אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » בכה תבכה בלילה

בכה תבכה בלילה

"בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאיבים" (איכה א' ב').

"בלילה, למה בלילה לפי שאין קול הולך אלא בלילה לכך נאמר בלילה, א"ר איבו לילה מושך עמה קינה, מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו" (איכה רבה א' כ"ד).

ולכאורה יפלא, וכי מה זה ענין לחורבן בית המקדש, והלא צרת יחיד יש כאן, טרגדיה אישית ואנושית היא זו, ולב מי לא יתפלץ לשמוע בכיה של אם יהודיה על בן תשחורת שמת לה, אך מה זה ענין לחורבן בית המקדש.

ויש מי שירצה לומר דאכן אין כל קשר בין בכיה של אשה זו ובין חורבן בית המקדש, אלא שרבן גמליאל ניצל את בכיה של אומללה זו כדי להיזכר בחורבן בית  המקדש ולהתאבל עליו.

אך שתי תשובות בדבר, חדא, כיון שקבעו חז"ל מעשה זו על הפסוק בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה מסתבר דיש קשר מהותי בין צערה של אשה זו לצער החורבן, דאין ביאורי ורמזי המקראות תלויים במקריים. ועוד, דהרי אמרו חז"ל שרבן גמליאל שמע קול בכיה של אשה זו והיה בוכה עמה, ולשון זה מוכיח שהיה מצטער בצערה ובוכה עמה.

והנראה בזה, דהנה פשוט הדבר דבית המקדש איננו רק לשם הקרבת קרבנות בלבד, אלא בית זה מקום השראת השכינה היא ובית הדום רגליו ית"ש, והשראת השכינה ענינה הארת פניו ית"ש לבניו אהוביו, והארת פנים מדת הרחמים היא, וכאשר מדת הרחמים שורה על ישראל זוכים הם לחיים טובים וארוכים, ואך טוב וחסד ירדפום.

וזה לעומת זה חורבן בית המקדש לא ביטול התמידין בלבד יש בה אלא אף סילוק השכינה, וסילוק השכינה הסתר פנים הוא, והסתר פנים מדת הדין הוא, וכאשר מדת הדין מושלת בכיפה חיינו הם חיי סבל יסורים ומכאוב.

וזה שמנבא הנביא זכריהו (פרק ח' פסוק  ד' – ה') "כה אמר ה' צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים, ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה".

דכאשר יבא הגואל ותחזור השכינה ותשרה בישראל כאלה יהיו חיינו, חיים של אריכות ימים ובריאות שלימה, זקנים וזקנות משענתם בידם וילדים וילדות משחקים ברחובותיה.

וזה פשר בכיו של רבן גמליאל. כאשר שומע הוא את שכנתו הבוכה בלילות על בנה הקטן שמת על פניה רואה הוא בבכי זה ביטוי לחורבן הבית, דאילו זכינו להשראת השכינה היה ילד זה משחק ברחובות ירושלים עם שאר ילדי ישראל ולא היה מת, ומשלא זכינו ואשה אומללה זו בוכה בלילות על בנה הקטן אין זה אלא משום שהקב"ה הסתיר פניו וסילק שכינתו מישראל.

והדא היא דכתיב בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה.

ויש בדברינו אלה חשיבות יתירה, שהרי נסיון גדול הוא לדורנו להתאבל על ירושלים והמקדש, בימים הנוראים רואים בחוש ששלומי אמוני ישראל דואגים ודואבים ואימת יום הדין אופפת את כולם. לא כן בימי בין המצרים ואף לא בתשעה באב. כל אחד ואחד נוהג כדין ומקיים את הלכות היום, אך מעטים המה, אחד בעיר ושנים במשפחה שאבילות וצער שורים עליהם בחוש.

אמנם חסידים ואנשי מעשה יחידי סגולה מרגישים בעליל ששכינתא בגלותא ומצטערים בצער השכינה, אבל לאו כל מוחא סביל דא והמוני העם לא הגיעו למדרגה זו.

אך לדברינו הנ"ל כל אחד ואחד ירגיש בעליל בצער החורבן ובקל יתאבל על המקדש והקודש, דהלא רבות הנה שכנותיה של רבן גמליאל, ולדאבון לב כמעט ואין לך בית אשר אין שם מת ובכל עיר ובכל שכונה יש אשה הבוכה בלילות על בן תשחורת או איש צעיר הנאבק ביסורי מחלה קשה, וכדומה צרות רבות מצאנו, וכל המטה אוזן ישמע את שכנתו של רבן גמליאל הבוכה בלילות ויבכה עמה על צערן של ישראל, על הסתר הפנים ומדת הדין השורה על ישראל.

הגב על הנושא

לתחילת הדף