אתה נמצא כאן: דף הבית » מנהגים » אמירת אקדמות בחג השבועות

אמירת אקדמות בחג השבועות

המקור הקדום ביותר למנהג אמירת אקדמות

בקהילות אשכנז נהוג מקדמת דנא לומר בחג השבועות פיוט מיוחד לפני קריאת התורה. פיוט זה נאמר בארמית ומתחיל במילים "אקדמות מילין". מנהג זה הוזכר בספרי רבותינו הראשונים, ומובא במחזורים ישנים כבר במאה הי"ג דהיינו לפני כ800 שנה. במנהג זה נכרך מעשה מופלא. וננסה לסקור את תולדות המנהג מחברו והמעשה המופלא שנקשר בהם.

בספר המנהגים לרבי אברהם קלויזנר שהיה רבם של גדולי בעלי המנהג האשכנזיים נאמר "בשבועות אומרים הדיברא אקדמות מילין אחר סיום פסוק ראשון דקריאת התורה שהוא בחדש השלישי באו מדבר סיני". מנהג זה הובא גם בספרי תלמידיו רבי אייזיק מטירנא (ספר המנהגים) ור' זלמן יענט. ואף המהרי"ל אבי מנהגי אשכנז שחי באותו דור כותב בספר המנהגים שלו (הלכות שבועות ד"ה [ג] ש"צ) "במגנצא אין אומרים שום דיברא רק יום ראשון אקדמות מילין בסיום פסוק בחדש השלישי".

שם מחבר האקדמות, ותוכן האקדמות

בספרי המנהגים הללו לא הוזכר שמו של מחבר הפיוט אבל באקרוסטיכון [ראשי התיבות הראשונות בכל משפט] של הפיוט אנו מוציאים את שמו "מאיר ברבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ". רבי מאיר חי לפני כ900 שנה והיה מרבותיו של רש"י, כמובא בסדור רש"י (סי' קעד, ושבלי הלקט סי' רצ) "ושמעתי מפי אותו צדיק, והנהגתי אני במקומי". ונפטר בחייו שהרי מביא פירושים בשמו בפירושי הנ"ך, (הושע ו ט, עמוס ג יב, ותהילים עג יב), בתוספת התואר "זכר צדיק לברכה".

תוכן הפיוט מתחיל בבקשת רשות, ואח"כ ממשיך בשבח להקב"ה שברא את העולם רבבות המלאכים וצבא השמים העומדים ומשרתים אותו, ופחד והדרת גאונו, ושליטתו בכל העולמות, ושבח עם ישראל שחביבים עליו מהמלאכים, שלומדים תורה, ותפילתם מתקבלת, ומתואר מה שיקרא לעתיד לבא בקיבוץ עם ישראל, בהתנקמות בשונאי עם ישראל ובשכר הצדיקים בסעודת הלויתן.

פיוט האקדמות הוא 'רשות' למתורגמן ולכן נאמר בארמית

רבים וטובים ניסו להסביר מה טיבו של פיוט זה ולמה נאמר בארמית, ונאמרו השערות רבות בענין זה. ההסבר הנכון הוא שפיוט זה הינו פתיחה ורשות למתרגם, שהרי בזמנם היה נהוג לתרגם את פסוקי התורה תוך כדי הקריאה בה, קודם התרגום היה אומר המתרגם פתיחה בארמית שהיא שפת התרגום. יתכן שזהו שריד למנהג זה. סברא זו מתקבלת יותר לאור דברי התוספות (מגילה כד ע"א ד"ה ואם, ראה גם במחזור ויטרי לתלמידו של רש"י סי' קו) שבזמנם נהגו לתרגם רק בפסח ובשבועות. וכזכר למנהג זה נותרה לנו הפתיחה של מתרגם הקריאה בחג השבועות[1].

במחזורים מאותה תקופה מובאים עוד פיוטים שבארמית שכנראה אמר המתרגם תוך כדי קריאת התורה. סמוך לעשרת הדברות נאמר הפיוט "ארכין ה' שמיא", ויש מקומות שהוסיפו פיוט לפני כל אחת מעשרת הדיברות כגון "ארעא רקדא" לפני אנכי ה' אלוקיך, ו"אמר יצחק לאברהם אביך", לפני כבד את אביך ואת אמך. ואת הפיוט "יציב פתגם" אמרו אחרי הפסוק הראשון של ההפטרה. מנהגים אלו הוזכרו גם מספרי המנהגים שהבאנו לעיל. גם במחזור ויטרי שלפנינו עמ' 335 הובא פיוט קצר הדומה בתוכנו לאקדמות, ואח"כ מובא התרגום לכל עשרת הדברות, ואחר כל דיבור מובא פיוט קצר בענין אותו דיבור.

