצוה בלבד ואין זכר בדבריו דצריך לכתחלה הסיבה בכל אכילת המצה אלא כתב דלכתחילה צריך הסיבה בכל סעודתו משום דרך חירות. ולא ידעתי מה ראה המהר"ל בדברי הרמב"ם לחזק שיטתו.

ואף שי"ל דהרמב"ם נקט כזית מצה דבזה הסיבה מעכבת אבל לכתחלה מצוה להסב בכל אכילת מצה, מ"מ אין בזה רמז בדברי הרמב"ם ואדרבה אם איתא הו"ל לאשמעינן כדרך שכתב דמצוה מן המובחר שיהא כל סעודתו (ולא רק באכילת מצה) בהסיבה, ואולי יש לדייק מלשון הרמב"ם בפ"ו שם ה"א שכתב "מצות עשה מה"ת לאכול מצה וכו' ומשאכל כזית יצא ידי חובתו" הרי דיש מצוה בכל מה שאוכל ולא נאמר שיעור כזית אלא לענין שיצא בכך ידי חובתו כמ"ש המהר"ל, אך בודאי אין זה דיוק גמור, וצ"ע בזה על המהר"ל. ומ"מ נראה קצת מלשון הרמב"ם דמצוה לאכול כל מצתו בהסיבה דהרי בפ"ח מהק"פ ה"א וה"ג כתב כלשון הזה גם בקרבן פסח ופשוט דכל שאוכל מהפסח יש בו מצוה וה"ה במצה ודו"ק.

ב

ובגוף חידושם של המהר"ל והנצי"ב הנ"ל יש להסתפק אם זה דוקא בכל מה שאוכל יותר מכזית בבת אחת דהיינו ללא הפסק דאף שיצא יד"ח בכזית מ"מ כל מה שאוכל ברצף אחד ללא הפסק הוי אכילה אחת לענין מצוה או דאף בהפסיק בין אכילה לאכילה יש מצוה בכל מה שאכל ממצה בלילה זה.

ונראה בזה, דהנה בגוף הדבר דכל מה שאוכל אפי' יותר מכשיעור הוי בכלל המצוה, לענ"ד יש לו יסוד וסמך בדברי הראשונים. דהנה שנינו במכות כ"א ע"א דנזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת, ורש"י פירש שם דבהתראה אחת חייב אחת בלבד דאינו חייב אלא על מה ששתה תוך כדי דיבור דהתראה ולאחר כדי דיבור פטור מפני שיכול לומר שכחתי (כך מביא הריטב"א שם בשמו וכ"כ התוס' שם כ' ע"ב וכך מבואר בפירוש המיוחס לרשב"ם שם על הרי"ף), אך התוס' והריטב"א דחו דבריו וס"ל דכיון שהתחיל בתוך כדי דיבור שוב אינו יכול לומר שכחתי וראוי הוא ללקות אף על מה שעבר לאחר כדי דיבור ומה שפטור בשותה יין כל היום הוי משום דהוי כחדא שתיה ואין כאן אלא עבירה אחת דאף שחייב על שיעור רביעית מ"מ כל מה ששותה ללא הפסקה הוי שתיה אחת ועבירה אחת ולכן אינו לוקה אלא אחת בלבד, אבל אם הפסיק בין שתיה לשתיה חייב על כל שתיה ושתיה אף בהתראה אחת בלבד, אבל בשתיה גדולה ללא הפסקה בפועל הוי עבירה אחת ורק ע"י התראות חלוקות הוי עבירות מחולקות עי"ש ועיין קובץ שיעורים ח"ב סימן י'.

