אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דינים שונים » אשה בשליחות לקביעת מזוזה

אשה בשליחות לקביעת מזוזה

שאלה.

נתבקשתי על ידי חברתי לקבוע עבורה מזוזה בדירתה, ואכן עשיתי זאת בשמחה וברכתי על המצוה. לאחר מכן נאמר לי שברכתי היתה לבטלה. האם הדבר נכון.

תשובה.

ודאי שאין בברכה משום ברכה לבטלה, הן ע"פ סברת חלק מהאחרונים שחיוב הברכה אינה מכח ערבות, אלא מעצם מה שנתקיים מעשה מצוה. ואף אם נאמר כדברי הסוברים שחיוב הברכה הוא מכח דין ערבות, הרי רבו הסוברים שגם אשה בכלל ערבות, וכן העלה מו"ז מרן זצוק"ל.

מקורות.

א. הנה הגאון מקאטנא בשו"ת ישועות מלכו (פ"ה מהל' מזוזה ה"י) כתב וז"ל: ודע דאשה אף על פי שחייבת במזוזה, מ"מ אין לה לקבוע בעצמה כמו שפסולה לכתיבה, וראיה מהא דאמרינן במנחות מ"ב דנכרי פסול לעשות תפילין והיינו לתפרן ולשאר דבר כמו דפסול לכתיבה ומהא נמי לאשה. עכ"ל.

ומו"ז מרן זיע"א בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סי' יח) כתב לבאר ע"פ דבריו את דברי המדרש רבה (רות פ"ב סי' כג), דאיתא התם: אמרה לה נעמי לרות, בתי אין דרכן של בנות ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה, אמרה לה באשר תליני אלין. ע"כ. ובספר יפה ללב (ח"ו סי' רצא סק"ד), כתב להוכיח מזה, דנשים פטורות מן המזוזה, מדקאמר המדרש אין דרכן כו' ואילו איסורא לא קאמר. ע"ש. אלא שלפי דבריו חולק המדרש על גמרתינו (קידושין לד) ואיזוהי מ"ע שלא הז"ג מזוזה וכו'. וכן פסקו כל הפוסקים. ובדרך פלפול יש להסביר ג"כ מחלוקתם דס"ל להמדרש שהואיל ואסור לקבוע מזוזה בשבת חשיב מ"ע שהז"ג. וכמ"ש כיו"ב הגאון אבני נזר (חאו"ח סי' תקט) דמ"ע של זכירת מחיית עמלק הויא מ"ע שהז"ג, הואיל ואסור להרוג עמלקי בשבת. ע"ש. אולם הגמ' דידן סברא דבכה"ג לא חשיב מ"ע שהז"ג, כיון שעצם המצוה נוהגת אלא שמחמת איסור מלאכה אינה דוחה שבת. ואריא הוא דרביע עלה. וכמ"ש להדיא מהרימ"ט בחי' לקידושין (כט) ובשער המלך (סוף הל' פסולי המוקדשין). ע"ש. אך לקושטא דמילתא הא בורכא למימר הכי בכוונת המדרש.

ולהנ"ל, אפשר היה להעמיס בד' המדרש דאתי לאשמועינן שאף בנות ישראל שאינן יכולות לקבוע המזוזה בעצמן, וכמ"ש הישועות מלכו הנ"ל.

אך שוב כתב מו"ז שם לדחות את חידושו של הישועות מלכו, וראייתו מדין תפילין דקי"ל במנחות (מב) דעכו"ם פסול לעשות תפילין, דהיינו לתפרן, כמו שפסול לכתבן, וה"נ לאשה, ע"כ, יש לדחות דשאני עשיית תפילין שאין עשייתן גמר מצותן. אבל קביעת מזוזה עשאוה חכמים כגמר מצותה, הואיל ואין שום מעשה אחריה. ומש"ה צריך לברך על קביעתה. וכמ"ש הגאון יעב"ץ בס' מור וקציעה (סי' יט) וכ"כ החיד"א בברכי יוסף (שם). ממילא הואיל והאשה חייבת במזוזה רשאית ג"כ לקבעה. דאלת"ה היאך תוכל לעשות שליח לקבוע מזוזה במקומה, מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי (גיטין כג:). וי"ל.

