אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » ביומו תתן שכרו

ביומו תתן שכרו

"לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים כ"ד י"ד – ט"ו).

"לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא י"ט י"ג).

ובלישנא דקרא מפורש דקרא דויקרא קאי בשכיר יום שמצווים ליתן לו שכרו בלילה והוא שנצטווינו "ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", וקרא דמשנה תורה מדובר בה בשכיר לילה שמצוה לשלם לו ביום ובו נצטווינו ולא תבוא עליו השמש.

"כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו ועשה משום בל תעשק את רעך ומשום בל תגזל ומשום בל תעשק שכיר עני ומשום בל תלין ומשום ביומו תתן שכרו" (ב"מ קי"א ע"א).

ופרש"י שם דלעולם אינו עובר על חמשה לאוין כחדא, דשכיר יום לחוד ושכיר לילה לחוד, אלא כונת הגמ' דבכבישת שכר שכיר מצינו חמשה שמות ועשה, עי"ש. אך המגיד משנה בהל' שכירות (פי"א הלכה א' – ב') כתב דמסתימת דברי הרמב"ם משמע דס"ל דעובר על כל הני כחדא, עי"ש.

דהנה כתב הרמב"ם (שם):

"מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו ואם איחר לאחר זמן עובר בל"ת… כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו".

הרי שאין הרמב"ם מחלק בין שכיר יום ושכיר לילה ובכל כובש שכר שכיר כתב דעובר בהני לאוין.

אמנם חידש שם בכסף משנה דשני דינים יש בהלכה זו, ושתי ההלכות שברמב"ם שני דינים המה וכשאמרו שהכובש שכר שכיר עובר בה' לאוין אין זה אלא במי שהחליט בלבו לא לשלם כלל או לצערו ע"י מניעת התשלום, אך מי שמתכוין לשלם אלא שמלין שכר מתוך רשלנות או מכל סיבה אחרת אינו עובר אלא בעשה ול"ת. וכך כתב גם הסמ"ע בחשן משפט (סימן של"ט ס"ק א'), עי"ש.

ב

במהות העבירה

והנה מבואר שם ברמב"ם דאינו לוקה על לאו זה משום דניתן לתשלומין, וכמו שאינו לוקה על לאו דגניבה וגזילה.

ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן כ"ו) ובמנחת חינוך (ר"ל) תמהו דאין העבירה אלא במה שלא שילם בזמנו והלין את שכר הפועל, ודבר זה אין לו תשלומין ולמה לא ילקה.

אך נראה מזה דאין עצם האיסור משום שציער את הפועל בהלנת שכרו, אלא עבירה זו מן העבירות הממוניות ומהות האיסור בכבישת ממון חבירו תחת ידו לזמן, ומשל לדבר הגוזל על מנת למיקט או על מנת לשלם דעובר בלא תגזול כמבואר בב"מ (ס"א ע"א) אף שעצם הגזילה אינה אלא לזמן מה. וכן שואל שלא מדעת כגזלן הוא, ואף שלא התכוין לגזול לצמיתות, דכיון דמ"מ משתמש הוא במה שאינו שלו שלא מדעת הבעלים הוי כגזלן, כך גם בכובש ש"ש ואינו משלם לו ביומו, וכיון שעבירת ממון יש כאן ניתן הוא לתשלומין ואינו לוקה, וז"פ.

ג

המשלם לפני זמנו

והנה ראיתי מובא שהחפץ חיים הקפיד שלא לשלם לפועל לפני שגמר מלאכתו, כדי לקיים את מצות העשה דביומו תתן שכרו. ואם נכונים הדברים יש ללמוד מהם דהמשלם לפועל לפני גמר מלאכתו מפסיד שכר מצות עשה זו.

וכך שמעתי שהגרי"ש אלישיב הורה שלא לשלם לנהג מונית לפני גמר הנסיעה מטעם זה, דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, המשלם לפני גמר הנסיעה אינו מקיים מצוה.

והראוני שהגר"י זילברשטיין שליט"א הורה דאם משלם לנהג אחר שכבר התחיל בנסיעה ונמצא באמצע כביש בין עירוני מקיים את המצוה, כיון שכבר אינו יכול לחזור בו, ואם יחזור בו חייב יהיה לשלם לו כל שכרו כיון שבמקום זה אינו יכול למצוא נוסעים אחרים.

ולענ"ד נראה לפקפק בשתי ההנחות הנ"ל.

