אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » מחשבה יהודית » ביטול הנבואה בזמן הזה

ביטול הנבואה בזמן הזה

שאלה:

בלימוד עם סטודנטים של הגמרא במסכת מגילה דף יד, שבזמן הנבואה היו כפליים כיוצאי מצרים נביאים בעם ישראל, הבנו שהנבואה אינה תופעה יוצאת דופן שרק בודדים זוכים לה, אלא היא מציאות רחבה בעם ישראל, שהרבה מאד יהודים יכולים לזכות לה. נשאלתי, אם כך, בעצם, למה הנבואה פסקה מעם ישראל בסוף תקופת התנ"ך, האם באופן פתאומי כבר לא היו עוד אנשים צדיקים שהיו ראויים לזכות לנבואה?

תשובה:

בספר עמוס פרק ח מבואר שביטול הנבואה הוא מעונשי העברות, והוא חלק מהגלות והחורבן. ובסוטה דף מח, ב, מבואר שמנפטרו חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל.

הרמב"ם כתב שהעונש הזה מתקיים על ידי העצבות והאבלות שיש בישראל בזמן הגלות, שהעצבות מונעת הנבואה.

אברבנאל כתב שהוא עונש "נסיי" והוא הסתר הפנים שנאמר לנו בנבואת "והסתרתי פני מהם"…

בספר העקרים ובספר עבודת הקודש נתבאר שהנבואה תלוייה בארון הברית והלוחות שעליהם שורה השכינה, ומשנגנז הארון אין נבואה בישראל.

ובספר עקידת יצחק כתב שחסרון שלימות העם, שחסרים משבטי ישראל, הוא המונע התקשרות הנבואה בעם ישראל.

ובמשך חכמה הביא מדברי הגר"א זיע"א בביאורו לסדר עולם, שבביטול העבודה זרה התבטלה הנבואה, שזה כנגד זה הוא.

ובמכתב מאליהו הביא מדברי רבי צדוק הכהן כעין זה, וביארם, שקיים שיווי משקל בין כוחות הקדושה לבין כוחות הטומאה, ואם בטל יצרא דע"ז, בטל כנגדו כוח המוחשי של הנבואה.

הרחבה:

בספר עמוס פרק ח יא-יג נאמר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יֱדֹוִד וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְדֹוָד: וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְדֹוָד וְלֹא יִמְצָאוּ: בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא".

מרבים להביא פסוק זה כנבואה לטובה על אחרית הימים שבהם תרבה הדעת ורבים מישראל יחפשו למצוא דבר ה' ולחזור לפניו בתשובה, אך הנבואה עוסקת דווקא בביטול הנבואה. עמוס מנבא על חורבן ישראל, ועל ביטול הנבואה מישראל בתקופת הגלות. בניגוד למצב שבו ישראל זוכים לנבואה, הוא מודיע להם שבעתיד יפסידו זכות זו בגלל מעשיהם הרעים, והנבואה תתבטל מהם, עד שיהיו מחפשים אחריה ומתעלפים בצמא בלי למצוא רוויה לנפשם, עקב ביטול הנבואה.

וכן פרשו המפרשים שם, ראה דברי רש"י שם על פסוק יא, "כי אם לשמוע – שתפסוק מכם רוח הקדש". וכן ברד"ק "הנה ימים באים – לפי שהם מאסו בנבואת האל יתברך כמו שאמר למעלה לא תנבא ולא תטיף אמר כי עוד יבאו ימים שיתאוו לנבואת האל ית' ולא ימצאו והם כל ימי בית ב' אחר נבואת מלאכי הנביא כי בו פסקה הנבואה וכן כל ימי הגלות הזה.  והשלחתי רעב בארץ – בארץ ישראל שיהיה להם זה הרעב וזה הצמא כמו האדם הרעב שמשוטט לבקש לחם וכמו האדם הצמא שהוא מחפש למצא מים כן ישוטטו ישראל אחר שתפסק הנבואה לבקש דבר ה' שהוא הנבואה ולא ימצאו וזה כל ימי בית שני וכל ימי זה הגלות".

ומבואר שביטול הנבואה הוא עונש לישראל על חטאיהם[1], והוא חלק מהחורבן, וכעונש הגלות והצרות. ולפיכך אין לנו נבואה בימינו.

וכן מבואר בגמרא סוטה מח עמוד ב: "…משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואעפ"כ היו משתמשים בבת קול. שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהם בת קול מן השמים, ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו, תלמידו של עזרא.

