אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » בדיני תלמוד תורה בתשעה באב

בדיני תלמוד תורה בתשעה באב

הנה איתא בשו"ע סי' תקנ"ד ס"א "אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בגמרא בהלכות ובאגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב". ומבואר דטעם שאסרו לעסוק בתורה בט"ב משום שהתורה משמחת לב האדם וסותרת הרגשת האבל דתשעה באב, אך המהרש"א בתענית (ל' ע"א) כתב דעיקר הטעם שאסרו ת"ת בת"ב שלא יסיחו דעת מן האבילות (וכעין איסור משא ומתן בת"ב ואיסור כביסה בשבוע שחל בו וכמ"ש רש"י בתענית דף כ"ט ע"א), וחיליה דמהרש"א מלשון הברייתא שם דרק בסיפא בהא דמבטלין תינוקות של בית רבן אמרו טעם זה ד"פקודי ה' ישרים" ולא ברישא בעיקר איסור ת"ת עי"ש, אמנם רש"י שם כתב להדיא גם ברישא דאין קורין בתורה וכו' משום דכתיב בה משמחי לב עי"ש.

והנה נחלקו שם ת"ק ור' יהודה אם מותר לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ופירש"י דבמקום שאינו רגיל ללמוד מצטער הוא בעמלו ומשום כך מותר לת"ק. אך לא ביאר שיטת ר' יהודה דאף במקום שאינו רגיל אסור (והלכה כר"י בזה). והט"ז שם בס"ק ב' כתב דאף שמצטער הוא בתחילה, שמח הוא בסופו כאשר יעמוד על בוריים של דברים ותחילתו אסור משום סופו (ועי"ש שכתב דר' יהודה לשיטתו במו"ק דף ט' ע"ב דמותר לאשה לטפול סיד על פניה במועד, אף שהיא מצטערת כיון שהיא שמחה כשתוריד הסיד מפניה ותעדן את הבשר הרי דאזיל בתר סוף בין לקולא בין לחומרא). אמנם לפי"ד המהרש"א י"ל בפשטות דאף שהוא מצטער בלימוד זה מ"מ מסיח דעתו מן האבילות, והט"ז שלא כתב טעם זה משום דאזיל בשיטת הב"י וכל הפוסקים דכל עיקר האיסור משום שמחה הוא וכמ"ש רש"י כנ"ל.

ועוד נתקשה הט"ז שם במה דמבטלין תינוקות של בית רבן והלא ידוע שאין התינוקות שמחים ללמוד תורה (ולא בכדי אמרו "כתינוק הבורח מבית הספר"), ותירץ דאסור בשביל שמחת המלמד עי"ש. ובערוך השלחן שם סעיף ב' תמה דעינינו הרואות דגם בשביל המלמדים טורח הוא ולא שמחה ללמד תינוקות וא"כ למה מבטלין תינוקות של ב"ר, וכתב בעה"ש דאף כשהוא מצטער בתלמודו יש שמחה פנימית לנפש היהודי ומשום שמחה זו אסרו ללמוד תורה אף לתינוקות, ואף זה דוחק.

והנראה עיקר בכ"ז דחכמים השוו מדותיהם ולא פלוג, ואסרו ללמוד כל חלק שבתורה שיש בה לשמח לבו של אדם, ואף במקום שעפ"י רוב אינו משמח כגון במקרי דרדקי ובמקום שאינו רגיל וכדו', דאל"כ נתת דבריך לשיעורין דכי יש בידינו לקבוע באופן ברור מי שמח בד"ת ומי אינו שמח בהם, והלא הכל תלוי לפי הענין והמקום והזמן ודרך הלימוד וטירדת הנפש, אלא ע"כ לא פלוג, ולא התירו אלא דברים הרעים שמטבעם מצערים את הלב וגורמים לעצבון רוח, ודו"ק בזה.

ב

הנה נחלקו באחרונים אם יש חיוב במצות ת"ת בת"ב, בספר מטה יהודה בסי' תקנ"ד כתב דאף שמותר ללמוד דברים הרעים בת"ב, אינו מחוייב לעסוק בתורה כחיובו בכל ימות השנה. ומאידך הגר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי סי' י' חלק עליו ונקט דגם בת"ב יש חיוב לעסוק בתורה וילמוד דברים הרעים, וכ"כ בתוקף מו"ר בשו"ת דברי יציב או"ח ח"ב סי' ר"מ דכיון דמותר ללמוד דברים מסויימים חייב לעסוק בהם דבת"ת אין גדר רשות וכיון דמותר מצווה הוא עי"ש.