מקור קדום נוסף למנהג זה נמצא בדברי המהר"ם מרוטנבורג רבם של כל בני הגולה (שו"ת (פראג) ח"ד סימן נט) "שאלת אם הקורא בתורה יכול לומר [בחג השבועות בקריאת עשרת הדברות לאחר קריאת כל דבור ודבור היו אומרים פיוט הנקרא "דברא" ע"פ תרגום ירושלמי "דברא קדמאה", ונודע לנו י"ז דברות והן לדיבר הראשון והשני והתשיעי ב' לכל אחד ואחד, לדיבר השלישי והשביעי ג' לכל אחד ואחד, ולשאר הדיברות, אחד לכל אחד ואחד] "דברא", הא אמר סוף פרק בני העיר (ל"ב ע"א) "הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה". [בסוגריים, דברי המהדיר]. 

מחלוקת הפוסקים אם לומר את האקדמות קודם הברכה, או אחריה, או אחר הפסוק הראשון,

כאמור המנהג הקדום היה לקרוא את ה"אקדמות" אחר הפסוק הראשון של קריאת התורה בחג השבועות.

כמו שהבאנו לעיל מספר המנהגים לרבי אברהם קלויזנר שהיה רבם של גדולי בעלי המנהג האשכנזיים, ומשאר הגדלים בעלי המנהג, אך לאחר זמן ערערו חלק מהפוסקים ובראשם הט"ז (סי' תצד סק"א) על מנהג זה, וטענו שאמירת ה"אקדמות", נחשבת כהפסק בקריאת התורה בין ברכות העולה בתורה וקודם אמירת שלושה פסוקים, והרי אפילו לדבר בדברי תורה אסור  (סי' קמו סכעיף ב), וכ"ש בשבח זה שאינו מענין הקריאה כלל. ולכן יעצו לאומרו קודם ברכת כהן העולה לתורה.

בתחילה היתה התנגדות רבה לשינוי המנהג הקדום לומר את האקדמות אחר הפסוק הראשון, ובתשובות הנמצאות בידינו אין כמעט אחד מגדולי הפוסקים של האריך בנימוקים הילכתיים להשארת המנהג על מתכונתו הישנה. הראשון שעסק בכך היה ה"שער אפרים" אבי אמו של החכם צבי ובשו"ת שלו (סי ') האריך להוכיח שאין לשנות מהמנהג, רוב התשובה שנשלחה לונציה שבאיטליה עוסקת בשאלה האם בי"ד ספרדי יכול לפסוק בויכוח שיש בקהילה אשכנזית האם לומר את ה"אקדמות" אחרי הפסוק הראשון, או לפניו כדי שלא יהיה הפסק, או שהם פסולים לדון בכך כיון שהם לא נוהגים לומר "אדמות", ודעתם נוטה שלא להפסיק ולאמרו אחר שהתחיל לקרוא בתורה. ואם ניתן להם להכריע יבטלו את כל מנהגי האשכנזים כיון שהם הרוב. ומאריך שם להוכיח שאין לבטל את המנהג שהוא מנהג וותיקים ואין כח ביד אדם לבטלו, ומצדיק שיש לאמרו אחר הפסוק הראשון. ובכוונה קבעו אותו במקום זה, כיון שמיד אחר הברכה הרי זה הפסק שאסור ודאי לעשותו כמו שאין להפסיק בשיחהבין ברכת המוציא לאכילת הפת, ואחר הפסוק השלישי או השני נחשב שכבר גמר את מעשה הקריאה, שהרי יוצא ידי חובת קריאה אחרי שלוש פסוקים (ס"י סי' קמ), וי"א אחרי שתי פסוקים (מהרי"ק סי' קעח). ולכן תיקנו אחרי פסוק ראשון שהוא באמצע קיום המצוה.  וכך נפסק גם בחק יעקב בגליון השו"ע לר' יעקב ריישר. ובבאר היטב (תצד סק"ב) כתב שאין להשגיח בדברי החק יעקב ויש לנהוג כט"ז, וכן מנהג פולין. ובשו"ת שבות יעקב לבעל החק יעקב הובאה תשובת תלמידו ר' גרשון קאבלענץ מיום ב' ו' חשון תע"ח, ובה האריך להצדיק את דברי רבו  לקיים את המנהג הישן ודלא כט"ז. ומסביר שם שתיקנו לאמרם אחר פסוק ראשון משום שהוא על שבח התורה ואין לשוררו אלא כשהתורה פתוחה ולכן צריך להמתין עד אחר התחלת הקריאה דאין לפתוח הס"ת עד אחר הברכה ובין ברכה לקריאה אין להפסיק.