ושוב פעם אחת היו מסובין בעלייה ביבנה. נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה להן, יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך".

רמב"ם מפרש פסוקים אלה וז"ל: "…וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם ויכפר לנו וירחמנו כמו שיעדנו ויחזירם לנו כמו שאמר בחזרת הנבואה והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" – ספר המצוות, השורש הארבעה עשר.

ונחלקו הראשונים בביאור דברי הפסוקים אלה שבעמוס בביטול הנבואה בזמן החורבן והגלות: הרמב"ם, בספר מורה נבוכים – חלק ב פרק לו, וז"ל: "וכבר ידעת כי כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת, ויבריא עת אחרת; וזה הכח המדמה – כח גופני בלא ספק; ולזה תמצא הנביאים, תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם, "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות"; וש'יעקב אבינו' לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהפקד יוסף; ושמשה, עליו השלום, לא באתהו נבואה – כבואה מקודם – מאחר תאונת ה'מרגלים', עד שמתו כל 'דור המדבר', בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם – ואף על פי שהוא, עליו השלום, לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא, אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו – כמו שזכרנו פעמים, שהוא לא יתנבא במשל, כשאר הנביאים. והנה יתבאר זה, ואין ענין הפרק.  וכן עוד תמצא קצת הנביאים נבאו מדת זמן אחת, ואחר כן נפסקה הנבואה מהם ולא התמידה להם, בעבור מקרה שנתחדש. ולא היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן ה'גלות' בלא ספק כלומר, 'עצלות' או 'עצבות' שיהיה לאדם בענין מן הענינים, יותר רע מהיותו עבד נקנה נעבד לסכלים הזונים, אשר קבצו העדר הדיבר האמיתי ותגבורת כל התאוות הבהמיות – 'ואין לאל ידך'. ובזה יעדנו רע, והוא אשר רצה באמרו, "ישוטטו לבקש את דבר יי ולא ימצאו"; ואמר, "מלכה ושריה בגוים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מיי"; וזה – אמת מבואר העילה, כי הכלי כבר נתבטל. והוא הסיבה גם כן בשוב הנבואה לנו על מנהגה 'לימות המשיח – מהרה יגלה – כמו שיעד".

היינו שהסיבה ה'עצמית' לביטול הנבואה בזמן הגלות, הוא העצלות והעצבות, הנובעות במיוחד מהיותנו קנויים לעמים סכלים זונים שמתאחדות בהם העדר הדעת האמיתי ותגבורת התאוות. וכוונת הנבואה "ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו" הכוונה שכיון שיהיו בגלות, בעצב ובצרה, לא יוכלו לזכות לנבואה, שדרושה לה השמחה ועוצמת הנפש הבריאה.

אמנם אברבנאל בפירושו למורה נבוכים חולק על הרמב"ם בביאור הדבר, וסובר שהנבואה בטלה בזמן הגלות לא מסיבת חולשה טבעית הכרוכה בצער ובעצבון הגלות, אלא שאין ברצונו של הקב"ה לנבא, וזה עניין הסתר פנים שנאמר בתורה, וז"ל:

"…ואמנם הסתלקות הנבואה מן האומה בזמן הגלות לא היה מפאת העצבון כמו שחשב הרב כי אם לרשעם ולרוע מעלליהם שאמר יתברך והסתרתי פני מהם וידוע שבהיות השכינה בבית המקדש משום רועה אבן ישראל ומשמה תצא הנבואה ודבר ה' מירושלים וכאשר נסתלקה ועשר מסעות נסעה שכינה נסתלקה ג"כ הנבואה והוא אומר ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו ואמר מלכה ושריה בגויים אין תורה ר"ל שבעבור היותם בגויים וחוץ מהארץ הנבחרת המיוחדת לנבואה לא ימצאו הנביאים הנבואה… ולכן היה יעוד הנביא שבזמן קיבוץ גלויות בשובם אל הארץ תשוב השכינה אל מעמדה ויפתחו מעיינות תהום רבה והוא אומר אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם הנה התבאר מזה הנבואה היא דבר נסיי תבוא ברצון הא-ל ולכן בהסתירו פניו מישראל אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה ובשובו לשוש עלינו לטוב תחזור הירושה לבעליה ועטרה ליושנה לא שיהיה זה ממה שבטבע מפאת הלאות והחולשה חלילה לא-ל מרשע ושד-י מעוול".

