אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » אם נכון לקרוא בלחש עם שליח ציבור הקורא את המגילה

אם נכון לקרוא בלחש עם שליח ציבור הקורא את המגילה

הנה יש לעיין במי שיש מגילה כשרה תחת ידו אם נכון שיקרא בלחש ביחד עם הש"צ את המגילה או שמא עדיף לשמוע ולשתוק. דהנה בסימן תר"צ סעיף ד' איתא דמי שאין בידו מגילה כשרה לא יקרא עם הש"צ, ובט"ז ס"ק ד' וכן במג"א ס"ק ו' ביארו דיש חשש שמא העומד לצדו ישמע ממנו ולא מן הש"צ ולא יצא יד"ח. ולכאורה חשש זה קיים אף במגילה כשרה שהרי צריך כונת שומע ומשמיע. אך באמת אם יקרא בלחש באופן שחבירו העומד על ידו לא ישמע כלל אין כל חשש והפסד. וכן אם יכוון להוציא כל שומע ג"כ אין כל חשש, דאם ירצה חבירו לצאת על ידו יצא, ואם ירצה לצאת ע"י הש"צ יצא, ולא מסתבר לחשוש שמא לא יוכל לשמוע את הש"צ.

וכל עיקר ספיקא דידן ממה שכתב הטור בסימן נ"ט "כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה, ברכת יוצר וערבית אנו אומרים עם שליח ציבור בנחת כי אין אדם יכול לכוון תדיר עם שליח ציבור בשתיקה וגם אם היה מכוון לדברי ש"צ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכונה כי הפסיק באמצעיתה אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כונה יצא". הרי שחששו הרא"ש והטור דכיון דברכה ארוכה היא ברכת היוצר שמא יפליג במחשבותיו ולא ישמע כראוי ולא יצא יד"ח. והלכה זו אף הובאה בשו"ע שם סעיף ד'.

ואם בברכת יוצר חששו שמא לא ישמע כראוי במגילת אסתר שהיא ארוכה פי כמה מברכת היוצר על אחת כמה וכמה. ואף שאמרו דמגילת אסתר איידי דחביבה משתמעי, המציאות מוכיחה שגם במגילת אסתר מצוי מאד שהמחשבות מפליגות למחוזות רחוקים, ולכאורה כל כה"ג לא יצא, וכמבואר בסימן נ"ט.

אמנם ידועים דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תס"ז) שדן אם צריך לדקדק בשמיעת כל תיבה ותיבה מן המגילה, ונחלקו האחרונים בביאור דבריו, ונבאר.

הב"ח בסוף סימן תרצ"א והט"ז שם סק"ב כתבו "כתב הרשב"א… הקורא המגילה להוציא הציבור אפילו לא השמיט בו אלא תיבה אחת חוזר וכו' דמשמע בירושלמי בטעות דיהודים הטעם הוא דהלשון והענין אחד הוא דאינו חוזר הא לאו הכי חוזר אבל בשומעין אין צריך לכוון בכל תיבה ותיבה".

הרי לן שכתבו לחלק בין הקורא והשומע, דאף שהקורא שדילג על תיבה אחת לא יצאו בו יד"ח, דין אחר לשומע ואף שלא דקדק בכל תיבה ותיבה יצא יד"ח.

אך המג"א בסימן תר"צ ס"ק ט"ו כתב דבודאי לא עדיף השומע מהקורא וכשם שהקורא שדילג תיבה אחת לא יצא יד"ח כך גם בשומע, אלא שאף אם לא דקדק בכל תיבה ותיבה יצא דמסתמא שמע כראוי, עי"ש.

ובלבושי שרד כתב בביאור שיטתו "אע"ג שהמג"א מציין על צריך שיכוון לצאת יד"ח, רשב"א לא בזה מיירי אלא שיכוון בשמיעת כל תיבה ותיבה ומביא ראיה דאין צריך כל כך דקדוק דעמי הארץ שאינם יודעים הלשון אי אפשר להם לכוון כל כך אלא כיון שמטה אזנו להקורא ואינו חושב מחשבות אחרות מסתמא שמע הכל וא"צ לכוון בכל תיבה בבירור, אבל אם ודאי לו שלא שמע תיבה אחת לא יצא ובס"ג לא מכשרינן דהשמיט אלא לענין שמועיל מה שקורא על פה, זהו כלל כונת המג"א כן נלע"ד".

וחומרא גדולה יוצאת מדבריו, דאם חשב מחשבות אחרות בשעה ששמע קריאת המגילה לא יצא ידי חובתו, ולשיטתו אנה אנו באים במצות מקרא מגילה הלא לב יודע מרת נפשו, ואף שאדם משתדל בשמיעת המגילה מ"מ מחשבותיו מתרוצצות לכל עבר, ואם כנים דברי הלבושי שרד לא יצא יד"ח.

ולפי"ז לכאורה היה מקום גדול לנהוג כמנהג הרא"ש לגבי ברכת יוצר, דהיינו לקרוא בלחש עם הש"צ את כל המגילה.

וראיתי בדעת תורה למהרש"ם בסימן תר"צ שתמה למה לא מצינו הלכה זו בדברי הפוסקים לגבי מקרא מגילה, ולעומת זאת ראיתי בקיצור שו"ע בסימן קמ"א סי"ג שכתב דאכן ראוי למי שיש בידו מגילה כשרה לקרוא עם הש"צ מילה במילה שמא לא ישמע כראוי, וזה כדברי הטור הנ"ל בסימן נ"ט, עי"ש.