אמנם בדברי הראשונים חזינן דאין ת"ת חובה בת"ב, דהלא הקשה הריטב"א במו"ק ט"ו ע"א במה דאמרו אבל חייב בכל המצוות חוץ מן התפילין והלא אסור הוא בת"ת, ותירץ בשתי דרכים: א. דאין למדין מן הכללות ובאמת פטור אף מת"ת. ב. דאכן אף האבל חייב בת"ת ופטר נפשיה בקרי"ש שחרית וערבית עי"ש. ולכאורה יקשה דהלא בריטב"א שם בדף כ"א ע"א ובדף כ"ג ע"א כתב דאבל מותר ללמוד בדברים הרעים דדין אבל כדין ת"ב, ואעפ"כ כתב דפטור מת"ת לגמרי או דיוצא בקר"ש שחרית וערבית, הרי דמ"מ לא הוי כשאר הימים ולא אמרינן דחייב להגות בתורה יומם ולילה כבכל יום ויום. אמנם כבר הארכתי במק"א בעיקר הדין דיכול לפטור עצמו בקר"ש שחרית וערבית ובדברי הריטב"א בנדרים ח ע"א דבאמת אין אדם יכול לפטור עצמו בקר"ש שחרית וערבית, וכל כונת הגמ' אינה אלא דאינו מחוייב ללמוד פרק מסויים זה, (ועי"ש שכתב מתחלה פירוש אחר דבשעת הדחק אכן פוטר עצמו בקר"ש שחרית וערבית, ושוב כתב לעיקר דאינו פוטר עצמו בכך ממצות ת"ת) ולשיטתו ע"כ צ"ל דשאני ת"ב מכל יום אחר, ודו"ק בזה.

ובאמת כבר עמד רש"י בשאלה זו עיין במו"ק כ"א ע"א ד"ה ואסור לקרות "והא דאמר אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו שמחה". הרי דגם רש"י הקשה למה לא אמרו דאבל פטור מת"ת ותירץ דפטור מת"ת משום שיש בה שמחת לב משא"כ בתפילין שפטורים מהן מגזה"כ, הרי דגם לשיטתו אבל פטור מת"ת. ואין לדחות דשמא ס"ל דאבל אסור אף בדברים הרעים כשיטת התוס' שם (ד"ה ואסור), שהרי כתב רש"י להדיא דאבל פטור מת"ת משום שמחה ולא מגזה"כ ד"האנק דום" ומסתבר אפוא כשיטת התוס' שם דדין אבל כדין ת"ב וגדר אחד ודין אחד בשניהם, ובשניהם מותר בדברים שיש בהם עצבות, ודו"ק בזה.

וע"ע בשבלי הלקט הל' שמחות סי' כ"ו שכתב בשם תשובות הגאונים דבת"ב ובימי אבלו אין לברך ברכות התורה, ומוכח מדבריו דפטור הוא לגמרי מת"ת אף דמותר בת"ב ללמוד דברים הרעים כמבואר להדיא בברייתא. ונראה דאף למ"ד דחייב לברך ברה"ת אין זה הכרח משום דמחוייב ללמוד אלא משום דמ"מ אומר פסוקי תורה בקר"ש ובתפלה וכעין נשים דמברכות כמבואר בסי' מ"ז סי"ד וז"פ. (וצ"ל דס"ל להשבלי הלקט דאי"צ לברך ברכה"ת משום קר"ש, והארכתי בזה במק"א).

ועוד יש לציין בזה את דברי הכלי יקר בפרשת תולדות (בראשית כ"ז מ"א) עה"פ "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" דכתב שם דעשיו חשב בלבו דכיון דאבל אסור בת"ת אין זכות התורה בימים אלו שתגן על יעקב אבינו ולכן יצליח בזממו להרגו. והנה את"ל דחייב האבל בת"ת כבכל ימות השנה א"כ מה טעם לא תגן עליו זכות ת"ת, ודוחק לומר דכיון שאינו לומד מתוך שמחה אין זכות התורה מגינה, הרי לן מדברי הכלי יקר דנקט בפשטות דאין האבל חייב בת"ת.