והנה לפי"ז נראה דהוא הדין לענין אכילת מצוה כל שאוכל ללא הפסקה דהוי אכילה אחת הוי בכלל מצות אכילת מצה שהרי אכילה אחת היא אף ביותר מכזית, וכעי"ז כתב הנצי"ב בסוכה מ"א ע"ב דאף שיוצא מצות לולב מדאגביה מ"מ כל שהוא בנטילה אחת הוי מצוה אחת עי"ש, (ואף שבכל כזית ראוי לצאת בו יד"ח וכן יש איסור בכל כזית אך חזינן דאין לוקה משום דהוי אכילה אחת וה"ה דהוי בכלל המצוה ודו"ק בזה), וכ"מ מדבריו בשאילתות שאילתא נ"ג אות ד' לגבי קריאת שמע דאף אם מה"ת יוצא בפרשה ראשונה או פסוק ראשון מ"מ הוי הכל בכלל קר"ש דאורייתא עי"ש.

אך אף שבדברי הריטב"א מבואר להדיא דרק כשאכל ללא הפסקה הוי כאכילה אחת לענין מלקות אבל בהפסק בין אכילה לאכילה או בין שתיה לשתיה הוי עבירות חלוקות, בדברי הר"ן בנדרים י"ז ע"א מבואר דס"ל דאף הפסקה לא מהני לחלק בין אכילה לאכילה וכל זמן שלא התרו בו בין זל"ז הוי הכל כאכילה אחת ואינו חייב אלא אחת (ומבואר בדבריו דאף בהפסיק הוי האכילה אחת שהרי דימה זאת לידיעות המחלקות לחטאות עי"ש היטב), ולשיטתו יש לדון דה"ה במצוה כל מה שאוכל בזמן המצוה הוי כאכילה אחת והכל הוי בכלל המצוה אף בהפסיק בין אכילה לאכילה. ואין לדחות דרק לענין חטא נאמר כלל זה דהכל הוי כאכילה אחת ולא לענין עצם הגדרת מעשה האכילה דהרי הר"ן כתב שם דבתולה נזירות באכילה נמי אמרינן דכיון דהכל הוי אכילה אחת לא חל עליו אלא נזירות אחת אם לא התרו בו בין זל"ז וחזינן מזה דכך הוא ההגדרה הכללית של מעשה האכילה, עי"ש.

והנה משיטת רש"י במכות מבואר דלא ס"ל כלל דאף בכמה שיעורים הוי כאכילה אחת שהרי לא פטר השותה כל היום אלא משום שיכול לומר שכחתי, וגם בדברי הרמב"ם בהלכות עבו"ז פי"ב ה"א נראה דס"ל בזה כשיטת רש"י וכמ"ש שם נושאי כליו, ולשיטתם מסתבר דה"ה לענין מצוה הוי כל שיעור כאכילה בפני עצמה וכיון שיצא בכזית ראשון שוב אין מצוה באכילתו (ואפשר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל וס"ל דאין צריך הסיבה אלא בכזית מצה בלבד כנ"ל, דלאחר שאכל כזית שוב הוי אכילה אחרת שאין בו שוב מצוה, אך באמת אין להכריח מלשונו דאין מצות הסיבה באכל יותר מכזית דאפשר דנקט כזית מפני שבזה עיקר מצותו והסיבה מעכבת בו ולא נחית לדין הסיבה דלכתחלה באכל יותר מכזית כיון דממילא ס"ל דלכתחלה יש מצוה לאכול כל סעודתו בהסיבה, (ועיקר דברי לעיל לדון בדברי המהר"ל אינו אלא במה שכתב דמדברי הרמב"ם משמע כדבריו, כנ"ל).