דמחד נראה פשוט דכיון ששילם את שכרו ולא איחר לשלם קיים מצות עשה של פריעת שכר שכיר. דלומר שהמקדים לשלם הפסיד מצוה הוי איפכא מסתברא, דהלא במצוות שבין אדם לחבירו ובמצוות שבממון אזלינן בתר טעמא, וכיון שהמשלם בזמנו קיים מצות עשה ק"ו למי שמשלם לפני זמנו.

כך נראה פשוט וברור לענ"ד.

ואת"ל דאינו מקיים מצוה אלא לאחר שכבר חלה עליו חובת תשלומין, אין כלל נפ"מ במה שכבר יצא לדרך, דאם חייב לשלם לנהג אם לא יסע עמו אין זה אלא משום דינא דגרמי ומה זה ענין לתשלום שכר פועל.

ד

תשלום שכר פועל וכבוד שבת

הנה כתב בבאור הלכה (סימן רמ"ב ס"א ד"ה לכבד):

"ואם יש לו רק מעט מעות ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום [דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בח"מ והוא כשאר בע"ח דעלמא אך בת"ח יש לעיין עיין יומא פ"ז ה"ד ח"ה וכו'] נראה דצריך ליתנם להפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אף שעי"ז לא ישאר לו במה לענג השבת או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא וזה הוי רק מדברי קבלה. ואפילו להפוסקים דזה ג"כ הוי מדאורייתא וכמו שכתבנו במ"ב שם הוי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה [יבמות כ"א] וזה לא מיקרי כתבעו ואין לו דאינו עובר בבל תלין".

הרי לן דנקט דמצות תשלום שכר שכיר דוחה מצות כבוד ועונג שבת, משום דזו דאורייתא וזו מדברי קבלה, ועוד דאין עשה דוחה ל"ת ועשה.

ובמק"א ביארתי דבמצוות שבין אדם לחבירו לא אמרינן עדל"ת דאטו נתיר לגנוב ולגזול כדי לקיים מצות עשה, ומי שאין לו מצה או לולב מותר לו לגנוב משל חבירו כדי לקיים מצותו. ואין לדחות דהוי מצוה הבא בעבירה דאם אכן אמרינן עדל"ת אין כאן עבירה כלל אלא מצוה בלבד.

ועוד יש להעיר דהרי אין זה בעידנא, דבשעה שעובר על בל תלין עדיין אינו מקיים מצות עונג שבת, ואכמ"ל.

ה

ביטול תפלה משום מצוה זו

והנה בליקוטי תורה למרנא הרח"ו פרשת קדושים כתב:

"בענין שכר שכיר, היה מורי זללה"ה נזהר לדבר גוזמא, והיה מתעכב לפעמים מלהתפלל מנחה עד ששילם. ולפעמים מעכב ומאחר תפלת מנחה עד שקיעת החמה, שלא היה בידו מעת מזומנים לפריעת שכר, והיה משלח ומבקש מעות מכאן ומכאן, עד ששילם שכר שכיר, ואח"כ היה מתפלל מנחה. ואומר, איך אתפלל להש"י, ובא מצוה גדולה כזו ולא אקיימנה, ואיך אשא פני להתפלל".

ומבואר מלשונו שהאריה"ק ודאי לא היה מבטל תפלת המנחה משום תשלום שכר שכיר אלא שלפעמים איחר את זמן התפילה (ועיין בשו"ת דברי יציב או"ח סימן ק"י שהוכיח מכאן שלשיטת האר"י מותר להתפלל מנחה לאחר שקיעה"ח, ואכמ"ל). אך כבר כתב היעבץ בסידור בית יעקב (בעזרה קטנה לפני תפלת מנחה אות ט"ו) דע"כ מיירי כאשר השכיר עדיין לא תבע שכרו ואף אם לא היה משלם לו לא היה בזה חטא, אלא דמ"מ היה מהדר במצוה זו וכלשון הרח"ו "איך אתפלל להשי"ת ובאה מצוה גדולה כזו ולא אקיימנה". ואת"ל דמיירי בתבעו פשיטא ומאי קמ"ל, עי"ש.

ובצוואת החיי אדם (נדפסה בסוף ספרו זכרו תורת משה אות כ"ח) הזהיר אף הוא על חומרת מצוה זו וכתב:

"ואפילו כשתצטרך לבטל תפלת מנחה בעבור זה עד שתשיג מעות לסלק לו מוטב שלא תתפלל, כי מאחר שתבע הבעל מלאכה אתה מחוייב לסלק לו ובאם לאו עובר על לאו דלא תעשוק ולא תלין, ולא יהיו דברים אלו קלים בעיניכם כי הם חייכם".

הרי לן להדיא דאם תבעו וכבר נתחייב לתת לו יש אף לבטל את התפלה לחלוטין , דמצוה זו דוחה את מצות התפלה.