הרי לן מכל זה דאבל שמותר לו ללמוד דברים הרעים מ"מ אין מצות ת"ת רובצת עליו חובה.

ובאמת צ"ב בד"ז דמכיון דמותר לו ללמוד למה לא יהא מחוייב לעשות כן.

ויש לבאר ד"ז בכמה דרכים:

א. לפי המבואר לעיל (סברת הערוך השלחן) דאף כשאין האדם מרגיש בשמחת התלמוד מ"מ יש ענין יסודי של שמחה בת"ת, ומהאי טעמא אתי שפיר מה דמבטלין תינוקות של בית רבן אף שאין הם שמחים בת"ת. ואפשר מעתה דאף בדברים הרעים יש שמחה מסויימת מצד עצם התלמוד שבהם, ובאמת כך דרכה של תורה דאף בדברים הרעים מתחדשים רעיונות בתורה ובמוסר ובפירושי המקראות שמשמחים את הלב אלא שהתירו ללמדם משום הצער שיש בהם מצד אחר, ומ"מ לא חייבוהו לעסוק בהם כיון דמ"מ אף הם משמחי לב.

(ולפי"ז אפשר דיותר ראוי להיות שרוי באבל ולא לעסוק אף בדברים הרעים ואינם אלא היתר בלבד, אך מ"מ נראה דבזמנינו שאין אנו מתאבלים כ"כ על חורבן הבית כראוי, מצוה לעסוק בדברי התוכחה שבנביא ובאגדות חז"ל בענין החורבן דרק בכך יגיע אל ליבנו רגש החורבן ואבלותו לדורות).

ב. לפי מה שביארנו במק"א ביסוד גדר מצות ת"ת דאינו חייב לעסוק בתורה אלא כשהוא פנוי מדברים אחרים (וכמ"ש האו"ש בריש הל' ת"ת וכן הוא בקה"ע יבמות ס"ב ובקה"י שבת סימן י"א) ואף שאין מחשבת האבילות בכלל עוסק במצוה הפטור בשל כך מת"ת, דא"כ יהא פטור מכל המצוות והרי שנינו דאבל חייב בכל המצוות, מ"מ לא גרע משאר צרכיו היסודיים של אדם דבשעה שעסוק בהם פטור הוא מת"ת, והארכתי ביסוד גדר זה. ולפי"ז אפשר דבת"ב כיון שהוא עסוק באבילות במצות חכמים ממילא פטור מת"ת, דאטו העסוק באבילות גרע מהעוסק בצרכי גופו וכדו', (ואף שאין סתירה בין אבילותו על חורבן הבית ולימוד דברים הרעים פטור הוא ודו"ק), ולדרך זה ברור דמי שאינו "שרוי באבילות" שוב מחוייב הוא לעסוק בתורה, וז"פ.

ג. והנראה עיקר בזה דעיקר מצות ת"ת הוא ללמוד במקום שלבו חפץ ולהשתעשע בד"ת, והקב"ה נתן לכל ישראל חלק בתורתו ונטע בתכונת נפשו ושכלו של אדם שיזכה לדבוק כל א' בחלק מסויים מהתורה, וכמ"ש המהרש"א בסנהדרין (צ"א ע"ב ד"ה כל המונע), ובמעלות המדות בשם הגר"א, ועיקר דרך התלמוד בשמחת הלב הוא כמ"ש הט"ז (יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג) דבת"ת לא אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו דעיקר המצוה להנות מת"ת וכ"כ בפירוש ר"א מן ההר בנדרים מ"ח ע"א, ומשום חיבת הקודש נעתיק לשונו: "ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ולאו קושיא היא דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ומשום הכי אבל אסור לקרות בנביאים ובכתובים מפני שהם משמחים לבו על כרחו הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".

ומשום כ"ז נראה דכאשר אי אפשר לו לאדם ללמוד אלא בדברים הרעים המצערים אי אפשר שיהיה חיוב ת"ת, ודו"ק.