ועיין עוד כריתות י"ב ע"ב "כמה ישהה באוכלין, כאילו אוכל קליות דברי ר"מ וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס" ובפיה"מ להרמב"ם פירש שיטת ר"מ דאם אוכל בלי הפסק אפילו כל היום מצטרף לאכילה אחת וחייב אם אכל כזית, אך מפרש"י שם משמע דאף שיטת ר"מ הוי שיעור דמשערים זמן אכילת קליות ובתוך הזמן הזה מצטרף אף בהפסיק עי"ש, והנה לפירוש רש"י אפשר דאף לר"מ הוי השיעור הלממ"ס אלא שנחלקו ר"מ וחכמים בהלכה זו של צירוף אכילות אם הוי בכדי אכילת קליות או בכדי אכילת פרס, אבל להרמב"ם בשיטת ר"מ אין כאן שיעור כלל אלא דכל זמן שאוכל בלי הפסק הוי אכילה אחת ומסתמא זה מסברא ולא מהלכה, דכל שאוכל ללא הפסק הוי אכילה אחת כנ"ל, ונראה דאף החכמים אינם חולקים על עצם הסברא אלא דס"ל דהלממ"ס חידשה דיותר מכדי אכ"פ אינו מצטרף (ועיין רש"י סוכה מ"ב ע"ב דמשמע מדבריו דההלכה באה לחדש דיותר מכדי אכ"פ אינו מצטרף ולא מה שמצטרף תוך כא"פ וידוע מה שדנו בזה בסתירת הסוגיות בחולין ק"ג ע"ב וזבחים ע' ע"א והארכתי בזה במק"א).

ולפ"ז אפשר דאף שניתנה הלכה דאין צירוף לכזית בשום ענין ביותר מכא"פ מ"מ לענין אכילת מצוה כשאוכל ללא הפסק יותר מכזית הכל בכלל המצוה דהוי אכילה אחת, ואף אם הרמב"ם ס"ל דאף ללא התראות מחלקות ראוי להתחייב בכל כזית (לולי שיכול לומר שכחתי ההתראה כנ"ל מרש"י) היינו משום דלחומרא הוי כל כזית כאכילה ועבירה בפנ"ע לחיוב מלקות דגם זה נכלל בהלממ"ס דשיעור כזית אבל עדיין י"ל דלענין מצוה הוי הכל כאכילה אחת והוי מצוה אף שיצא יד"ח בכזית, ודו"ק בזה.

אך מאידך גיסא יש לדון דאף לשיטת התוס' והר"ן דהכל הוי אכילה אחת אין זה אלא באכילת עבירה דכל אכילת כזית בודאי הוי אכילת איסור שראוי לחייב עליה וכל ספיקן הוי רק אם יש כאן עבירות חלוקות או חדא עבירה, אבל באכילת מצוה כיון שאכל כזית ויצא ידי חובתו שוב אין אכילתו מצוה כלל, ומה לן במה דהוי אכילה אחת כיון דשוב אין כאן מצוה באכילתו לאחר שאכל כדי שיעור חיובו ויצא יד"ח, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ג

ובגוף הדין באמת פשוט דאין צריך שיהא אכילה אחת כדי לחדש דיש מצוה באכילת מצה יותר מכזית דאפשר דמצות אכילת מצה בליל פסח אין לה גבול וכל שאוכל הוי מצוה ולאו דוקא באכילה אחת, ד"בערב תאכלו מצות" כתיב, ורק לענין מלקות צריך שיהא אכילה אחת דאל"כ לוקה על כל אכילה ואכילה אבל באכילת מצה אף שיוצא באכילה אחת מ"מ כל שאוכל הוי ג"כ מצוה אף בכמה אכילות חלוקות ולפי"ז בודאי אמורים דברי המהר"ל אף בהפסיק בין אכילה לאכילה.

ובדרך זה כתב הלבוש בסימן תקפ"ה סעיף ג' לבאר דלא הוי בל תוסיף בתקיעות דמעומד ודמיושב משום דבתורה נאמר "יום תרועה" ואף שיוצא יד"ח בט' קולות מ"מ כל מה שתוקע הוי בכלל יום תרועה והוי מצוה וכתב כן גם לענין ד' מינים דכל שנוטל אפילו כמה פעמים ביום הוי מצוה כיון שנאמר סתם "ולקחתם" עי"ש היטב (ומדברי התוס' סוכה ל"ט ע"א נראה כדבריו דכתבו דמשום הא דאנשי ירושלים דהוי מצוה מן המובחר חשוב עובר לעשייתן ודו"ק) וה"נ י"ל באכילת מצה דאף אם לא נחשיבו כאכילה אחת מ"מ יש מצוה בכל שאוכל מצה, וכך מבואר להדיא בלשון המהר"ל, ודו"ק בכ"ז.