אלא שלכאורה יש לתמוה על הח"א דהלא מבואר להדיא בגמ' דאם אין בידו ממה לשלם אינו עובר וכ"ה בשו"ע (שם סעיף י') וכיון שאינו עובר מהי"ת לבטל חיוב התפלה.

אמנם עיין בהגהות הגרעק"א שם שדן דאם בידו שוה כסף שעל ידם יכול הוא לשלם לפועל עובר אף אם אין בידו מעות, ולפי"ז ניחא דמסתמא מיירי במי שיש בו חפצים כל שהם וכלי בית ושאר שו"כ וא"כ עובר בעשה ול"ת, ומצוה זו דוחה את מצות התפלה, כמבואר.

ובשיטה מקובצת (בב"מ שם) כתב בשם הריטב"א דאם יש בידו סחורה העומדת למכירה חייב הוא למכור ולשלם שכר שכיר אף שאין בידו מעות אבל אין מחייבין אותו למכור כלי ביתו, עי"ש.

אמנם חידוש עצום חידש מרן החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"א פ"ט סעיף ז') דאם יש בידו ללוות חייב הוא לעשות כן על מנת לשלם שכר שכיר ביומו. ובנתיב החסד (אות כ"א) ביאר שיטתו בשתי דרכים:

א. לפי המבואר במנחות (מ' ע"א) דבעידנא דריתחא ענשינן על מי שאינו מביא על עצמו חיוב מצות עשה ומשו"כ אמר המלאך לרב קטינא דמי שאינו לובש ציצית צפוי לעונש, וה"ה בני"ד.

ולול"ד יש לפקפק דאין הנידון דומה לראיה, דבנידון דידן התורה פטרתו אם אין בידו מדכתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך", ולמדו דרק אם יש בידו. ועוד דכיון שפטור מלטרוח ולהשיג הרי זה כמי שאין בידו כדי צרכי המצוה שפטור מלהוציא יותר מחומש, ומה זה ענין להא דרב קטינא.

ב. ועוד כתב שם הח"ח לדייק מדברי רש"י עה"ת שכתב דלהכי נתנה תורה כל הלילה לשלם לשכיר יום וכל היום לשכיר לילה כדי שיוכל בעה"ב לבקש מעות, הרי שמצוה עליו לבקש מעות.

וכך דייק גם מדברי החינוך (מצוה תקפ"ח) שכתב:

"אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו או שיכול לפורעו". הרי דאף אם אין לו בביתו כל שיכול לפרעו ע"י שילווה רובצת עליו חובה לעשות כן, עי"ש.

ומ"מ לפי"ד האהבת חסד מובנת צוואת הח"א שיש לבטל תפלת מנחה כדי לבקש מעות לשלם לשכיר ביומו.

ו

תשלום ש"ש כנגד חייך קודמין

והנה הגר"י ענגיל בספר חוסן יוסף (אות קט"ו) פלפל בשאלה במי שחייב שכר שכיר ושניהם בעל הבית והפועל מהלכין בדרך ויש בידו קיטון של מים דכבר נפסקה הלכה דחייך קודמין לחיי חברך (ב"מ ס"ד ע"א), אמנם בנידון דידן אפשר דכיון שנתחייב הוא לשלם לשכירו שוב חייו של השכיר קודמין לחייך, עי"ש.

אמנם יש לדון דהלא מבואר להדיא דאם אין לו פטור הוא מלשלם לשכירו, ולכאורה פשוט דאין כונת הדברים שהאדם חייב להוציא לחמו מפיו ולרעוב כדי לשלם שכר שכיר, וכאשר אין בידו אלא כדי צרכו אינו עובר, וק"ו הדברים כאשר מדובר בפקו"נ דודאי הוי בכלל "אין לו" ופטור ממצוה זו, ושוב מסתבר לומר חייך קודמין לחיי חברך.

וק"ו הדברים לפי מה שחידש בספר החינוך (מצוה תקפ"ח) דאם ע"י תשלום שכר שכיר יפסיד ממון רב הרי זה כאילו אין בידו לשלם, כך כתב לחדש "לפי הדומה", דק"ו ב"ב של ק"ו דאם ע"י תשלום שכרו יאבד נפשו דהרי זה כאילו אין בידו לשלם, וכ"ז פשוט.

ונראה דה"ה במי שחייב לפרוע חוב לחבירו, דאעפ"י שפריעת בע"ח מצוה, מ"מ אם חייו תלויים לו מנגד אמרינן חייך קודמין לחיי חברך אעפ"י שמחוייב הוא מצד דיני הממונות לפרוע חוב לחבירו.

הגב על הנושא

לתחילת הדף