והביא עוד משו"ת ארץ צבי (סי' טו) שהביא מ"ש הישועות מלכו הנ"ל, ופקפק על דבריו. ונוטה להתיר לאשה לקבוע בעצמה המזוזה. ע"ש. וכן נראה בשו"ת דעת כהן (סי' קסט). ע"ש. וע"ע בשו"ת בנין עולם (ס"ס נז). ע"ש. וסיים מו"ז שם: וכנלע"ד לדינא. ע"כ.

וע"ע גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן קנח אות ג) שכתב לדחות את דברי הישועות מלכו, וז"ל: ובעניותי דבר זה א"א לאמרו, דאפי' בתפילין הא כתב הרמב"ם דעיקר הפסול משום שי"ן של תפילין, ועי' מג"א (שם אות ו) דעיקר משום הכתיבה ובהא פסלינהו. ומ"מ גם אם נימא שפסולים בכל דבר, היינו בתפילין שאינם שייכים כלל להמצוה, אבל האיך נפסול אותם לקביעות המזוזה בזה המצוה דחייבם רחמנא ועיקר המצוה מתקיימת בקביעות כנ"ל, וראיתי בתשו' ארץ צבי (סי' טו) נסתפק בדבר זה וצידד לכאן ולכאן ובעניותי אין ספק בדבר. עכ"ל.

ב. ומכל הלין מבואר דאשה חייבת נמי במזוזה, אלא דיש לעיין האם רשאית לשלוח אשה שתעשה במקומה את המצוה.

והנה נחלקו האחרונים במי שמקיים מצוה עבור חבירו, מאיזה טעם יש לשליח לברך על המצוה. דהנה בהלכות בדיקת חמץ, כתב בשולחן ערוך (או"ח סימן תלב) וז"ל:בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בע"ה. וכתב המג"א (ס"ק ו) ע"ד: משמע דאם בע"ה אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך, וצ"ע דהיאך יברך, הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק. ול"ד למ"ש סי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך, דשאני התם שהשומע שומע הברכה ויוצא בברכתו, אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו, וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך. עכ"ל. הרי מבואר דאף שעל השליח לא מוטלת המצוה כלל, מ"מ יש בידו להיעשות שליח ואף לברך על המצוה. אך לא ביאר המג"א מאיזה טעם החליט כן.

ועיין במור וקציעה (או"ח סי' תלב) שהביא דברי המגן אברהם, וכתב בביאורו השני לבאר דכיון שכל ישראל ערבין זה בזה, כמו שאדם מוציא חבירו בברכות דחובה, ה"ה במצוות הנעשות ע"י שליח וברכותיהן. וכ"כ בכת"ס (יו"ד סי' קנ וקנב). ועיין בשו"ת אג"מ (או"ח ח"א סי' קצ) שכתב לבאר כן בדעת המג"א (סי' תלב ס"ק ו) וז"ל: והנה תירוץ המג"א (או"ח סי' תל"ב) דזה שהשליח מברך משום דמ"מ מצוה קעביד, מסתבר לומר שהוא מטעם דכל ישראל ערבין זה בזה ונחשב גם למצוה דיליה. ע"כ. וכ"כ בדברי המג"א גם בספר יצחק ירנן (על הרמב"ם ברכות פי"א ה"י). וע"ע גם בקרבן נתנאל (סוכה פ"ד סי' ג אות פ) ובערוך לנר (סוכה מו.) שפירשו, דכיון שכל ישראל ערבים זה בזה, ומצוה על כל אחד מישראל לעשות מצוה בשביל חבירו, לפיכך יכול לברך ולומר "וציונו".