אף במגן אברהם שחי דור אחרי הט"ז (ריש סי' קמו) משמע שנהג לאמרו אחר הפסוק הראשון כמנהג הישן. והפנים מאירות (ח"ג סי' לא) כתב "ודע לך כי נהירנא בימי חורפי שרצה רב אחד לנהוג כדעת הט"ז ולא הניחו הקהל לשנות מנהגם ואני ג"כ כל ימי לא הנהגתי כמותו וכל המשנה ידו על התחתונה. ועל טענת הט"ז שיש בכך הפסק, השיב הפנים מאירות שכאשר גם הבעל קורא מפסיק בקריאת התורה ומתחיל לשורר ואח"כ קורא בתורה והכל שומעים את הקריאה מהבעל קורא אין בכך הפסק, ומותר להפסיק בענין זה כמו שמפסיקים לקרובץ (ראה טור סי' סח). ואין כאן חשש ברכה לבטלה דדומה כמו שמברך על המזון המוציא והתחיל לאכול דמותר להפסיק ולדבר באמצע אכילה והמפורסמות אין צריכין ראיה שמנהג זה נתיסד משנים קדמוניות לפני איתני וגאוני ארץ והלבוש מביא מנהג זה. ופיוט זה הוא שיר ושבח גדול שקיימו וקיבלו עליהם דורות ראשונים שהיה חביב בעיניהם מרוב קדושתו. ואפילו לאליהו אין שומעין לבטל המנהגף ומנהג עוקר הלכה ק"ו בהקדמות לשורר שיר הקדוש הזה שאין כאן עקירת הלכה על כן אין לבטל המנהג ולדעתי המבטל פוגע בכבוד ראשונים".

אך למרות זאת ברבות הזמן ובפרט לאחר פסיקת המשנה ברורה (סי' תצד סק"ב), התקבל תיקונו של הט"ז למנהג, והיום נהגו רוב קהילות ישראל לאומרו קודם ברכות הכהן העולה לתורה.

אחד הפוסקים החשובים שהצדיק בזמנו את השארת המנהג על מתכונתו הישנה, דהיינו שיש לומר "אקדמות" אחר ברכת הכהן וקריאת הפסוק הראשון, הוא האליה רבה, ובדבריו נמצא טעם מענין למנהג זה. וז"ל "נמצא נדפס בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תיקנו אקדמות, וכו', וכיון שהמעשה היה במדבר לכן תיקנו לאמר אחר "במדבר סיני" זכר לנס".

הנוסח הקדום ביותר של המעשה המופלא שהוזכר באליה רבה,

שבגללו תוקן אמירת פיוט האקדמות

כבר לפני כ400 שנה אנו מוצאים מעשה מופלא בנוסחאות שונות המתאר כיצד נכתב פיוט זה, תחת הכותרת "מגילת רבי מאיר".

מעשה זה הוזכר בקיצור בספר בית יער הלבנון לר' אברהם יגל מחכמי איטליה (נפטר שפג והתכתב בהלכה עם גדולי דורו כרמ"ע מפאנו, ועוד, והזכיר בדבריו כתב ששלחו רבני צפת מרן הבית יוסף המבי"ט ועוד, לרבני איטליה על פריצות גדר ביין נסך וריבית ושטענז), שנמצא בכת"י, וקטעים ממנו הודפסו במקומות שונים, וז"ל "ולקהילות הקדושות בני אשכנז נמצא מגילה אחת אשר קצתם נוהגים לזכרם בשבועות… מזכרון נס נעשה ליהודים בארצות אשכנז במקום מלך עריץ אשר לקול כומר אחד אשר… בכשפיו הרג והכה… ביהודים מכה רבה והיה מבקש להשריש ביצתם מארץ החיים והתכנסו כל קהילות היהודים אל המלך ושאלו זמן להביא גם המה איש בפרץ ויוכל להלחם עם הכומר ההוא בפעולותיו ודבריו ובזמן המקובל מהמלך הביאו איש עתי מבני עשרת השבטים אשר דבר בחכמתו על כומר ההוא והציל היהודים מידו". בתיאור זה לא מוזכר "מדבר", וכ"כ הוא לא מוזכר בנוסחא שהופיעה משנת תנ"ד (1694) ואילך, [ראה להלן], ולכן בהכרח שלפני האליה רבה היתה נוסחא אחרת.

