אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » במנהג ישראל להיות ערים כל ליל שבועות

במנהג ישראל להיות ערים כל ליל שבועות

 הן מנהג ישראל תורה וכבר נהגו בני ישראל מימי קדם להיות ערים בליל שבועות ולעסוק בתורה עד אור הבוקר. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש בדברי הזוהר והמקובלים ומובא גם במגן אברהם סימן תצ"ד סק"א, כידוע. ויש לעיין במנהג זה על פי ההלכה המסורה, האם מותר לאדם לנדד שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו בימי שבת וחג, או שמא כיון שטבעו של אדם לישון בלילות ולא איברי לילה אלא לשינתא והנמנע מלישון בלילה צער הוא לו, אסור לאדם להמנע משינת הלילה בשבת ויו"ט.

והנה לגבי שבת מצינו בשו"ע בהלכות שבת (סימן ר"צ ס"א) "ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח, כדי להשלים מנין מאה ברכות". וכתב הרמ"א "הגה: ואם רגיל בשינת צהרים אל יבטלנו, כי עונג הוא לו". הרי לן דבשבת אסור לאדם להמנע אף משינת הצהריים וק"ו שאסור לו לבטל את שינת הלילה.

וכך כתב הב"ח בסימן רפ"א דהמנהג לאחר בתפילת השחרית בשבת משום דשינה בשבת תענוג.

אך עדיין יש לעיין במה שמצינו שגדולי התנאים היו מסובים כל אותו הלילה בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל הלילה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ומנעו שינה מעיניהם.

אך אפשר דאין זה אלא בשבת שנצטוינו לענגו והשינה בכלל עונג היא, אבל לא מצינו בתורה מצות עונג יו"ט אלא עונג שבת ושמחת יו"ט ויש לעיין בשינה אם בכלל שמחה היא ואם המונע שינה מעיניו יש בו ביטול מצות שמחת יו"ט.

ולכאורה יש להוכיח מגמ' מפורשת דמותר לבטל שינה ביו"ט, שהרי כך אמרו במס' סוכה (נ"ג ע"א) "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה, משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה. איני, והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר. אלא הכי קאמר לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי".

הרי לן דבכל ימי החג נמנעו מלתת שינה לעיניהם, וע"כ שאין בזה איסור אלא בשבת ולא ביו"ט.

אך באמת אין זה ראיה דהלא שמחת בית השואבה ימי חול המועד הן ואף שיש מצות שמחה בחוה"מ פשוט שאין בהם מצות כבוד ועונג, וכמבואר ברמב"ם בהלכות יו"ט (פ"ו הלכה ט"ז – י"ז).

וכבר כתבו כמה מן הראשונים דשבת ויו"ט לאו בחדא מחתא מחתינן להו ואין לנו אלא עונג שבת ושמחת יו"ט, ולא הרי זה כהרי זה.

בביצה ל"ז ע"א אמרו דאיסור טלטול מוקצה משום חשש הוצאה היא, וכתב רש"י דמ"מ לא אסרו טלטול כלים ואוכלים כדי שלא לבטל "עונג שבת ושמחת יום טוב", עי"ש.

וכך כתב באבודרהם (מעריב של שבת) בשם אחד הראשונים ה"ר גרשון בר"ש דאין מברכין אלא על נר שבת ולא על נר יו"ט דבהדלקת נר שבת הוי מצוה משום עונג שבת "אבל ביום טוב שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו".

וכך נקטו רבים מן האחרונים דאין מצות שמחה בשבת ואין מצות עונג ביו"ט, ולא הרי זה כהרי זה. עיין פני יהושע ביצה מ' ע"א, ופתחי תשובה (יו"ד סימן של"א סקי"א) דאין יו"ט קובעת למעשר כיון שאין בה מצות עונג, עי"ש. וע"ע בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קס"ח).

אך באמת מבואר להדיא בדברי עמודי ההלכה הרמב"ם והטושו"ע דאף ביו"ט יש מצוה בעונג כמו בעונג שבת.

