אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » אם מותר לעבור עבירה בקום עשה כדי למנוע עבירה חמורה יותר בשב ואל תעשה

אם מותר לעבור עבירה בקום עשה כדי למנוע עבירה חמורה יותר בשב ואל תעשה

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (ב' א').

"וילך איש מבית לוי – להיכן הלך, אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: (איוב כ"ב) ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטה י"ב ע"א).

הרי לן דעתו של עמרם דבזמן גזירת שמד כאשר התינוקות נהרגים יש להמנע מפו"ר. ולכאורה סברתו דמוטב לנו לבטל מצות עשה דפו"ר מלהביא לידי איבוד נפשות של ילדינו ושוב חזר בו בתוכחת בתו.

ויש לעיין במסקנת הדברים, האם זה משום שאסור לבטל מצות עשה דרמיא עליה חובה, תהיינה תוצאות קיומה של מצוה אשר תהיינה, או שמא משום דיש לתלות דגזירה עבידי דבטלה, וכמ"ש בכתובות (ג' ע"ב) "גזירה עבידה דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן". ועיין בבדק הבית לבית יוסף (יו"ד סימן קנ"ז) שרב אחד פסק שיש לשלוח יד ולהרוג את הילדים בשעת הגזירה כדי להצילם מן השמד, ורב אחר כעס עליו וקראו רוצח, "ואח"כ נתבטלה הגזירה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם".

וכיוצא בסברתו של עמרם מצינו עוד בדעתו של חזקיהו המלך בברכות (י' ע"א) שביטל מצות פו"ר משום ד"חזא לי' ברוח הקודש דנפקי מיני' בנין דלא מעלו", והנביא ישעיהו הוכיחו שאסור היה לו לבטל מצותו "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת אבעי' לך למעבד ומה דניחא קמיה קוב"ה לעביד".

ולכאורה פשוט דבעובדא זו אין לומר גזירה עבידא דבטלא, ומה שראה ברוח קדשו ראה כהוגן, ואעפ"כ אמר לו הנביא עפ"י ה' שאסור היה לו לבטל מצותו והקב"ה כטוב בעיניו יעשה.

אך באמת יש לחלק בין הרואה ברוח הקודש שיצא ממנו בנין דלא מעלו, דמ"מ הוי כדרכו של עולם ולא כל אדם זוכה לבנים לומדי תורה ושומרי מצוות, ומשו"כ אינו רשאי לבטל מצות פו"ר, משא"כ בגזירת השמד כאשר דם הבנים נשפך כמים.

ואפשר דתרוייהו אמת, ובשעת הגזירה אינו רשאי לבטל אלא לקוות ולהתפלל שהגזירה תתבטל, וכשראה חזקיהו ברוה"ק שיצאו ממנו בנין דלא מעלי אין בזה סיבה לבטל מצות פו"ר, ודו"ק.

אמנם הנראה עיקר בזה בדקדוק לשונם בגמ' שם שאמר עמרם "לשוא אנו עמלים", דהלא כל מהות מצות פו"ר הוא מש"כ "לא תהו בראה לשבת יצרה" וכמבואר במשנה גיטין (מ"א ע"ב), אבל אם הורגים את הילדים ואין העולם מתיישב כלל ע"י השתדלותנו מותר לבטל מצוה זו. אלא שבתו הוכיחתו על פניו דמ"מ אין לבטל מצות עשה, וכמבואר.

ב

אם מותר לעבור עבירה בקום עשה כדי למנוע עבירה חמורה יותר בשב ואל תעשה באותו ענין

הנה כתב הרמ"א ביו"ד (סימן שס"ח ס"א)

"וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר, אף על גב דמותר בהנאה (כן משמע מהרא"ש והמרדכי). וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה, שרי (ג"ז במרדכי). וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות, כגון שהמושל עובד כוכבים מרעה בהמות על הקברים וא"א למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה, ואין יד הקהל משגת, מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובדי כוכבים, שזהו כבוד המתים (ת"ה סימן רפ"ד ומהרי"ו סימן נ')".