לאחרונה התגלתה גרסא מפורטת למעשה, והיא הגרסא הקדומה ביותר שלפנינו, שהועתקה ותורגמה בשנת ש"צ (כת"י פריס – כי"ח 152/7 (ס' 3243 במכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבבית הספרים הלאומי) מכתב יד קדום יותר שנכתב באידיש, ע"י ר' ישראל כהן, ונדפסה בשנת ת"כ. ובה מתבאר למה היתה כוונת האליה רבא. כיון שהסיפור ארוך נעתיק אותו בקיצור ובראשי פרקים.

"בימי הקיסר אנדיס מרטין די לאנצי [בשנת ד"א תע"א] היו בעולם מכשפים רבים, ונתחברו יחד ובנו גלגל אחד, וקשרו אליו בחכמתם שד אחד. וכאשר רצו אנשים ללמוד את חכמת הקסם היו יושבים על אותו גלגל, והשד היה בוחר אחד מהם כשכר ועושה בו כל חפצו והורגו, ושאר התשעה היה מלמדם מלאכות קסם וכשפים, והיו רבים שעשו כך, ולמדו ממנו את חכמת הכישוף. פעם אחת באו עשרה יהודים לאותו גלגל, ואחד מהם שחשש שיבחר בו השד כשכר קרא קריאת שמע. והשד שפחד מכך כעס ושבר את הגלגל והרג את שאר תשעת היהודים.

אחד תלמידיו של אותו שד היה כומר גדל קומה וכושי, ורצה לנקום על שבירת הגלגל ע"י יהודי. והרג בכח כישופו שלושים אלף ושמונה מאות וששים יהודים, ע"י נגיעה קלה במצחם. והתלוננו אצל הקיסר, והסכים הכומר המכשף להפסיק, בתנאי שבתוך שנה יבוא איש מהיהודים וילחם עמו ואם ינצח את הכומר יפסיק להרגם, ואם הכומר ינצח יהרוג ח"ו את כל היהודים. והיהודים פחדו מאד והתפללו וצמו ונתנו צדקה וחזרו בתשובה.

אחר זמן התגלה לחכמים בחלום שהאיש שיכול להלחם עם אותו כומר הוא אחד מבני עשרת השבטים הנמצאים מעבר לנהר סמבטיון שזורק אבנים כל השבוע ונח בשבת. ובעצה אחת החליטו לשלוח את רבי מאיר החזן עם מלווים שילך אל מעבר לנהר סמבטיון לקרוא לאותו איש. ועבר לבדו את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש שבשליחותו. וכשהגיע לשם רצה בית הדין של השבטים לדון אותו לסקילה על שחילל שבת. וכשראו את איגרתו שהגיע מחמת פיקוח נפש. והפילו בני עשרת השבטים גורל מי ילך להציל את היהודים ועלה הגורל ליהודי פיסח זקן וקטן שנקרא דן , ועבר את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש, ורבי מאיר נשאר שם כיון שלא היה בחזרתו היתר של פיקוח נפש, ואף גיטין לא כתבו לנשותיהם כיון שענין זה לא דחה את השבת, ונשארו נשותיהם עגונות.

כשהגיע אותו יהודי זקן  למקום בו אמורה להתקיים המלחמה בכישוף עם הכומר, התקבצו לשם הקיסר היהודים וגויי הארץ. בתחילה יצר אותו כומר בכוחות הטומאה נס [דגל] של נחושת כבד שכדי לסחוב אותו צריך שבעה אנשים, וע"י כישוף זרק אותה לאדמה ונבלע ולא ניכר מקומו. ואמר לזקן שינסה להוציא את הנס מהאדמה, והזקן אחר שרחץ ידיו הצליח בנס להוציא את הנחושת ולזרוק אותה ה באויר לגובה רב,  ואמר לכומר שינסה להורידה ואם לא יצליח יהרגנו וראשו יהיה תלוי על אותה נחושת, ואח"כ יוליך אותה עם גוויתו למדבר ויקברנה שם במקום שלא יוודע לאיש, ולא הצליח אותו כומר להורידה.