אולם בטעמו הראשון כתב המור וקציעה (שם) דהא קי"ל (קדושין מא:) בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, והתורם שאינו שלו ברשות, מברך. ע"כ. מדבריו מבואר שאין זה משום ערבות אלא מדין שליחות בעלמא. ע"כ. [וע"ע במור וקציעה שם שכתב לתמוה על המג"א "מאי דניחא ליה להרב הנז' במה דמדמי לה למילה, לא דמי כולי האי, דאיכא למדחי, שאני מילה דהיכא דאבוהי לא מהליה רמיא רחמנא אבי"ד, וכל ישראל מחייבי למימהליה, "המול לכם" כתיב, וטפי הו"ל לאתויי מתורם של חבירו ושוחט בהמתו של חבירו. וגדולה מזו מה שנוהגין לברך ברכת אירוסין ע"י המסדר קדושין שאין לו חלק ונחלה בעסק מצוה זו ואינו אפי' שליח, רק עוסק בג"ח ומברך במקום המארס, עם היותו שם, ומקיים המצוה בעצמו. ע"כ. ועי' בזה עוד בשו"ת לבוש מרדכי (סי' ה) ובשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' צא), ובשו"ת שאילות שמואל (סי' כג דף יז ע"א).]. אלא שאף שיישב בזה את עצם מעשה המצוה, דחשיב בשליחותו, אך לא ביאר כיצד יכול השליח לברך. אכן, ראיתי במשנה ברורה (סי' תלב ס"ק י) שכתב בזה"ל: ואם הבעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך דהוי כשלוחו גם לענין הברכה. ע"כ. ועי' בשעה"צ (שם ס"ק ז) מגן אברהם וחק יוסף ונהר שלום ומקור חיים ושאר אחרונים. ומשמע מדבריו שאכן כן גם חיוב הברכה מועיל מדין שליחות.

אלא דזה קשה, מה"ת לומר דגם חיוב ברכה שייך בזה שליחות. וכן ראיתי בהג' הטור של הגרצ"פ פראנק (או"ח סי' רסג, ונד' גם בהר צבי יו"ד סי' ג ובירחונים שונים) שכתב לתמוה דלא שייך בתפילה וברכות שלוחו של אדם כמותו, כיון דהוי מצוות שבגופו. ותמה בזה על המשנ"ב שנקט גם בבדיקת חמץ שהוא מדין שליחות בעלמא. ע"כ. אולם, גם לדבריו שם, אין רצונו לומר דלא שייך חיוב ברכה על השליח אלא מכח דין ערבות, אלא ר"ל שלא שייך לומר שחיוב הברכה גם היא מדין שליחות, שכן רק על מעשה המצוה שייך לומר שהיא בשליחותו, אך מודה הוא שכל שנעשתה השליחות, רשאי השליח לברך, ולאו דוקא מדין ערבות הוא. וז"ל: ומה"ט אין נח לי לשון המשנ"ב (סי' תלב ס"ק י) שכתב: ואם בעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך. דהוי כשלוחו גם לענין הברכה. עכ"ל. ומתוך זה הוסיף בלוח א"י הנד' פעה"ק וכתב מפו': כי הוא שלוחו גם על הברכה. והנה לפ"מ שנת' אינו מדוקדק כלל, כי בנוגע להברכה לא שייך דין שליחות וכל ברכת השליח הוא חיובו מצד עצמו, שכן התנו מתקני הברכות מעיקרא שכל העושה המצוה בין לעצמו ובין לאחרים, נתחייב בברכה על פעולתו והברכה מצותו של השליח היא ולא של המשלח. עכ"ל. [וראה גם במ"ש הגר"י טיקוצינסקי בעמ"ח לוח א"י בקובץ קול תורה (כסלו תרצ"ה סי' כב) להשיב ע"ד הגרצ"פ]. ובעיקר קו' על המשנ"ב, עיין בפמ"ג (פתיחה כוללת ח"ב) שכתב גבי שומע כעונה שמוציא י"ח, דלא צריך לזה דין ערבות, אלא הוא מדין שליחות, דשלוחו של אדם כמותו. ע"ש.

וחזי הוית עוד בחידושי הגר"ח סולוביצ'יק (סטנסיל, ברכות אות ג) שכתב בזה"ל: הא דמברך מי שקובע מזוזה בבית חבירו, אף דהוא אינו מקיים שום מצוה, וקיום המצוה תלוי במי שעליו חיוב המצוה, ה"ט, כיון שבזה המעשה יש בה קיום מצוה, מעשה מצוה היא, ומברכין על מעשה מצוה שעשה, ולא דמי לתולה ציצית בבגדו של פלוני, אף שהוא לבוש בעת העשיה בהבגד, דלא יהא צריך לברך, משום דאין הקיום מצוה בתלית הציצית, רק במה שהוא לבוש בטלית שיש בה ציצית, לכן אין בגוף עשייתו קיום מצוה, ואין זה מעשה מצוה שמברך עליה, אבל במזוזה הבית מחוייב בקביעת מזוזה, ובקביעתו מתקיים המצוה של קביעות מזוזה, והרי היא מעשה מצוה ומברכין עלה. עכ"ל. ושפיר נאמנו דברי הגרצ"פ.