ובבהגר"א (שם ס"ק ה') "וראיה מחזקיהו שקצץ דלתות היכל להציל שאר המקדש". וכ"ה בשו"ת מהר"י וייל שם.

ומקור הדברים בספר מלכים (ב' י"ח ט"ו – ט"ז):

"ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ה' ובאצרות בית המלך. בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' ואת האמנות אשר צפה חזקיה מלך יהודה ויתנם למלך אשור".

הרי לן מדברי הרמ"א שמותר לעשות שימוש בפירות ועשבים של בית הקברות ולמוכרן כדי להציל את בית הקברות מלהתחלל, ואף שהוא עובר עבירה בקום ועשה, ולכאורה יש לתמוה מה היתר יש לו לעבור עבירה כדי להציל בית הקברות, והלא אם המושל הוא זה שיחלל את בית הקברות ידינו לא במעל ואנחנו נפשנו הצלנו.

וגדולה מזו כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן ס"ז) בח"ק שעקרו אילנות של בית הקברות כדי לפנות מקום לקברים חדשים, והתיר להשתמש בעצים כדי לבנות קיר לבית החיים, דכיון שזה לכבוד המתים אין בזה איסור, עי"ש.

והלכה זו למדו מחזקיהו המלך שקצץ צלחות ההיכל ועשה מעשה של בזיון ביהמ"ק ואפשר שיש במעשיו אף לאו ד"לא תעשון כן לה' אלקיכם" כדי להציל את שאר בית המקדש.

הרי לן דמותר לעבור על עבירה בידיים כאשר הוא ממעט בעצם ומהות העבירה, אף שאילו היה נוהג בשוא"ת לא היה עושה כל עבירה בידיים, אך תוצאה חמורה יותר היתה מתרחשת ובידו היה למנוע זאת.

ובשו"ת דברי מלכיאל (חלק א' סימן ס"ז) כתב לדחות את ראית מהרי"ו מהא דחזקיהו המלך דאפשר שלא הורה היתירא לקצוץ דלתות ההיכל אלא משום פקוח נפש וכדי שלא יבא מלך אשור ויחריב את ביהמ"ק וארץ ישראל ולא משום כבוד בית המקדש.

אך מ"מ הסיק דעצם ההלכה נכונה וישרה וכמו שמותר להלין את המת משום כבודו, עי"ש.

וזה יסוד גדול ומחודש בהלכה שיש לדון בו בכמה הלכתא גבורתא.

א. בזיון ספר תורה על מנת להצילו מבזיון גדול יותר.

הנה איתא ביו"ד סימן רפ"ב ס"ג:

"היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו, לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור. ואם היה מפחד מפני הגנבים, מותר".

הרי שהתירו לישב ע"ג ספר תורה אף שיש בזה עבירה גמורה כדי למנוע מספר התורה בזיון גדול יותר כשיפול לידי הגויים ויבזוהו. דודאי אין לפרש הלכה זו דהתירו לישב ע"ג ספר תורה כדי למנוע הפסד ממוני דגניבה, וע"כ דלא התירו אלא למנוע בזיון גדול יותר של כבוד ספר התורה ע"י הגנבים הגויים.

וכן פירש בדעת קדושים שם, וכתב דוגמא ומקור לסברא זא ממה שאמרו במס' קידושין (ל"א ע"ב) לגבי מצות כיבוד אב "יש מטחינו ברחיים ומביאו לחיי עולם הבא", עי"ש.

ב. וכך פסק בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן י') דמותר לשרוף כתבי הקודש אם יש חשש שיתבזו ביותר ויתגוללו בחוצות, וכ"כ בחזון איש יו"ד הלכות ס"ת (סימן קס"ד אות ג', ובמס' ידים ח' י"ח).