אמנם נראה פשוט דכו"ע מודו דכאשר הוא לומד בתשעה באב ודאי ופשוט דמקיים מצוה, ולא נחלקו אלא אם הוא מחוייב בדבר. ומשום כך נראה לדחות מה שהביא אחי יקירי הגאון רבי חיים שליט"א ראיה מהמבואר בסי' תקנ"ד סי"ב דההולך להקביל פני רבו מותר לעבור עד צוארו במים וכתב שם המשנ"ב ס"ק כ"ג דאף שאין מצוה להקביל פני רבו אלא ברגל, מ"מ יש מצוה אף בזה שמא ישמע ממנו איזה ד"ת, ואת"ל דאין מצות ת"ת בת"ב איך התירו משו"כ לעבור עד צוארו במים. אך באמת נראה דלא משום חיוב בלבד התירו אלא אף במצוה שאינה חיובית, וגם לקבל פני אביו אינו חיוב אלא מצוה (וכך משמעות לשון השו"ע "או לשאר דבר מצוה") וא"כ פשיטא דגם בת"ב יש מצוה אם ישמע ממנו ד"ת מעניני היום ובדברים המותרים, ועוד דאפשר שהולך לקבל פניו בת"ב ויהיה עמו גם בצאת היום וישמע ממנו ד"ת בצאתו, וז"פ.

ג

הנה נחלקו הפוסקים אם יש לקרוא קר"ש בהנחת תפילין בת"ב במנחה. הכרעת המשנ"ב תקנ"ה סק"ה שיניח אולם לא יקרא קר"ש, אך רבים נוהגים לקרוא קר"ש אף בתפילין דר"ת (עיין בכה"ח ס"ק ז' וסי' תקנ"ד סקי"ט). ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ד כתב לחדש דיכול להקדים ולהתפלל תפלת ערבית מבע"י בתפילין כדי שיקרא קר"ש בתפילין ויחלוץ תפיליו לפני תפילת העמידה עי"ש, ובשע"ת ר"ס תקנ"ה הביא דבריו ודחאן דמה לן אם קורא קר"ש בתפלת ערבית או אם יניח תפילין ויקרא קר"ש ואח"כ יתפלל בזמנו וכהלכתו, ובשער הציון שם סק"ד תמה עליו דהלא אסור לקרוא קר"ש דהוי כקורא בתורה עי"ש. ולכאורה יש לתמוה על השעה"צ דגם אם יתפלל מבעו"י הלא אין כאן מצות קר"ש והוי לפני זמנו ואינו אלא כקורא בתורה וא"כ מה לן אם קורא קר"ש בתפלת ערבית או לפני כן.

אך באמת נראה פשוט דכיון דקורא קר"ש בסדר התפלה הוי כתפלה לענין זה דאין בו איסור בת"ב והוי ככל שאר הדברים דסדר היום כפרשת התמיד וכאיזהו מקומן, ועדיף מיניה, דבאמת הוי קר"ש וברכותיה כחלק מסדר התפלה לאחר שתיקנו חז"ל להסמיכה לתפלה, כדי שיעמוד בתפלה מתוך ד"ת (ירושלמי ברכות פ"א ה"א ובתוס' ברכות ב' ע"א). ואף לענין הלכות אחרות הוי כתפלה דהלא חזינן בסי' נ"ח ס"ו דקורא קר"ש בברכותיה עד סוף שעה ד', אף שאינו מקיים מצות קר"ש אלא עד סוף שעה שלישית הרי לן דחשיב שפיר כתפלה, אבל לאחר שעה ד' קורא בלי ברכותיה דאינו אלא כקורא בתורה (ובלבוש שם כתב דעד סוף שעה ד' הוי קצת זמן קימה וזה תמוה). ועיין עוד בבית יוסף בסי' מ"ז לבאר שיטת הירושלמי דאינו יוצא ברכת התורה בברכת קר"ש אלא בשנה על אתר, ולא מהני מה שקורא קר"ש דקר"ש זו כדברי תפילה היא, ומשו"כ צריך לשנות על אתר לצאת יד"ח ברכה"ת, עי"ש.