ויש בזה נפ"מ דאם כונתם דכל אכילתו הוי אכילה אחת ולפיכך יש בזה מצוה נראה דעדיף כזית ומחצה מכזית, אבל אם כונת הדברים דכל אכילה בפנ"ע הוי מצות רשות נראה דאין מצוה אלא בכזית ולא בפחות מכזית, ודו"ק.

ולכשנתבונן בדברי המהר"ל נראה ברור כונתו דלאו דוקא באכילה אחת אלא כל אכילתו הוי מצוה בליל א' דחג כמבואר. ושו"ר בריטב"א במכות שם דכתב להדיא דרק באכילה אחת ללא הפסקה אינו לוקה אלא א' הרי דבהפסק תליא וכ"ה כונת הנצי"ב אבל אין זה כונת מהר"ל ולבוש וכל זה ברור. ודנתי בזה עוד בחידושי לנדרים דף י"ז ע"א בדברי הר"ן ואכמ"ל.

אך ראיתי שוב בשדה חמד כרך ח' במערכת חמץ ומצה סימן י"ד אות י' שהסמיך לדברי מהר"ל את מש"כ היראים דכשתוקע תקיעה ארוכה אין בו איסור משמיע קול כיון שלא פירש וכהא דמילה דכל זמן שלא פירש חוזר על ציצין שאינם מעכבין, ומבוארת הבנתו דרק באכילה אחת הוי הכל בכלל המצוה, והנלענ"ד כתבתי.

ד

והנה כשחזרתי לאח"ז על סוגיא זו נתיישבתי בדעתי והנני לבאר.

א: בדברי הרמב"ם מבואר להדיא דלא כמהר"ל שהרי ברור מדבריו דיש רק שני דינים בהסיבה כזית מצה, ושאר אכילתו ושתייתו שלגביה כתב הרי זה משובח. ואין ביניהם גדר שלישי של כל אכילת מצה, וז"ב, ובהכרח שהדיוק שדייקתי מפ"ו ה"א אין בו ממש.

ב: להדיא כתב הריטב"א במכות שם דהכל שתיה אחת אף ששותה בזה אחר זה. וכונתו ברורה דאף אם הפסיק הוי שתיה אחת, דהרי כתב דבגופין מחולקין או איסורין מחולקין חייב שתים הרי דבהפסקות אין די לחייבו ב' וז"פ. וא"כ דברי הריטב"א דומין לדברי מהר"ל דאף בהפסקות הוי אכילה אחת וכ"ז לא כמו שכתבתי.

ג: יש לעיין עוד ביסוד דברינו דאפשר דבזה תלי' מחלוקת הראשונים אם ריבוי בשיעורין מה"ת או מדרבנן דאם כל שיעור הוי מעשה בפנ"ע מסתבר דאסור מה"ת והא בהא תליא.

ד: לכאורה נראה פשוט דאין שום גדר מצוה בתקיעות ארוכות מהשיעור אף לשיטת היראים דהוי בכלל המצוה ואין בו איסור משמיע קול, וצ"ע מה בין זה לאכילה מרובה למהר"ל דהוי מצוה. ונראה לכאורה דה"ה דהבולע יותר מכזית בב"א אין בו תוספת מצוה כלל, רק האוכל וחוזר ואוכל עושה מצוה מרובה דמעשה האכילה הוא המצוה, והתוקע תקיעה ארוכה כבולע יותר משיעור הוא, ועדיין צ"ע בכל זה.

הגב על הנושא

לתחילת הדף