עיין ברמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו הלכה ט"ז) "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר (ישעיהו נ"ח) לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כ"ג) מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה".

הרי לן דמצוה לכבד ולענג את הימים טובים.

וכך כתב הטור בהלכות יו"ט (סימן תקכ"ט) "מצות יום טוב לחלק אותו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה ואף על פי שצריך כל אדם לצמצם יציאותיו אל יצמצם בהוצאת י"ט וצריך לכבדו ולענגו כדרך שמענג ומכבד השבת". וכך כתב הבית יוסף בשולחנו הערוך שם בסעיף א' "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת".

הרי לן להדיא בדברי עמודי ההלכה לכל ישראל דכשם שמצוה לענג את השבת כך גם ביו"ט.

וכך כתב שם בביאורי הגר"א, וכ"ה בשוע"ה (שם בעיף ג') דחייב לאכול שתי סעודות ביום טוב משום דמצוה לענגו. וכך כתב בפשטות הגרעק"א בשו"ת קמא סימן א' דאסור להתענות ביו"ט משום מצות עונג יו"ט וחידש דכיון דמצוה זו מעשהזמ"ג מותר לאשה להתענות ביו"ט עי"ש.

והנה בסימן רפ"ח מבואר דמותר להתענות בשבת תענית חלום משום דכיון שנפשו עגומה עליו זה עונג דידיה, וכך כתב הדרכי משה לגבי יו"ט (סימן תקכ"ט אות ב').

והנה לעיל הבאתי את מה שכתב האבודרהם בשם ה"ר גרשון שאין מברכין על הדלקת נר ביו"ט כיון שאין בה מצות עונג, אך בשם משמרת המועדים הביא שיש לברך גם על הדלקת הנר ביו"ט. וכך נפסק להלכה וכך פשוט לשיטת הרמב"ם והפוסקים דיש מצות עונג ביו"ט, וכנראה שעל שיטה זו מבוססת דעת הרמב"ם וסייעתיה דיש גם ביו"ט מצוה עונג כנ"ל.

והנה בספר המנהיג סימן י"ז כתב גם הוא דאין מברכין על הדלקת נר יו"ט, אך בסימן צ"ו כתב דמצות עונג נוהגת אף ביו"ט ולכאורה סתר דבריו, וצ"ע.

הרי לן מדברי גדולי הפוסקים מאדונינו הרמב"ם עד לגדולי האחרונים שנקטו דיש מצות עונג ביו"ט כמו בשבת.

וכן כתב הריטב"א (ביצה ט"ו ע"ב) במה שאמרו שם "תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין". וכתב הריטב"א לפרש ששבחן שהולכין לקיים מצות עונג שבת. ופשוט שמיירי ביום טוב והיה רבי אליעזר דורש בהלכות החג בחג ונקט הריטב"א לשון עונג שבת השגור, אך גם כונתו כנ"ל דיש מצוה לענג את היו"ט באכילה ושתיה.

ובאמת כבר מצינו מקור להנחה זו בדברי חז"ל (במדרש רבה אסתר פ"ז) "ד"א ישנו עם אחד אמר ליה שניהון רברבן שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יום טוב וכו'".

ומכל זה מבואר סתמא דמילתא דאין בין שבת ליו"ט במצות העונג והדרא קושיא לדוכתא איך מותר להיות ניעורים כל ליל שבועות ולבטל בכך מצות עונג יו"ט.

והנראה בזה עיקר דכשם שמצינו לגבי תענית חלום דמי שנפשו עגומה עליו מרוב דאגה והוא מתענג בצום מותר לו להתענות בשבת וזה עונג דידיה, כך גם זה לעומת זה מי שנפשו מתענגת בעבודת ה' כמנהג אבותינו ושמח בחלקו להיות מן הניעורים בבית ה' בלילות הרי זה עונג דידיה ובכך הוא מקיים בנפשו "להתענג על ה'".