והן אמת דבשו"ת כנסת יחזקאל (סימן ל"ז) חלק על השבות יעקב וס"ל דאין להתיר איסור בידיים כדי למנוע בזיון בשוא"ת, אך דברי השבו"י והחזו"א יש להם מקור גדול מדברי הראשונים והפוסקים הקדמונים, כמבואר.

ג. ובשו"ת חת"ס (ח"ו סימן ח') נשאל גאון ישראל בסופר שכתב על גבי קורה פסוק מספר תהלים "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" על מנת לקבעו בבית הכנסת, ובא רשע אחד וקבעו בבית הכסא, והתיר החת"ס למחקו אף ע"י ישראל גדול אם א"א ע"י גוי, כיון שכל כונתו אינה אלא למנוע בזיון גמור משמו הגדול ית', עי"ש.

והחת"ס הסמיך פסק זה גם על מה שאמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה" (יבמות ק"ג ע"א), ואכמ"ל.

ד. ובמקום אחר דנתי בסברת הגרש"ז אוירבך שהתיר בזמנינו לתת אוכל למי שודאי לא יברך עליו, ואף דמבואר להדיא בשו"ע (סימן קס"ג ס"ב וסימן קס"ט ס"ב) דאסור לעשות כן משום לפני עור, דכיון דבזמנינו כך מתחייב מכללי הנימוס ואם לא יכבדנו לאכול או לשתות יגרום לו שנאת ישראל דחמור טפי מברכת הנהנין אין זה הכשלה אלא הצלה מן החטא.

ולענ"ד לא מסתבר כלל לומר דזה מוגדר כהצלה דכל עוד אין העבירה מזומנת לפנינו אין כאן הצלה מן החטא, ומאידך גיסא נותן הוא לפני חבירו אוכל שלא יברך עליו, נמצא שהכשלה יש כאן והצלה אין כאן.

אך מטעם אחר נראה להקל, דבאמת עדיף להכשיל את חבירו בעבירה קלה על מנת להצילו מעבירה חמורה, דכיון דמהות העבירה בלפנ"ע אינה אלא למעט בעבירה, מסתבר דעדיף להכשיל חבירו בעבירה קלה כדי למנוע ממנו לעבור על עבירה חמורה.

וכבר דן בהגהות הגרעק"א ביו"ד (סימן קפ"א) בהא דאיתא שם (סעיף ו') דאף דאשה אינה מצווה בלאו דהקפת הראש מ"מ אסור לה להקיף את האיש. וכתב הגרעק"א דלכאורה יש בזה לאו דלפנ"ע, אלא דאם יקיף את עצמו עובר הוא בשני לאוין אחד למקיף ואחד לניקף, ונמצא דכשהיא מקפת את האיש היא ממעטת בעבירה דידיה כיון שאינו עובר אלא בלאו אחד.

אך לפי פשטות לשונו משמע דלא מיירי אלא באיד"ר ובמצוה לאפרושי מאיסורא ולא מאיסור תורה דלפנ"ע, עי"ש וצ"ע.

ה. באיסור ליתן חנייה בקרקע לגוי.

בפולמוס על היתר המכירה של אדמת ישראל בשביעית, אחד הנושאים שלגבם נחלקו גדולי ישראל היה האיסור ליתן לגויים חניה באדמת ארץ ישראל, ובין שאר סברות השוללים מכירה זו האיסור ליתן לגויים חניה בקרקע. ולעומתם סברו המחייבים דכדי לחזק ולהציל את היישוב היהודי בארץ ישראל שהיה רופף עד למאוד מותר למכור להם מאדמת ארץ ישראל, ואכמ"ל.

אמנם אף בסוגיא זו אמרו חז"ל (פסחים נ"ו ע"א) "ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו וכו'". ובמה שקיצץ דלתות ההיכל לא הודו לו, הרי דלכאורה לא נהג בזה כהלכה ואיך למדו הראשונים ממעשה דחזקיהו כאשר העידו חז"ל שלא הודו לו בזה.