וידועים דברי הגרי"ז מבריסק דכאשר עשרה קוראים כל אחד בפנ"ע אין זה חבר עיר, והוי כעשרה יחידים. ולכאורה לפי דבריו אין זה ראוי שכל אחד יקרא לעצמו, אך באמת אף לשיטתו יש פתרון שיכוון לצאת ע"י הש"צ כאשר שומע הוא כראוי ורק כשאינו שומע מתכוון הוא לצאת ע"י קריאתו הוא, ובכה"ג לכו"ע יצא יד"ח.

והנראה לענ"ד עיקר בזה, דמאחר שלכו"ע אין הבנת תוכן מעכבת ואין צריך אלא לשמוע. כל שיש מגילה לפניו והוא עוקב אחר הקריאה באצבעו או בעיניו, אין לך ראיה גדולה מזו שאכן שמע את הקריאה, דאילו היה מסיח דעתו לגמרי לא היה עומד במקום שעמד הש"צ, וכיון שברור הדבר שהוא עומד בעצה אחת ובמקום אחד עם הש"צ די בכך לצאת יד"ח.

והרי זה דומה למה שכתב החזו"א (בגליונות על הגר"ח) לגבי מה שלא כיוון לבו בתפילה שיצא יד"ח דלעולם יש בלבו כונה כהה שהוא עומד בתפלה דהלא עומד הוא במקום אחד וכורע ומשתחווה במקום שאמרו לעשות כן, ודי בכונה כהה זו להיחשב כונת המצוה להוציאו יד"ח. וכן הדבר בני"ד, אף אם הפליג במחשבותיו בעניינים אחרים, הלא כל עוד עיניו צופיות במקום הקריאה בהכרח יש בלבו כונה כהה לשמיעת הקריאה.

ונראה ראיה לדרכנו ממש"כ המג"א בסימן קמ"ו ס"ק ה' בשם המטה משה דראוי לכל אדם לקרוא בלחש בקריאת התורה כיון שקשה לשמוע מפי הקורא, והמשנ"ב הביא הלכה זו בסימן קמ"ו ס"ק ט"ו ובסימן רפ"ה ס"ק י"ד עי"ש. ולכאורה תמוה דהלא צריך קריאה מתוך הכתב ומה תועלת יש בקריאת כל אחד ואחד מתוך חומש שלפניו. וע"כ כונתם דע"י שיקרא לעצמו בלחש יצא יד"ח בקריאת הבע"ק דכיון שהוא עוקב אחרי קריאת הבע"ק די בכך.

ולפי"ז נראה דמנהגו של הרא"ש לומר ברכת יוצר אור עם הש"צ אינו אלא כשאין לפניו סידור תפילה שמתוכו יכול הוא לעקוב אחרי ברכת הש"צ ורק בכה"ג כתב "כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם השליח ציבור בשתיקה" אלא כשיש לפניו סידור תפילה.

ואפשר עוד דכל מנהגו של הרא"ש אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד יצא יד"ח בכל ענין ואופן דמ"מ שמע ואין הכונה מעכבת בשמיעה כשם שאינה מעכבת בקריאה, אלא שלרווחא דמילתא נהג הרא"ש לומר ביחד עם הש"צ. אמנם זה נכון לפי גירסת הטור שכתב "אם היה מכוין לדברי השליח ציבור ובאמצע היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכונה". ומשמע שלא הפסיד אלא את הכונה, אבל בשו"ת הרא"ש כלל ד' סימן י"ט הגירסה היא "הרי הפסיד הברכה". ומשמע שהפסיד את עצם הברכה ולא יצא יד"ח. ונראה בטעם ההלכה לפי גירסא זו דכשלא התכוין לשמוע הו"ל כמתעסק בעלמא משא"כ במי שקורא הרי יש לו כונת המעשה ואינו כמתעסק, ודו"ק.

ונראה להוסיף בזה טעם שאין נכון שכל אחד יקרא לעצמו את המגילה בלחש, דהנה חידש הבית יוסף בסימן תרפ"ט דאף דבכל שאר המצוות שבדיבור אין צריך להשמיע לאזניו (וכמבואר בסימן ס"ב סעיף ג' לגבי קריאת שמע) מ"מ במקרא מגילה צריך להשמיע לאזניו משום פרסומי ניסא ולא די במה שמוציא בשפתיו, והביאו להלכה בשער הציון שם סק"ז, עי"ש. ומאידך אסור לקרוא בקול שמא ישמעו שכניו ויתכונו לצאת על ידו ולא ע"י הש"צ כמבואר לעיל. ואם רבים יקראו בלחש באופן שמשמיע לאזניו יש חשש שמא יווצר רחש שישמע גם לאחרים ויבואו לידי מכשול שיכוונו לצאת בשמיעת שניהם או שלא יוכלו לשמוע היטב את קריאתו של הבעל קורא.

סוף דבר נלענ"ד דכל שהוא עוקב בעיניו או באצבעו אחרי הקריאה יש בלבו כונה כהה ונסתרת לשמוע ודי בזה כדי להוציאו יד"ח. ודו"ק בכ"ז.

(תשובה כת"י)

הגב על הנושא

לתחילת הדף