וכך עשו רבותינו גדולי התנאים בזמנם שהיו מסובין כל אותו הלילה והיו עוסקים ביציאת מצרים עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן קר"ש של שחרית, וכך גם בליל שבועות.

ומה מאוד שמחתי בראותי שוב מה שכתב המהר"ל בגבורת ה' (פרק נ"ג) להקשות כנ"ל ותירץ דברוב דבקותם בשמחת המצוה לא היה צער כלשהו אלא התענגו בשמחת המצוה.

ועוד ראיתי בשיירי טהרה (מערכת י' אות כ"ו) שכתב כדברינו כשדן איך מותר להיות ניעור כל הלילה בשבת וימים טובים, ועיין עוד בשו"ת לב חיים להגר"ל פלאג'י סימן קפ"ה מש"כ בזה.

ונראה עוד בזה, דאף דיש עונג בשינה בשבת ומשו"כ כתב הרמ"א דאין לבטל שינת הצהריים ברגיל בו, אך כיון שלא מצינו בגמ' אלא דאכילה ומשתה הוי בכלל עונג ולא שינה אין במניעת השינה ביטול מצות העונג.

וכיוצא בדבר מצינו ברמב"ם (פי"ד מהלכות אבל ה"א) דביקור חולים וגמילות חסדים וכו' הוי מצוות מדברי סופרים, וכולם בכלל ואהבת לרעך כמוך, ועומק דבריו דאף דהמבקר חולים ומכניס כלה לחופתה מקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, הנמנע מלעשות כן אינו מבטל מצוה כיון שחז"ל לא חייבו לעשות כן משום מצות ואהבת. וכיוצא בדבר בני"ד, אף דיש עונג בשינה אין ביטול מצות העונג במניעתה.

ואף דמ"מ כתב הרמ"א דאין לבטל שינת הצהריים היינו במבטלה ללא תועלת וסיבה, אבל ודאי מותר לבטל שינה על מנת לקיים מצות חכמים ומנהג ישראל תורה.

דו"ק בזה כי פשוט הוא.

ב

במצות שמחה בשבת

וכיוצא בדבר יש לעיין לאידך גיסא אם יש מצות שמחה בשבת.

בשיטה מקובצת בכתובות (ז' ע"א) כתב להדיא שאין מצות שמחה ביו"ט וכ"כ בשו"ת מהר"י ברונא סימן קכ"א וכך כתבו רבותינו גדולי האחרונים בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן ל"ד) ובבכור שור תענית (דף ל' ע"ב).

אך בספרי פרשת בהעלותך פירשו מש"כ וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' וביום שמחתכם זה שבת, הרי לן מדברי חז"ל דגם בשבת יש מצות שמחה. ועיין בדעת תורה למהרש"ם (ריש סימן רמ"ב) שליקט בבקיאותו העצומה מקורות רבים לכאן ולכאן.

והנה אף דמבואר בדברי הרמב"ם דיש ביו"ט מצות כיבוד ועונג, נראה מדבריו דאין מצות שמחה בשבת, שהרי בפ"ו הט"ז מהלכות יו"ט כתב דביו"ט מצוה להיות שמח וטוב לב הוא וביתו, ועוד כתב את אופני השמחה אנשים בבשר ויין, נשים בבגדי צבעונים ותינוקות בקליפות ואגוזים, ולא כתב כן בהלכות שבת.

מ"מ נראה דאף אם נניח דאין מצות שמחה בשבת וכפשטות הפוסקים, אפשר דיש מצות כבוד ועונג בשבת, דמצות שמחה ביו"ט מה"ת היא ולא נאמרה אלא ביו"ט, אבל מצוות הכבוד והעונג מדברי קבלה המה ומסתבר שתיקנו כן גם ביו"ט ולא רק בשבת, ועוד דכבר הבליע הרמב"ם שם בלשונו הזהב דילפינן ממה דכתיב "ולקדוש ה' מכובד" דגם שבת בכלל ולא רק יו"ט.

וכל זה פשוט וברור.

הגב על הנושא

לתחילת הדף