ונראה ליישב דבריהם דהלא כתב רש"י שם דלא הודו לו משום דהיה לו לבטוח בהקב"ה שהבטיח לגונן על העיר, וכמ"ש (מלכים ב' י"ט ל"ב – ל"ד) "לכן כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפך עליה סללה. בדרך אשר יבא בה ישוב ואל העיר הזאת לא יבא נאם ה'. וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי".

ופעמים רבות נשאלתי ע"י רופאות ואנשי מקצועות רפואיים בבתי חולים שלפעמים יושבים בועדות שעליהם לאשר ביצוע הפלות שלא עפ"י ההלכה, אך מאידך אם יפנו את מקומם לאחרים שאין יראת ה' נר לרגליהם ואיר לנתיבותיהם ברור הדבר שתתבצענה הפלות רבות יותר. והוריתי דכיון שאין בזה איסור דאורייתא דלפנ"ע שהרי אין כאן תרי עברי דנהרא, יש להשתדל עד מקום שידנו מגעת למעט בעבירה, אף שבע"כ משתתפים אנו בעקיפין באישור הפלות שלא כדין.

וכיוצא בשאלה זו יש בתחומים רבים, ואכמ"ל.

ב

בענין פירוק בתי הכנסיות בגוש קטיף

נשאלתי ע"י פרנסי הישובים בגוש קטיף לפני גזירת הגירוש לחוות דעתי בשאלה המסעירה את הציבור כולו, כדת מה לעשות במקדשי מעט, בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבישוביהם. דמצד אחד מקונן בלב חשש גדול שאם ישארו על כנם הפלשתינאים יחללו את כבוד בית ה' וישפכו את חמתם השפלה במקדשי מעט, ויש בזה חילול ש"ש באופן נורא וכדי בזיון וקצף, וכדי למנוע זאת יש מראשי הציבור שתובעים לפרק את מה שניתן לפרק ממקדשי מעט אלה ומה שלא ניתן לפרק להרוס, ומאידך יש הטוענים שעדיף שהגויים יהרסו, ואנו את נפשנו הצלנו ואין אנו אחראים על מה שיעשו הם.

ולענ"ד נראה לכאורה דראוי לפרק בתי כנסיות אלה בצורה מכובדת בדמע ובכאב מלהשאירם ביד אויבינו אויבי ה' שללא ספק יהרסום ינתצום יחללו אותם ויבזו אותם בשאט נפש ובבזיון גדול, ואנמק דברי:

הנה מבואר ביו"ד (סימן שס"ג סעיף א') דאף שיש איסור לפנות את המת מקברו משום בזיון המת, מ"מ אם אין הקבר משתמר ויש חשש שנכרים יחללוהו או שיחדרו מים לקבר מצוה לפנותו. הרי לן דאף שיש איסור גמור לפנות מת מקברו, אם יש חשש שיחולל ע"י הנכרים מצוה לפנותם בבזיון מועט ולהצילם מבזיון גדול. ולכאורה ה"ה בני"ד מצוה להרוס בתי כנסיות אלה בבזיון מועט מלהפקירם לנכרים לשפוך עליהם זעמם וחמתם.

אמנם לכאורה אין בזה ראיה גמורה דהאיסור לפנות מת מקברו מקורו בדברי הירושלמי וכתב הכל בו הטעם מפני שהבלבול קשה למתים שמתייראים מיום הדין ועל כן אפ' מבזוי למכובד אסור וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי (כן הוא בכל הפוס') וא"כ אין הטעם משום ביזוי. אבל אם אינו משתמר מפנין מפני צער ובזיון המת (הג' אשרי מאו"ז פרק אלו מגלחין) שגובר על צער הבלבול עכ"פ אין כאן דחיה של בזיון קטן מפני בזיון גדול.