אח"כ עשה הכומר נסיון שני וברא שני אבני ריחים גדולות טוחנות, ואח"כ עשאם בכישוף לחתיכות מפוררות בידו. והזקן אמר שבכח הקב"ה יכול גם הוא לעדשות כן, ובתחילה עשה מאותם פירורים הר גבוה, ונפח אח"כ באפיו והתחלק ההר לשנים, וגיבלם –לש אותם ונעשו משני חלקי ההר שני ריחים גדולות מהראשונים שעשה הכומר, ואח"כע פיררם לחול דק, ושוב יצר מהם ריחים, והכומר רצה להוריד את הריחים ולא יכל.

אח"כ יצר הזקן שלהבת אש בוערת שאינה מזיקה, ושרף באש זו את כל מלמדי הכישוף של הכומר. ואמר לכומר שינסה לכבותה, והביא הכומר מים רבים בכישוף ולא הצליח לכבות את האש. ורק היהודי הזקן הצליח להעלים את האש.  והתייאש אותו כומר מחייו, והתחננן לזקן שלא יהרגנו.

וכל אותו זמן עמדו אותו נס [דגל] מנחושת, ואותם ריחים באויר, ואמר הזקן שיעשה עוד נסיון אחד – שהכומר שינסה לכופף עץ שעמד שם ולא נחתך מעולם, ולא הצליח. ואמר הזקן עכשיו תנסה אתה להחזיקנו ואני לכופפו, ולאחר שהזקן כופפו בקלות, אמר לכומר שיאחז בראש העץ ויישר אותו. ואמר הזקן לנמצאים שם "ראו אם יש בו כח להחזיקו אחרי שאני אעזוב את ראש האילן בידו", וכשעזב הזקן את ראש העץ התיישר העץ במהירות והכומר הועף מראש העץ וראשו ניתץ בנס הנחושת שהיה באויר , וגופו נטחן בריחים שהיו שם. ואח"כ פרחו כל הדברים הללו למדבר.

כך ניצלו היהודים, והקיסר ושריו הודו כי ה' האלוקים הוא מלך ישראל וגואלו וחזרו היהודים בשמחה לבתיהם. ולמחרת שהיה ערב שבועות חיבר אותו זקן מעשרת השבטים את פיוט האקדמות כשבראשי בתיו "רבי מאיר בר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן חזק ואמץ", שיש בו שבח הקב"ה והטובות שיקרו להולכים בדרכיו שומרי תורתו ומקיימי מצוותיו, ויש בו דברים על רום העולם והניסים שנעשו לאבותינו במצרים וחוזק אמנותנו והטוב הצפון לעם ישראל וסעודת הלויתן. ואמר להם שלזכר שמו שיאמרו פיוט זה ביום ראשון של שבועות, כשספר פתוח אחר הפסוק הראשון של קריאת התורה "בחודש השלישי באו מדבר סיני", לזכר הדבר שגוויות אותו כומר הסתלקה למדבר, וכך עשו, והתפשט המנהג בכל קהילות אשכנז.  ואח"כ נשא אותו זקן אשה וילדה לו בן וקראו מאיר, ויוצאי חלציו של אותו ילד נקראו בשם דן ע"ש אבי אביהם. ונתנו לו היהודים לזקן ולצאצאיו מתנות ומחייה לו לכל חייהם, כיון שבזכותו ניצלו. ומסיים הכותב "ברוך ה' אלוקי ישראל עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם, וימלא כבודו את כל הארץ. ישראל כהן בב"א אברהם יצ"ו כותב בשנת ש"ץ ליצירה. ואחלה פני ב' להגות בזה הספר אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם".

גירסאות אחרות למעשה הנ"ל

מאוחר יותר הובא מעשה זה בשנת תנ"ד בשינויים קלים, וביניהם שהתאריך בו ארע המעשה לגירסא זו היה בשנת קכ"א. ושהיהודי שהגיע שהגיע מעשרת השבטים נקרא שם "היהודי האדמוני" ע"ש צבע שערו. לפי גרסא זו את פיוט ה"אקדמות" חיבר רבי מאיר, בזמן שליווה את היהודי האדמוני, לפני שחצה בחזרה את נהר הסמבטיון, והוא העביר את המנהג לקהילות אשכנז. לפי המסופר באותו מעשה רבי מאיר נשא לאשה את בתו של היהודי האדמוני, והיהודי האדמוני נסע לאשה את בתו של רבי מאיר.