והיינו שהנאמר בספר דברים פרק לא, טז-יח בנוגע לגלות שבמהלכה הקב"ה יסתיר פניו מאתנו, פירושו שלא נזכה לנבואה שהיא, כביכול, התגלות פני ה' אלינו, וזה כעונש על עוונותינו:

"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

בספר "בית שרגא – מחזה עליון" להרב יצחק סנדר שליט"א, האריך לבאר עניין זה, והביא מדברי הראשונים והאחרונים מה שכתבו בזה, ונביא מדבריו, וקצת ממה שעלה בדעתי בעניין זה.

בספר העקרים – מאמר שלישי פרק יא כתב שהנבואה לבלתי מוכנים באופן שלם לנבואה, תלוייה במציאות נביא שלם, וארון הברית, ובהעדר הארון, לא תחול הנבואה אל הבלתי שלם, ומשמע מדבריו שגם אל השלם במעלתו, לא תחול הנבואה בהעדר הארון:

"…הנבואה תחול על האדם על ההדרגות שכתבנו, כשלא יהיה שם נביא יהיה כלי להגעת הנבואה על הבלתי מוכן, אבל כשיהיה שם נביא כבר תגיע הנבואה על הבלתי מוכן בזולת אלו ההדרגות…

וענין צורך האמצעי בדבר הזה הוא ע"ז הדרך כי כמו שמהכאת ניצוץ השמש בגוף זך בהיר כמראה המלוטשת יתהפך הניצוץ אל מקום חשוך ויאיר המקום ההוא על ידי ההתהפכות ההוא מה שלא היה מאיר קודם זה כך השפע האלהי שכירד על הנביא השלם יתהפך ממנו על הבלתי ראוי ויהיה זה סבה אל שיחול הרוח הנבואיי על הבלתי שלם או בלתי מוכן לכך ויתנבא ואף בזה ההתהפכות יהיה הרוח שיחול על היותר מוכן גדול ממה שיחול על מי שאינו מוכן:

ולפי דעתי שזאת היתה הסבה שתמצא הנבואה באומת ישראל מזולתה מן האומות ובארץ ישראל מזולתה מן הארצות וזה כי מצד הארון והלוחות שהיתה השכינה שורה עליו היה מתהפך הרוח האלהי כדמות ניצוץ השמש המתהפך והיה שורה הרוח הנבואיי על האיש שתמצא בו הכנה מה בדמיון מה שהוא בארון והוא האיש שימצאו בו דעות התורה הכתובים בלוחות הברית באמת כמו שהיה זה בנבואת שמואל שהיה שוכב בחדרו שהיה לו ובאה אליו קול הנבואה מעל הכפרת אשר על הארון שהיה אז שם בשילה והוא עצמו לא היה יודע מי הקורא שלא היה משער בעצמו היותו ראוי לנבואה שישמע קול בעת היקיצה במראה הנבואה ולזה היה קם ממטתו ללכת אל עלי עד שעלי הבין זה מעצמו כמו שאמר הכתוב (שמואל א' ג') ויבן עלי כי ה' קורא לנער:

ואולם זה השפע הבא על זה הדרך בזולת נביא שיהיה אמצעי צריך הכנה במקבל כלומר שיהיה מעצמו מוכן קצת כי לא יחול השפע האלהי הזה אלא בהיות המקבל במדרגה ידועה מן ההכנה וכפי הכנתו תהיה מדרגת השפע שיחול עליו

…וראוי שתדע שהמצא הנבואה על ידי נביא על הבלתי ראוי או בלתי מוכן לא יספיק להשפיע מן המקבל ההוא על זולתו אלא בהמצא הארון והלוחות באומה וע"כ אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על יד נביא על הבלתי מוכן ולזה לא הגיעה הנבואה לברוך בן נריה באמצעות ירמיהו לפי שלא היה מוכן אליה וכבר נגנז הארון והגיעה לחגי זכריה ומלאכי לפי שראו את ירמיהו ויחזקאל והיו מוכנים יותר אליה מברוך ואולם לא הגיעה מהם לזולתם לפי שלא היו בזמן הארון ולא היה השפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם אחר שלא היה שם ארון.

וראיה לדבר כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה וראויים לנבואה יותר מבית ראשון ואעפ"כ לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון…". עכ"ל.

