אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » בעל מקצוע שקלקל את החומרים של המזמין

בעל מקצוע שקלקל את החומרים של המזמין

שאלה:

אני מטביע על ספרי קודש, כאשר בדרך כלל מזמין העבודה מביא לי את הכריכות מוכנות להטבעה, ואני רק מטביע. קורה לפעמים שההטבעה לא יוצאת בצורה הרצויה, פעם חשבתי לתומי שאם אני מקלקל הטבעה אני אומר ללקוח הבא לי כריכות חדשות ואטביע, עד שהסביר לי חכם אחד שאם אני מקלקל את הכריכות אני צריך גם אותם לשלם. מה שמאוד מעניין אותי לדעת זה ההמשך – על מי נופל הנזק הזה של כל ההוצאות.

תשובה.

יש לחלק את התשובה לשנים, א. באופן שנעשתה העבודה, אך באיכות גרועה. ב. באופן שמחמת העבודה נתקלקלו הכריכות, ואי אפשר להשתמש בזה כלל.

באופן השני, אותו חכם ודאי צודק, שאפילו שהכריכות הובאו על ידי המזמין להטבעה בלבד, והם אינם שלך, אתה נושא באחריות גם כלפי החומר, ואם הכריכות הלכו לאיבוד מחמת טעותך, יש לחייבך גם ברכישת כריכות חדשות, והטבעה חדשה. אך באופן הראשון, מאחר ובפועל אפשר להשתמש בזה, אלא שהאיכות היא גרועה, אין לחייבך על כריכות חדשות, ומאידך אין צריך לשלם את שכרך.

ולענין ההפסדים שנגרמו בהמשך, דהיינו אם באופן השני לא שמו לב לטעות עד שכבר יצא הספר לאור, ומחמת כן הופסדו לא רק הכריכות אלא גם הספרים שנכרכו אחר כך בכריכה הלקויה, אם יש מי שאחראי לעמוד ולראות שהכל נעשה בצורה הטובה ביותר, הרי ההפסד עליו שלא בדק כראוי. ואם החומרים נשלחו ע"י מחבר הספר, והועברו לכריכה ע"י המטביע, כך שלא היה מי שיבדוק ויוודא שהכל נעשה כראוי, על המטביע ששלח את החומר המקולקל, ההוצאות וההפסדים.

מקורות.

בשו"ע (סי' שו ס"ג) כתב וז"ל: נתן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד.

וכתב הרמ"א: ומה שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה הוא בכלל הקרן, וחשבינן השבח (וההוצאה) בלא זה) (טור).

והוסיף מרן עוד: אמר בעל הכלי: איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים, אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן: הא לך דמי צמרך או דמי עציך ולך, אין שומעין לו, שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה. ע"כ.

בסעיף זה ביאר לנו מרן דינו של אומן ששינה ממה שציוהו הבעלים לעשות, כגון שהבעלים נתן לו עצים כדי שיעשה כסא נאה ועשה כסא רע, או שנתן לו צמר וציוהו לצבעו אדום והוא שינה וצבעו שחור, ובזה כתב מרן שבודקים אם בכל זאת השביח החומר, שאם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד.

ועיין בש"ך (שם ס"ק ו) שכתב דאף אם בעל הבית בא בטענה שאינו רוצה בכסא מכוער כזה, וגם למוכרו לאחרים היא טירחא בעבורו, מ"מ אין שומעין לו. ודלא כמ"ש הרש"ל (ב"ק פ' הגוזל קמא סי' כז). [וממילא גם אינו יכול לחייב את האומן בטענת קים לי, שהרי החפץ שייך לבעה"ב והוא המוחזק בו].

מדברי מרן אלו מבואר, שאם נתן לאומן חומר כדי לעשות לו ממנו מוצר באיכות מסויימת [וכגון צמר לצבעו אדום], אף אם האומן לא עשהו באותה איכות שדרש אלא באיכות פחותה [וכגון שצבעו שחור], בעה"ב חייב ליטול את שלו לרשותו כמות שהוא, ואינו יכול לדרוש מהאומן שיעשה לו מוצר אחר באיכות מעולה, או שיחזיר לו את דמי החומר שקיבל ממנו. וכן העלה עפי"ז בספר נתיבות שכיר (עמ' שיח).

אמנם מאידך, בנדון דידן, גם אין הבעלים צריכים לשלם את השכר שהובטח לאומן, שהרי סוף סוף לא עשה את מה שנדרש ממנו, אלא רק את ההוצאות, אא"כ ההוצאות הם יותר משבח הכלי, שאז ישלם רק מה שהושבח הכלי. וכמבואר בדברי השו"ע שאינו נותן אלא ההוצאה או השבח. וכתב הרמ"א שגם מה שהיה ראוי להרויח אם לא שינה, מחשבים בכלל הקרן. [אלא דעי' בבי' הגר"א (ס"ק ה) ובסמ"ע (ס"ק ט) וש"ך (ס"ק ה) בדעת השו"ע בזה].

אך כל זה באופן הראשון שנעשה כאן עבודה, אך באיכות ירודה, ועדיין אפשר להשתמש במוצר, וכהא דצבעו שחור, שעדיין המוצר שוה וראוי לשימוש.

אך באופן השני, שהאומן קלקל את המוצר לגמרי, שכן לצורך המזמין ודאי שאינו ראוי, וגם לדבר אחר א"א להשתמש בו, בכה"ג מבואר בשו"ע (שם ס"ב) שעל האומן לשלם גם את המוצר עצמו, וזל"ש: נתן לאומנים לתקן, וקלקלו, חייבים לשלם. כיצד, נתן לחרש שידה, תיבה ומגדל, לקבוע בהם מסמר, ושברו, או נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה ומגדל, ונשברו אחר שנעשו, משלם לו דמי שידה, תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח כלי. ע"כ. ומבואר בשו"ע שלא צריך לשלם רק את דמי העצים שקיבל לידו, אלא צריך לשלם לו דמי מוצר מוגמר. ולדעה זו, לא מבעיא אם נתן לאומן שידה, תיבה ומגדל לתקנם, ושברם, דודאי חייב. אלא אף אם נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה או מגדל, ועשאו האומן ואח"כ נשבר, חייב האומן לשלם לבעה"ב כמחיר שידה וכיו"ב. דמאחר וקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, הרי מיד כשעשאו האומן, קנאו בעה"ב, ואין לאומן שייכות לכלי זה, אלא חוב הוא שחייב לבעה"ב ע"כ. אמנם, הטור באה"ע כ' ר"י והרא"ש דאומן קונה בשבח כלי, והרי"ז צ' להחזיר רק דמי עצים ולא דמי שידה. והביאם הש"ך (חו"מ שם ס"ק ג), שהרי כ"ז שהוא באומנותו, הרי"ז ש"ש על השידה. וכבר תמה בסמ"ע מדוע השו"ע בחו"מ לא הביא מח' זו. ועיין בש"ך (שם ס"ק ג) שכתב בשם תרוה"ד דאם האומן מוחזק בכלי, יכול לומר קים לי כר"ת וחבריו דאומן קונה בשבח כלי. אלא דלענין דינא כ' הש"ך, דמאחר ונראה דגם הרא"ש מספק"ל בזה, לפיכך הוי ספיקא דדינא ואין משלם אלא דמי עצים, דהמע"ה.

הגב על הנושא

לתחילת הדף