אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » בענין הפגיעה בחפים מפשע בשעת המלחמה

בענין הפגיעה בחפים מפשע בשעת המלחמה

כבוד ידידי היקר איש חי ורב פעלים….

באשר ביקש ממני מע"כ שבמסגרת עבודתו בארה"ב ובאירופה נפגש עם רבים מחוגי הממשל וההשכלה, ולפעמים עומד הוא חסר אונים ואין בפיו מענה בענין הפולמוס שנתעורר ברחבי העולם בענין ההרוגים הרבים בקרב האוכלוסיה הערבית במלחמת מצוה להצלת ישראל מיד הקמים עליהם בימי בין המצרים בשנת תשס"ו, ורבים משונאי ישראל מצאו בזה מקום לנגח את עם ה' ואת תורתנו הקדושה, והרוצחים המחבלים בכונה תחלה מסתתרים מאחרי גום של נשים וילדים ומשתמשים בהם כמגן ומחסה, וביקש ממני לברר לו את השקפת תורתנו הקדושה בסוגיה זו.

הנה יש לעיין בזה מצד דין רודף, דכאשר אוכלוסיה אזרחית תומכת ברוצחים אלה אולי חל גם עליהם דין רודף אחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו, ואף שאין הם רודפים אחרינו להרגנו בפועל כבר כתבו האחרונים דגם ע"י גרמא רודף הוא והתורה התירה דמו, עיין מש"כ באחיעזר ח"א סימן י"ח ובדברי יחזקאל סימן כ"ו (ועיין מש"כ בזה במנחת אשר לב"ק סימן י"ג).

אך באמת אין זה נכון דאף אם נניח דרודף ע"י גרמא הוי רודף אין זה אלא ברדיפה ישירה אלא שאינו עושה מעשה הריגה, אך אין להוכיח מזה דגם רדיפה עקיפה יש בה דין רודף, ופשוט לכאורה דאנשים נשים וטף שאינם רודפים באופן ישיר אחרינו להרגנו נפש אין בהם דין רודף אף אם הם תומכים בטרור ומעודדים את הרוצחים ותומכים בהם, ובפרט כאשר אפשר שבין ההרוגים יש קטנים שאינם בני דעת ואנשים תמימים שאינם תומכים ברוצחים אלה.

 

ב

ולכאורה היה אפשר ליתן טעם אחר להתיר הריגת אזרחים כדי להכחיד את המחבלים ימ"ש, וזאת עפ"י דברי החזו"א המחודשים בסנהדרין סי' כ"ה דאם יש חץ שהולך להרוג אנשים רבים ויש בידנו להטות את החץ לצד שבו יש מעט אנשים, מצווים אנו לעשות כן כדי להציל את הרבים, ואף שפשוט דאין להרוג את היחיד כדי להציל את הרבים וכל העושה כן רוצח הוא וחייב מיתת בי"ד, ויתירא מזו למדנו בפ"ח מתרומות משנה י"ב "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" הרי דאף אם גם היחיד היה נהרג אילולי מסרנו אותו, אעפ"כ אין מוסרים אדם להריגה כדי להציל חביריו, וק"ו שאין לעשות כן כאשר היחיד לא היה כלל בכלל הסכנה, מ"מ חידש החזו"א דאין זה אלא כאשר מדובר במעשה אכזרי כגון מסירת אדם לרוצחים להמיתו אבל במעשה הצלה יש להציל את הרבים אף שבכך אנו גורמים למות המעטים.

ויש לדון לפי דבריו דכאשר אנו יורים אל אלה היורים בנו טילים וכדו', מדובר במעשה הצלה שאין להמנע ממנו אף אם בכך אנו הורגים אף אנשים החפים מפשע. אך גם סברא זו יש לדחות, דמלבד מה שדברי החזו"א מחודשים עד למאד, ולולי דבריו היה נראה פשוט דבשום פנים ואופן אין להרוג את היחיד כדי להציל את הרבים, נראה דאף אם נניח כדבריו אין הנדון דומה לראיה דהפצצת בית שיש בו אנשים חפים מפשע, אינו מעשה הצלה אלא מעשה הריגה, אלא שהתורה התירתו משום שהבא להרגך השכם להורגו, אך אם יהרוג אלה שכלל לא באו להרוג מה היתר יש להרגם, ועוד דמי לידנו יתקע שאנו הורגים את המעטים להציל את הרבים, ושמא במקרה מסוים הורגים אנו את הרבים כדי להציל את המעטים או שמא אין בזה הצלה כלל, ודו"ק כי קצרתי.