וכן ביאר בספר עבודת הקודש לרבי מאיר בן גבאי, חלק סתרי תורה פרק כד, "…ולזה כשחרב בית ראשון ונגנז הארון אין עוד נביא" יעויי"ש דבריו בהרחבה.

ובעקידת יצחק שער לא כתב לבאר העדר הנבואה מישראל בזמן הזה, שכל שאין כל שנים עשר שבטי ישראל בארצם אין העם שלם ואין הנבואה יכולה לחול בו: "…וענין זה מבואר ממעשה החשן במספר אבניו סגולותיהם ומראיהם ותוכן מצבם על משפטם בטוריהם, כי לפי דעת החכמים כלם הכל בא מכוון ומסודר על יחס המזלות וטבעיהם ועל מספר שמות בני ישראל לשבטיהם ולהסכים עליונים ותחתונים יחד ולקשר חבוריהם כאחד, ומלאת אותו מואת אבן ארבעה טורים אבן טור וגו', והטור השני וגו', והטור השלישי וגו'. והטור הרביעי וגו' (שמות כ"ח). ונאמר (שם) והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם פתוחי חותם איש על שמו תהיינה לשנים עשר שבט, ועוד נאמר (שם) ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד. להורות כי היותם על זה מספר המכוון כנגד צבאות של מעלה, הוא סבה גדולה להורדת השפע הנבואיי עליהם ולהדבק בהם ההשגחה ההיא המשובחת בכל צרכיהם.

והנה אין ספק כי לצורך ההכרחיות הזה ייעדו כל הנביאים פה אחד, כי להשיב שבות האומה הנבחרת הזאת אל מכונתה ולהחזיר נשמות הנבואה לפגרי אנשיה והחיות רוח הקודש בקרבם, יקדים ה' שנית ידו להשיב יסודי הבנין לאיתנן ולקבץ נדחיהם לא ישאר אחד. .. ירצה, כי בקבץ אותם הקבוץ השלם שהזכיר ובהיותם רועים שם דעה והשכל, יקנו מהשלמות שיעור רב ועצום…".

ובעומק ביטול הנבואה בתחילת ימי בית שני, עם פטירתו של מלאכי, כתב המשך חכמה על במדבר פרק יא פסוק יז לבאר הדברים על פי דברי הגר"א בפירוש על סדר עולם פרק ל, וז"ל המשך חכמה:

"סדר עולם פרק ל'. ע"כ היו הנביאים. פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה. עכ"ל הגר"א. וזהו יצרא דע"ז כמבואר ביומא (דף סט:). ולדעתי כוונתו אל דברי הפסוק זכריה ק' י"ג והיה ביום ההוא נאום ד' אכרית את שמות העצבים כו' וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והיה כי ינבא איש עוד כו' לא תחי' כי שקר דברת ודקרוהו כו', ועל זה כיון הגר"א, ודו"ק, כי לזה כוונת הפסוק על נבואת אמת, שתבטל בבטול יצה"ר, ולא קאי לעתיד, דעל העתיד כתיב יואל ד' והיה אחרי כן אשפוך את רוחי כו' ונבאו בניכם כו' חזיונות יראו כו'.  וזה ענין רחב צריך ביאור במושכל, ואכמ"ל". עכ"ל משך חכמה.

והיינו שבביטול יצר הרע, רוח הטומאה של עבודה זרה, בתחילת ימי בית שני, כנגדה התבטלה הנבואה.

ובביאור הקשר שבין ביטול יצרא דעבודה זרה לביטול הנבואה, כתב הגר"א דסלר זצ"ל במכתב מאליהו חלק ג עמוד 277:

..הנה ענין זה עמוק הוא מאד, ואין כאן מקומו לבארו במלואו. הניתן להסביר הוא, שראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של עבודה זרה, שבו ראו סבת החורבן, והיו מוכנים לוותר תמורת זה על השכר הגדול הכרוך במציאות יצר הרע הזה וכיבושו. ומצינו בדברי רבי צדוק הכהן ז"ל, שכל עוד שהיה קיים יצר הרע של עבודה זרה, היתה כנגדו הנבואה, והיו נסים גלויים בישראל, כי זה לעומת זה עשה האלקים, שכן לעולם יש שיווי משקל בין כחות הקדושה והטומאה, וכל זמן שהיתה נבואה בעולם, שעל ידה משיגים אמונה חושית, היו לעומתה גם כחות טומאה מוחשים, שפעלו לצד העבודה זרה, כגון רוח השקר של נביאי הבעל, כישוף וכו', וזה כדי שתשאר בחירה חפשית. וכן רואים אנו שבתחלת ימי בית השני בטל יצרא דעבודה זרה, ולעומתו פסקה גם הנבואה מישראל. והנה אף שהצורך לביטול היצר של עבודה זרה היה ברור להם כל כך, עד שהיו מוכנים לוותר על מדרגות רמות כאלה, מכל מקום לא התענו עד שנפלה להם פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת, ההסבר הוא, שלולא זה לא היו בטוחים ששאיפתם לבטל יצר הרע של עבודה זרה הינה טהורה ואמיתית לגמרי, אילו נשארה בפנימיותם נקודה אחת של התקרבות לעבודה זרה, או אילו מקור רצונם היה הנוחיות, יודעים היו שלא תהא תועלת בתפלתם…".