ובספר מעשה גבורות ה' (שנת תרע"ו) המביא את תרגום המעשה באידיש מכת"י שהיה לפניו, ובגרסתו כתב שפיוט אקדמות נתחבר כבר ע"י בזמן קדום והיה נאמר ע"י עשרת השבטים בחג השבועות. ורק החלק הראשון בו יש ראשי תיבות של רבי מאיר התחבר ע"י רבי מאיר. תיקון נוסף מובא שם שהמעשה היה בשנת ד"א תשס"א ולא בד"א תס"א, כדי שזמנו יתאים לזמן הסמוך לחיי רש"י שהזכיר דברים ששמע מרבי מאיר

בוורמייזא עירו של רבי מאיר ש"ץ לא נהגו לומר אקדמות

מענין לציין שבוורמייזא עצמה מקום מגוריו של רבי מאיר לא נהגו לומר אקדמות.  כמו שנאמר במנהגי ר' יוזפא  השמש של וורמייזא (כת"י וורמיישא עמ' 30), ובמנהגים של ליווא קירכהיים הובא טעם הדבר "כי פעם אחת היה פה ק"ק גרמויזא חזן אחד ואמר אקדמות בקול נעים וכוונה גדולה, לאחר שסיים לקח אותו אלוקים ועל כן אין אומרים אותו". עוד נציין שבספר "מעשה ניסים" לר' יוזפא השמש בעיר וורמייזא לא הובא המעשה הנ"ל עם רבי מאיר ש"ץ, ורק הוזכר כבדרך אגב [סיפור כב], הגלגל שבאמצעותו נהיה אותו כומר בעל כוחות כישוף

ערעורים על נכונות המעשה הנ"ל

הרוו"ה רבי וולף הידנהיים במחזור שלו לשבועות פקפק במעשה זה עם רבי מאיר ש"ץ, וכתב שאם קבלה היא נקבל. עוד יש להעיר שעובדת ציון מקום קבורתו בכמה מקומות בארץ ובחו"ל, כדלהלן, מהווה סתירה לסיפור זה שהרי לפי הסיפור נשאר רבי מאיר אצל עשרת השבטים ונפטר שם. מסורת אחת אומרת שרבי מאיר בר' יצחק בעל ה"אקדמות" נקבר בארץ ישראל, וקברו נמצא ביישוב הערבי גי'ש –גוש חלב. ישנה גם השערה עממית אחרת, כי רבי מאיר בעל הנס הקבור בטבריה הוא רבי מאיר בעל "האקדמות", שלפי האגדה המסורתית היה מלומד בנסים. אבל אין זו יותר מהשערה עממית. ויש מסורת נוספת שרבי מאיר בר' יצחק בעל ה"אקדמות" בא לעיר לובלין שבפולניה ושם מקום מנוחתו. עוד כתבו שכיון שבספר הזכרת נשמות של קהילת וורמייזא מוזכר רבי מאיר, וכך כתוב: "רבנו מאיר בר יצחק שליח צבור שתיקן שבחות למקום", יש להניח כי אם בקהילת וורמייזא נהגו להזכיר את נשמתו, הרי שנקבר בוורמייזא. עוד ראה בספר "תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות" לרב  נתן סג"ל ברגר ז"ל, בודפסט, תש"ו. יצא לאור בתרגום מהונגרית בבני ברק, שנת תשל"ג. וקובץ אור ישראל (מאנסי) שנה ב' גליון ד (ח), במאמרו של הרב דוד יצחקי.

 תוקף גודלו של רבי מאיר ש"ץ

מחבר האקדמות, ועוד מנהגים שתיקן

רבי מאיר שהוא כמדומה היחיד בתקופת הראשונים שצורף לשמו התואר ש"צ, על שם תפקידו כשליח ציבור, חיבר פיוטים רבים. אחדים מהם שמוזכרים בדברי הראשונים, ["מערבית" למעריב של פסח המוזכר בתוס' (ר"ה יא ע"א ד"ה אלא), ועוד]. וכמו כן הוזכר בספרי גדולי אשכנז ספר מנהגים שחובר על ידו. (מהרי"ל,  דיני הימים שבין פסח לשבועות ד"ה [ו] בתענית, ועוד). והיה ידוע כמקובל גדול כמובא בספר דן ידין לרבי שמשון מאסטרופלי המפרש  את ספר הקבלה "קרניים".