אך באמת נראה פשוט דבודאי יש בזיון המת כשמוציאים אותו מקברו, דאטו אין בזיון כשמוציאים גויה מקברה, ולפעמים נתעכל הבשר בחלקו, אלא דמסתבר דכאשר עושים כך לצרכו ולכבודו אין בזה איסור, ולכן אמרו דיש בזה טעם נוסף, דבלבול קשה למת, ואעפ"כ יש שהתירו, וא"כ שוב יש ללמוד מזה גם בני"ד.

ואף שיש לחלק בין איסור בזיון המת ללאו דלא תעשון כן, דעל הרס בית ה' נצטווינו בלאו מפורש אך אין מצווה מפורשת להציל ביהכ"נ מבזיון ע"י נכרים, משא"כ בדין של ביזיון המת שאינו לאו מפורש, וא"כ מסתבר דכשם שאסור לבזותו, כך מצוה להצילו מבזיון, ומשו"כ בדין הוא שראוי לבזותו בידיים בזיון מועט כדי למנוע ממנו בזיון גדול כמבואר בשו"ע. אך מ"מ נראה דבאופן שאין בו איסור דלא תעשון כן, דהיינו בהחלטת טובי העיר להפקיע קדושת ביהכ"נ דשוב אין כאן אלא משום בזיון הקודש דבית מקדש מעט, עדיף טפי לפרק ביהכ"נ בידינו כנ"ל.

ונראה עוד ראיה מהא דמסכת תרומות פ"ח משנה י"א שם נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע "היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו אמר לו נכרי תן לי אחת מהן ואטמאה ואם לאו הרי אני מטמא את כולן, רבי אליעזר אומר יטמא את כולן ואל יתן לו אחת מהן ויטמא, רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע".

ולכאו' נחלקו בכעין שאלתנו דלדעת ר"א מוטב שהגוי יטמא את כל התרומה ובלבד שלא נגרום בקום ועשה לטמא אפילו תרומה מועטת, ולדעת ר"י טוב לנו ליתן להם בידיים לטמא מעט תרומה כדי להציל את שאר הככרות מן הטומאה. והרמב"ם הרי פסק בפי"ב ה"ו מתרומות כר' יהושע הרי דניחא לן טפי לגרום טומאה למעט תרומה בקום ועשה מאשר לגרום בשב ואל תעשה לטומאה להרבה תרומה. וה"נ י"ל בני"ד דעדיף לגרום לביהכ"נ בזיון קטן מאשר להניחו שיתחלל בבזיון גדול ע"י הערבים.

וידעתי גם ידעתי שיש לחלק בין כמות כהא דתרומה לאיכות כנידון דידן, אך מ"מ נראה דביסוד הדברים דומים סוגיות אלו זל"ז, ומכללן למדנו גם בני"ד דטוב לנו להרוס בתי כנסת אלו בצער ובדמע מאשר לתת אותם לצהלות הטמאים מחללי ה'.

אך מ"מ אין מזה ראיה גמורה דמ"מ אין אנו מטמאין את התרומה בידים משא"כ בני"ד.

וי"ל ועוד ע"פ מה דאיתא ביו"ד סימן רפ"ב ס"ג "היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניחנו בשק ויניחנו ע"ג חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר". ולכאורה תמוה שהתירו לישב ע"ג ס"ת משום הפסד ממון, וע"כ צ"ל דלא התירו אלא משום כבוד ס"ת שלא יתחלל ויתבזה ע"י הנכרים הגנבים, הרי שהתירו לבזות ס"ת בידים בזיון מעט כדי למנוע מן הגנבים לבזותו בזיון גדול, וכך גם בני"ד טוב לפרק בתי הכנסיות בדרך כבוד ככל האפשר ולא לתת אותם למרמס תחת רגליהם של הרוצחים השפלים.