וזה הנראה ברור בכונת הרמב"ן (הביאו הטור בסי' תקנ"ד) שהוכיח דמותר בתשעה באב לומר איזהו מקומן וכל השייך לסדר היום ממה דקורין קר"ש וברכותיה. ולכאורה תמוה דשאני קר"ש דהוי מצוה דאורייתא ואין כח ביד איסור דרבנן דת"ת בת"ב לדחות מצ"ע דאורייתא (ואין נראה מה שראיתי בכמה אחרונים דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ובכחם זה ביטלו מצות ת"ת, דכבר ביארתי במנח"א לפסחים סי' ע"ט אות א' דרק כשבאו חכמים להרחיק את האדם מן העבירה יש כח בידם לעקור דבר מה"ת, ולא בתקנה שאין בה גזירה וסייג), אלא נראה ברור דכונתו לקר"ש שקורא בשעה ד' אף דאין בו מצות עשה דקר"ש מ"מ מסדר התפלה הוא וכה"ג לא גזרו, ושפיר נקט מה דקורא קר"ש בברכותיה וע"כ דהיינו משום דכיון דתיקנו כך בסדר התפלה הוי כתפלה ולא כת"ת וה"ה בכל השייך לסדר התפלה ודו"ק.

ולפי"ז נראה כשיטת השבו"י והשעה"צ דיכול להתפלל ערבית מבעו"י ולקרוא קר"ש אף אם אסור לקרוא קר"ש במיוחד בשביל מצות התפילין.

ד

הנה נחלקו האחרונים במי שנפשו חשקה בתורה וחידושי תורה עולים בלבו בהיסח הדעת אם מותר לו לכתבם. ועיין בשע"ת סי' תקנ"ד סקי"ג דמי שנתחדשו לו ד"ת בהיסח הדעת אסור לו לכתבם דשמחה היא לו, אך בשדה חמד מערכת בין המצרים סי' ב' אות י' ובכף החיים ס"ק ק"י הביאו מכמה אחרונים שהקילו בזה, והשד"ח הכריע דיכול הוא לכתוב בראשי פרקים ע"מ שלא ישתכחו הדברים ולאחר ת"ב יעתיקם כהוגן עי"ש.

ויש לעיין במה פליגי דלכאורה מדובר בחידוש שנתחדשה לו בדברים המותרים, אבל בדברים האסורים מהי"ת להתיר לכתוב כאשר אסור אף להרהר. אך באמת ראיתי בחכמת שלמה להגרש"ק שם שכתב דאף דאסור לו לאדם לקבוע עצמו ללמוד בת"ב, אם בא לו הרהור בד"ת בדרך ארעי אין בו איסור כלל ואי"צ לדחוק במחשבתו לבטל הרהורו. (ונראה דאין זה אלא לגבי ת"ת בת"ב, משא"כ לגבי המהרהר בד"ת במקומות מטונפים שהתירו רק לאונסו כמבואר בזבחים ק"ב ע"ב עי"ש, ועיין מש"כ במנחת אשר דברים סימן מ"ג ודו"ק). ולפי"ז אפשר דכשם שמותר לו להרהר בדרך ארעי ה"ה דמותר לו לכתוב מה שעלה במחשבתו, ואף דמסתבר לחלק בין כתיבה להרהור, מ"מ אין פלא בדברים, ואפשר עוד דאף שאסור לו להוסיף לקח בת"ת מ"מ אינו מצווה להפסיד את מה שכבר למד, והלא אמרו חכמים (אבות ג' ח') "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ומשו"ה אפשר דמותר לו לכתוב כדי שלא ישתכח ממנו.

ה

והנה כותבי תולדותיו של הגאון המופלא מרוגצ'וב בעל צפנת פענח סיפרו שבימי אבלו היה עוסק בתורה כבימים כתיקונם. ואכן כך שמעתי מחתני אהובי הרה"ג ר' בנימין ביינוש שליט"א שסבו הגדול הגרא"ב זילברברג אבד"ק פיטסבורג ליוה את זקינו הגה"צ רבי נפתלי מויערשוב כשהלך לבקר את הגאון מרוגצ'וב בתנחומי אבלים וראהו עוסק בתורה, ולשאלתו ענה הגאון שאכן אסרו חז"ל לעסוק בתורה אבל לא ציוו למסור את החיים על דבר זה.

ושמעתי מאחד מגדולי הדור שהרבה לתמוה על זה דמה תוחלת יש בתלמוד תורה כאשר עבירה בידו ואין זה לנחת רוח לפני נותן התורה.