רבי מאיר אף תיקן לשונות בנוסחאות התפילה שלו, שהוסכמו ע"י גדולי דורו, דוגמא לדבר מצינו בספרי בית מדרשו של רש"י (סדור רש"י סי' תעז, ומחזור ויטרי סי' קג) המחפשים מקור בפסוקי התורה לכינוי "חמדת ימים אותו קראת" שאומרים בתפילת ליל שבת. ובאחת התשובות שם נאמר שאכן לא מצינו מקור לכינוי זה, אלא שר' מאיר שליח ציבור ההגון היה מתקן הדבר כן. דהיינו שרבי מאיר אמר ב תפילתו את הנוסח הנ"ל, ובכך מתבאר ש"אותו קראת" לא נאמר כלפי התואר "חמדת ימים" שאכן אין מקור בתורה שהקב"ה קרא לשבת בשם זה, אלא כלפי "זכר למעשה ברשית", דהיינו שהקב"ה קרא לשבת "זכר למעשה בראשי"ת", עי"ש. עוד מובא (מחזור ויטרי סי' קנה) בשמו נוסח תפילה שהוסכם ע"י רש"י, וכך נאמר שם רבי מאיר בר' יצחק שליח ציבור מוורמייזא דקדק שצריך לומר [בסוף תפילת השכיבנו בשבת] "עלינו ועל כל עמו ישראל" שאז כוללינו עם כל עמו ישראל. שאם יאמר עלינו ועל עמו ישראל משמע שאין אנו בכלל עמו ישראל, וכן נוהג לומר בציבורו בוורמייזא. ורש"י אמר יישר: וכן עיקר".

הרוקח שמביא בפירושי סידור התפילה שלו (מד, עזרת אבותינו עמוד שב) את נוסחו של רבי מאיר לומר בקטע "צור ישראל" שלפני שמונה עשרה בתפילת שחרית "גואלינו ה' צבאות שמו קדוש ישראל", [שהתקבל ברוב קהילות ישראל] חולק עליו, ובתוך דבריו בולטת התיחסותו ביראת כבוד לרבי מאיר וז"ל "גם בזה שגו צרפתים הרבה מאוד ששמעתי שמוסיפים בצור ישראל ואומרים (בצור ישראל ואומרים) גואלינו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, וסמך שלהם על מה שנמצא כתוב שר' מאיר ש"ץ זצ"ל היה אומרו, וטעות הוא בידם, כי חלילה שעלה על לבו אותו צדיק מעולם לאומרו, כי בקי היה ר' מאיר ש"ץ זצ"ל בסודות [ובמדרשים] וטעמים, והאריך בדבריו לחלוק על המנהג, אבל בפירושו עה"ת שם (עמ' שי) ביאר את דעת רבי מאיר בענין זה. והוסכם לנהוג כדברי רבי מאיר גם בספר המנהגים (טירנא) מנהג של יום חול".

גם החוות יאיר (תשובה רל"ח) האריך בשבח פיוטיו של רבי מאיר וכתב שיש להם תוקף כפיוטי הקליר, ואפשר להפסיק בברכות באמצע אפי' אלו שאינם מיוסדים בלשון שבח ותחנונים אלא סידורי דינים. [ומוכיח כן מהר"ם] ואף שהחמירו חכמים מאוד בהפסק קריאת שמע וברכותיו שאפילו מלך ישראל שואל בשלומו ונחש כרוך על עקיבו לא יפסיק בבפיוטים הללו מפסיקים אפילו בשמונה עשרה כיון שהפיוטים הללו שיסד הקליר וחביריו [רבי מאיר ש"ץ] הם ע"פ סודות נוראים עמוק עמוק מי ימצאנו.

 

[1] כן כתב רבי וולף הידנהיים הרוו"ה בספרו 'הבנת הנקרא' שלהי ספר שמות, וכ"כ בספר שולחן הקריאה הל' קריאת התורה סי' י"ז סק"א, וכן הביאו בשם רבי שמשון שפירא אביו של המהר"ם שפירא בספר זכרון לבנו שנקרא זכרון מאיר, וכ"כ בספר אוצר כל מנהגי ישורון.

הגב על הנושא

לתחילת הדף