ונראה שכוונתו לדברי רבי צדוק בספר דברי סופרים – אות לח:

"אבל אסתר דמסתמא גם כן שתתה עמהם היא שתתה מיין המביא שמחה דעל ידי זה ליהודים היתה אורה ושמחה, דאסתר מן התורה מנין (דברים ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר כמו שאמרו בחולין (קל"ט ע"ב) שהיא נמשכת מצד ההסתר פנים שהיא מדת הצמצום והגבורה, אבל אף דאהדרינהו לאפיה עוד ידו נטויה עלינו כמו שאמרו בחגיגה (ה' ע"ב) מקרא דבצל ידי כסיתיך (ישעיה נ"א ט"ז) דקאי אואשים דברי בפיך והוא תורה שבעל פה, דתורה שבכתב הוא מה שדיבר השם יתברך עם משה פנים אל פנים וכן כל דורות הנביאים זכו לגילוי אור פנים, ואחרי שנסתלקה הנבואה התחילו חכמי תורה שבעל פה שעליהם אמרו (תנחומא פרשת נח ג') העם היושבים בחושך ראו אור גדול (ישעיה ט' א') עיין שם באריכות:

וכן אמרו (סנהדרין כ"ד.) במחשכים הושיבני (איכה ג' ו') זה תלמודה של בבל, אבל זהו מסטורין של הקב"ה כמו שאמרו (תנחומא תשא ל"ד) מי שמסטורין שלי בידו הם ישראל, כי ישת חושך סתרו כתיב (תהלים י"ח י"ב) דשם הוא סתריו יתברך, ואף על פי שהוא חושך והסתר פנים החושך הוא על ידי צל ידו יתברך ולא על ידי דבר המחשיך באמת שעצמותו חושך. רק על ידי צלא דמהימנותא המגין וסוכך עלינו דרך הסתר פנים דוקא כמו להגן בפני החמה הלוהטת צריך לעשות צל ולהחשיך קצת, כי ריבוי האור מזיק לחלושי הראות וכן ריבוי החום, וברוחניות גם כן כפי ריבוי האור שהיה בדורות הנביאים כן זה לעומת זה גבר אז יצרא דעבודה זרה דכל הגדול מחבירו יצרו גדול (סוכה נ"ב.) וכן בכלל האומה:

ובדור אליהו שהיה לו יותר מששים ריבוא נביאים תלמידים כמו שאמרו ז"ל (רות רבה פתיחתא ב') היה ריבוי עבודה זרה גם כן כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ב ע"ב) דאחאב העמיד על כל תלם, ואנשי כנסת הגדולה שביטלו יצרא דעבודה זרה (יומא ס"ט ע"ב) דאמרו לא איהו ולא אגריה אז נסתלקה גם כן הנבואה כי הוצרך להעלים הבהירות גם כן".

אבל עוד ידו נטויה בהסתר פנים לזכות לאור גדול יותר על ידי שאשים דברי בפיך שכל חכמת חכמי תורה שבעל פה הוא דברי אלקים חיים יתברך שמו, וכמו שאמרו (בבא בתרא י"ב.) דאתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני (ויקרא רבה כ"ב א') ועל כן חכם עדיף מנביא (בבא בתרא שם) דאף שהוא בהעלם הוא משיג יותר וזוכה לנטוע שמים וליסד ארץ כמו שמובא (זוהר ח"א ה'.) דעל ידי חידושי דאורייתא נבראו שמים וארץ חדשים, וזהו רק בתורה שבעל פה שבה הם החידושין שמחדשין חכמי ישראל:

הגב על הנושא

לתחילת הדף