ועפי"ז יש לבאר דברי הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות הי"א) שכתב וז"ל: כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה. ע"כ. הרי שחילוק בלשון הברכה יש בין העושה את המצוה לעצמו, לבין העושה את המצוה עבור אחרים, דכשעושה זאת עבור אחרים, מברך על עצם כך שעושה מצוה, ולא משום חיובו הוא. וע"ע בנו"כ על הרמב"ם שם.

ובחידושי מגן האלף (סי' תלב שם) כתב לבאר ג"כ שמעשה המצוה הוא מדין שליחות, אך ביאר זאת באופן שונה, וז"ל: דאחר שחכמים נתנו רשות שיעשה שליח והמשלח סומך עליו, ממילא החיוב על השליח לבער שלא יכשל המשלח, וא"כ איך יתכן שיבדוק בלא ברכה, וברכות דרבנן, והכי תקינו רבנן. עכ"ל.

הרי מבואר דאמנם מעשה המצוה נעשה בשליחות, ומכח דין דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה, אך הברכה אינה מכח השליחות, אלא מכח עצם מה שעושה מצוה. אך מדברי המשנ"ב משמע בפשיטות שגם הברכה היא מכח שליחות.

אמנם ראיתי דבר חדש במנחת שלמה (ח"ב סי' נו, ובדפו"א תנינא סי' נח) שכתב לבאר בדברי המשנ"ב שאין כוונתו לדין שליחות בעלמא, אלא לדין ערבות, דאחר שהביא דברי המג"א, כתב וז"ל: ולמדתי מדבריו שם וכן ממש"כ בסי' קס"ז סק"מ, דכמ"ש הר"ן בראש השנה כ"ט ע"א דלפיכך אף מי שכבר יצא מוציא מפני שהוא ערב וחשיב כאילו הוא עצמו עושה עתה מצוה "דכיון שלא יצא חבירו כמו שלא יצא הוא דמי", ואם חבירו צריך לתקוע ה"ז כאילו הוא עצמו לא תקע, וה"נ כאן כיון שבעה"ב צריך לבדוק חמץ כל שאינו בודק הרי כל אחד ערב עבורו, אלא שלא תקנו חכמים ברכה אא"כ השליח עושה ממש את המצוה בעבורו, דהיינו שעשאו שליח וחשיב כמותו ממש וגם מברך מדין ערבות לפי שצריך לקיים את המצוה בהידור גם עם ברכה, שהרי אסור לכתחילה לעשות מצוה בלא ברכה, וכדתנן, האלם לא יתרום וכן לא ישחוט, אבל כשלא עשאו שליח אלא בודק בעצמו אף שיש לו רשות לעשות כן מדין ערבות ולהציל את חבירו מעבירה אבל אין זה חשוב שחבירו קיים המצוה, ולפיכך אינו רשאי לברך, ולזאת נתכוין המשנ"ב במ"ש שהוא שליח גם על הברכה, שאם לא מדין שליחות נהי דמציל אותו מבל יראה אבל אינו יכול לברך עבורו. עכ"ל. ודבר פלא הוא זה, דמנ"ל לדחוק בלשונו של המשנ"ב שגם הוא מדין ערבות נתכוין.

ג. וא"כ לענין דידן, אי נימא דמעשה המצוה הנעשה ע"י אחר אינו אלא מדין שליחות בעלמא, מאחר ונתבאר דאשה מחויבת במצות מזוזה, ושייכת גם בקביעתה. הרי היות ומהני שליחות באשה (כמבו' בחו"מ סי' קפח ס"ב), י"ל דרשאית היא גם להיות שליח לקבוע מזוזה.