ועוד מצינו כעין זה בשו"ת שבות יעקב ח"ג סימן י' שהתיר לשרוף כתבי הקודש אם יש חשש שיתבזו ויתגוללו בחוצות, הרי שהתיר לבזות בזיון מועט בידיים ע"מ למנוע בזיון גדול ע"י אחרים. ואף שבשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ז חלק עליו גדול היה השבו"י מאד ודבריו חזי' לאיצטרופי. ועי"ש בשבו"י שהביא ראיה מספר שמואל א' פרק ל"א פסוק ד' דאיתא התם "ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ע"כ הרי אף דמאבד עצמו לדעת הוא מן העבירות החמורות דאין להם חלק לעה"ב ואין מספידין עליהם אפ"ה התירו". והרי זה דומה לנידו"ד מצד שמדובר על חילול ד' ע"י גויים שפלים שיפלו בתי הכנסיות לידיהם. ועיין מש"כ החזון איש בהל' ס"ת סי' קס"ד אות ג' ובמסכת ידים סימן ח' אות י"ח וז"ל "אם אנו רואים שהם (הקרקטין- גליונות דפוס של ספרי קודש) מתבזין ביותר אם אין אנו מתירין לשרפן אפשר דזהו בכלל גדול השלום, ומוטב שישרפו מליתנן למרמס תחת רגלים ותשמישי בזיון".

אך באמת מצאנו בזה מקור מפורש בדברי עמוד ההוראה לבית ישראל בשו"ת חת"ס ח"ו סי' ח' בסופר שכתב פסוק על קורה "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" כדי לתלותו בבית הכנסת ורשע אחד נטלו וקבעו בבית הכסא, וכתב החת"ס דאם אפשר למחקו ע"י גוי יעשו ע"י גוי קטן ואם א"א ימחקו ע"י נכרי גדול ואם גם זה א"א ימחקו ע"י ישראל דכיון דמחיקה זו נעשית כדי למנוע בזיון גדול לשם ה' הוי כעבירה לשמה ומותר, ובמק"א דנתי בדברים מחודשים אלו של החת"ס, אך ברור שהם מבוססים ביסודם על הנחה דאיסור "לא תעשון כן" יסודו בכבוד שם שמים, ומשו"כ חידש דכדי למנוע בזיון גדול ונורא מותר אף למחוק שם ה' בידיים עיי"ש.

והנה ידעתי גם ידעתי את חרדתם של רבים וטובים מפני החשש מה יאמרו הגויים בראותם שאנו עם בני ישראל מחריבים בתי כנסיות ויטיחו בנו הלא גם אתם החרבתם בתי תהלתכם ומה לכם כי תלינו עלינו כאשר אנחנו רוצים להרוס בתי כנסיות לצורך פיתוח אזורי, ומצאנו בדברי חז"ל דאסרו את המותר משום חשש כעי"ז בביצה ו' ע"א דאף דיו"ט שני כחול לגבי כבוד המת במקום דאיכא חברי אסרו שמא יכפו עלינו לעשות מלאכתם, ובתוס' שם הביאו בשם ר"ת דגם בזה"ז אנו משועבדים לעבודת המלכות ואם נתעסק בקבורת מתינו יתבעו שנעסוק גם במלאכתם עיי"ש.

אך נראה טפי לענ"ד דלמגינת לבנו אומות העולם לא הכירו בזכותנו ליישב חבלי ארץ אלה ומבחינתם עלינו לסלק כל זכר של ישיבתנו שם, ומבחינתם אין כאן הרס של בתי תפילה דידן אלא סילוקם משטחם של אחרים.

והנה אף שכל הנ"ל ברור לענ"ד, כיון שאין בזה הכרעה ברורה והוא בבחינת או לי מיוצרי אוי לי מיצרי אין אני אומר קבלו דעתי, אך מ"מ אי לדידי צייתי נראה דיש לנו לפרק את מקדשי מעט בצער ובדמע, באהבה ובחמלה ולא להניחם למרמס ובזיון בידי אויבינו.

הגב על הנושא

לתחילת הדף