אך באמת אין זה תימה כלל, ויש בדברים סמך בדברי הבבלי והירושלמי.

דהנה איתא בזבחים (ק"ב ע"ב) "אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא, דאמר בבית הכסא… והיכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר, חוץ ממרחץ ומבית הכסא. לאונסו שאני". וברש"י שם "לאונסו. שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו ודוגמתו שמעתי בקדושין (דף ל"ג ע"א)".

הרי לן דאף בהלכה זו דאסור להרהר בד"ת בבית הכסא דחמור טפי מאיסור ת"ת בת"ב ובימי אבילות אמרו דאם אנוס הוא משום ששמועתו שגורה בפיו אין בזה איסור וק"ו בני"ד.

ובירושלמי מו"ק (פ"ג ה"ה) איתא דאבל הלהוט אחרי דברי תורה מותר לו לעסוק בתורה בימי אבלו, עי"ש.

(אמנם הבית יוסף יורה דעה סימן שפ"ד כתב "גרסינן תו בירושלמי אם היה להוט אחר התורה מותר ולא כתבוהו הפוסקים".

ונראה פשוט איפוא שגאון מופלא זה אכן להוט היה אחרי דברי תורה ועסק בתורה לאנסו וכל כה"ג אין בו איסור כמבואר. אמנם פשוט וברור דאין לסמוך על זה להלכה ואין הדברים אמורים אלא בגדולי עולם כדוגמת גאון אדיר זה.

אמנם בגוף הסוגיא בזבחים יש לתמוה לכאורה דאף אם אנוס היה להרהר בדברי תורה וכמ"ש רש"י, מה היתר היה לו להוציא דברי תורה בפיו עד שישמעו במרחץ, והלא העיד רבא שר"א ב"ר שמעון אמר דברים אלו בבית הכסא וע"כ שנשמעו לאחרים.

וע"כ צריך לומר באחד משני פנים:

א. אנוס היה תנא זה לא רק להרהר בד"ת אלא אף להוציא אותם בקול, וזה כונת רש"י שכתב "שהיתה שמועתו שגורה בפיו, ומהרהר בה על כרחו". ותרתי אשמעינן.

ויש להבין זאת משני דרכים: א. אנוס היה להרביץ תורה לתלמידיו וללמדם בינה וכפי שהפליגו חז"ל במעלת המלמד תורה לתלמידים. וגם בהיותו בבית הכסא נתקבצו תלמידיו בחוץ לשמוע תורה בפיו. ב. כך היא דרכה של תורה ללמוד בפה ולא רק במחשבת הלב, וכמ"ש בעירובין (נ"ד ע"א) שחיים הם למוצאיהם בפה, וכפי שדרשה ברוריה אשת רבי מאיר, עי"ש.

ב. כיון שגם להרהר בד"ת אסור בבית הכסא אין תוספת איסור בדיבור, ומכיון שאנוס היה להרהר בד"ת מותר היה לו אף להוציאן בפיו.

והנה גם הגמ' בקידושין (ל"ג ע"א) אמרו על ר' שמעון ברבי שלא קם בפני רב חייא בבית המרחץ והקפיד ר"ח, ואמרו לו דשמא היה ר"ש מהרהר בד"ת ולא שם לבו שר"ח עובר לפניו, ואף שאסור להרהר בד"ת בבית המרחץ, לאונסו שאני. ועל אף ששם לא אמרו אלא דשמא היה מהרהר בד"ת, וע"כ שלא שמעוהו עוסק בתורה, מ"מ כתב רש"י אף שם דשמועתו היתה שגורה בפיו. ונראה מזה דכשאמרו ששמועתו שגורה בפיו אין הכונה דוקא שאנוס היה להוציא ד"ת בפיו, אלא כונתם שתלמודו בפיו ובלבו וע"כ אנוס הוא להרהר בה.

והנה רש"י בזבחים כתב "ודוגמתו שמעתי בקדושין". ולא הבנתי כונתו דלכאורה הדברים מפורשים בקידושין כמו בזבחים, ולא ראיתי כל תוספת דברים בזבחים מקידושין, עי"ש.

הגב על הנושא

לתחילת הדף