אולם אי נימא דמעשה המצוה הנעשה ע"י אחר והברכה אינו אלא מדין ערבות, יש לעיין אי גם נשים שייכא בערבות. דהנה ידוע שיטת הנוב"י בספרו צל"ח (ברכות כ.) ללמוד משי' הרא"ש (ברכות פ"ג סי' יג) דאין ערבות לנשים כלל. ועיין לו עוד בדגול מרבבה (או"ח ריש סי' רעא) שנסתפק בזה. וכן העלה הישועות יעקב (או"ח סי' קפו).

אולם הגאון רע"א (בחי' לאו"ח סי' רעא ס"ק ב, ובתשו' סי' ז) דחה שודאי אין כוונת הרא"ש לומר שאין ערבות לנשים כלל, אלא ר"ל בדין דיצא מוציא לזה שאינו מחויב במצוה זו בעצמותו, דדין ערבות אינו אלא במי שמחויב ג"כ במצוה זו משו"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחויבים בברהמ"ז מדאורייתא אינם ערבים ג"כ על מצות ברהמ"ז, אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה. וא"כ לפ"ז במצוה דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות, ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. ע"כ. ולפי"ז מאחר ונת' שגם אשה שייכת במצות קביעת מזוזה, א"כ שפיר י"ל דמוציאה אשה אחרת במצוה זו. ועיין בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קכב) שהאריך בזה וכתב להוכיח כדבריו מדברי התוס' (ברכות כ: ד"ה נשים).

גם בפרי מגדים (או"ח פתיחה כוללת ח"ב אות טז) נסתפק אם נשים בכלל ערבות וציין לדברי הרא"ש הללו. אך לדינא העלה שגם נשים בכלל ערבות, וכ"כ בספרו משבצות זהב (סי' רעא ס"ק א, וסי' תפט ס"ק ב), וכתב על הסוברים דליכא בכלל ערבות "וזה טעות". וכ"כ בספרו תיבת גומא (פר' וישלח אות ג, וריש פר' ניצבים).

ומו"ז מרן זצוק"ל בספריו הרבים (עי' לוית חן סי' רעא, שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' טו במילואים, ח"ט או"ח סי' קח אות קכח ועוד) העלה כדברי הגאון רע"א לדינא דכל שהנשים שייכות במצוה, שפיר יש להם דין ערבות, והביא להקת אחרונים הסוברים כן, וכמ"ש כן מרן החיד"א בספרו מראית העין (ע"ז יז:) ובספרו ברכי יוסף (או"ח סי' קכד ס"ק ג) ובספרו טוב עין (סי' יח אות נז). ושכן הסכים הגאון מהר"י נג'אר בספרו מועדי ה' (דף צג ע"א). וכ"כ הגאון מהרש"ם בגילוי דעת על יו"ד (סי' נז ס"ק נד). וכ"כ בשו"ת זרע אברהם יצחקי (סי' יא דף יט סוף ע"ד). וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק ח"א (חאה"ע סי' א אות יד). וכ"כ בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' תלט, וחיו"ד ס"ס שנב). ובשו"ת אהל אברהם שאג (סי' א) בד"ה ואמנם. וכ"כ בשו"ת חתן סופר (סי' קכט), ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' סא), ובשו"ת קרן לדוד (סוף סי' קסא), ובשו"ת בנין שלמה (סי' יג). וכ"כ בערוך השלחן (סי' רעא סק"ו). וכ"כ בספר תהלה לדוד (סי' קפו). ועוד רבים. וסיים מו"ז שם: ומכל מקום הנה לפנינו להקת האחרונים חבל נביאים דס"ל שבמצות קידוש שהנשים חייבות יכולים גם אנשים שיצאו ידי חובתם, להוציאן ידי חובתן. וכן המנהג פשוט, פוק חזי מאי עמא דבר. וכ"כ הגאון מהר"א אלקלעי בשו"ת חסד לאברהם (חאו"ח ס"ס ז), שהמנהג בזה מיוסד ע"פ הדין בלי שום פקפוק כלל. ע"ש. עכ"ד. וא"כ למעשה, גם אי נימא דחובת הברכה הוא מדין עריבות, אין בזה שום פקפוק.

הגב על הנושא

לתחילת הדף