ובגוף דברי החזו"א, במנחת אשר למס' פסחים סימן כ"ז הבאתי את מש"כ הפני יהושע בהקדמה לספרו הגדול באשר לסיבות שהביאוהו להוציא לאור עולם את ספרו, והוא מספר על שריפה גדולה שנפלה בעיר ובתים רבים נשרפו והתמוטטו ורבים נשרפו למות ועוד יותר מהם נהרגו ע"י המצילים שבאו להציל את שארית הפליטה ולהוציאם מתוך גיא ההריסות, אלא שאי אפשר היה בענין אחר וכונתם היתה להציל, עי"ש, הרי לו מדבריו דכאשר עוסקים בהצלה ואם לא נציל ימותו כולם, אף שבמהלך עבודות ההצלה נהרגים אנשים בידים מותר, אך אף מדבריו לא ידענו אלא בענין שהיו אותם המעטים היו מתים בלא"ה משא"כ בהטיית החץ, ודו"ק בכ"ז.

ג

אמנם נראה בזה, דאף אם לא נמצא היתר לני"ד בדינים הכלליים של רודף והצלה, דיני מלחמה שאני, ובתורת המלחמה מותר לפגוע גם באזרחים חפים מפשע כשאי אפשר בלא"ה.

אמנם הלכה זו לא מצינו בדברי הגמ' והפוסקים, אלא בתנ"ך ובמפרשיו, וזאת משום שמאז חורבן בית מקדשנו וביטול מלכות ישראל לא היו שאלות אלה נוגעות למעשה ומיעטו לעסוק בסוגיות אלה של מלחמה ואופן ניהולה, ובהכרח נתבסס על מלחמות ישראל כפי שמבוארים בתנ"ך ובדברי המפרשים לדורותיהם בבואנו לקבוע מסמרות בסוגיא זו. (וכבר נחלקו האחרונים במה שאמרו "אין למדין הלכה מאגדה" (ירושלמי פאה ב' ד' – י"ג ע"א,  וחגיגה א' ח' – ז' ע"ב) האם זה רק כשיש סתירה בין ההלכה לאגדתא (דעת השבות יעקב ח"ב סימן קע"ח) או שמא אף כשאין סתירה כלל במקורות ההלכה מ"מ כלל אמרו דאין למדין הלכה מן האגדה, (דעת הנודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד סימן קס"א), אך נראה דאין הדברים אמורים אלא באגדות חז"ל, משא"כ בדברי מפרשי התנ"ך גאוני ארץ יש למצוא בהם סמך ומקור למה שנראה גם בסברא, ולקבוע על פיהם מסמרות נטועים בהלכה, (אמנם עיין ב"ק נ"ד ע"ב "שאל ר"ח בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהם טוב אם לאו כלך אצל רבי תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה", ובתוס' ב"ב קי"ג ע"א הרי דמקרא קרי אגדה וי"ל) ועוד דכבר כתב הברכי יוסף או"ח סימן רי"ח ובחכמת שלמה או"ח סימן שי"א דמ"מ יש ללמוד ממעשה רב שמצינו אף באגדה, עי"ש. ודו"ק כי קצרתי בכל זה.

והנה נראה להוכיח מכמה מקורות שבשעת מלחמה אם אי אפשר לפגוע בלוחמים שבאו עלינו להרגנו אלא באופן שיפגעו ויהרגו אנשים תמימים, מותר לעשות כן, ובטעם הדברים נביא בס"ד שתי דרכי הבנה כפי שיבואר לקמן.

ד

כתוב בתורה בפרשת וישלח (בראשית ל"ב ח') "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" וברש"י שם "ויירא שמא יהרג, ויצר לו שמא יהרוג אחרים", ועי"ש במזרחי ובגור אריה למהר"ל דאין הכונה שהיה צר לו שמא יצטרך להרוג את עשו אם לא ירצה בדורון להתרצות עמו, דאם כן הרי אמרה תורה הבא להרגך השכם להורגו, אלא שצר היה לו שמא יצטרך להרוג עמו גם האנשים שהיו עמו. והמזרחי כתב דאף שגם הם רודפים היו שבאו להרוג את מחנה יעקב מ"מ חשש יעקב שמא בסערת הקרב יהרגם אף ביכול להציל באחד מאבריו. והמהר"ל כתב דאף שמסתמא באו להרוג ולכן מותר היה לו להרגם מ"מ שמא לא באו כלל בכונה להרוג וא"כ הו"ל חטא בשוגג עי"ש.

ודבריהם דחוקים מאוד ולול"ד נראה דזה דרך המלחמה וכיון שמחנה עשו בא להלחם ביעקב מותר להשיב מלחמה שערה וכיון שניתן רשות להשמיד שוב אינו מבחין בין טוב לרע, ואף אם יהרגו חפים מפשע הקולר תלוי על צוארי האויב ולא צוארי המתגונן להציל נפשו, אך מ"מ הצטער יעקב איש תם שמא יהרוג חפים מפשע, עי"ש.

ויש להעיר בדברי המהר"ל בגור אריה דלכאורה סותר דברי עצמו באותה הפרשה (שם ל"ד י"ג) בהתייחסו לדברי הרמב"ם והרמב"ן שנחלקו במעשה דשמעון ולוי שהרגו את כל בני שכם שטימאו את דינה אחותם, מאיזה דין עשו כן, וכתב המהר"ל "ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות כגון ישראל וכנעניים…ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבאה ללחום על אומה אחרת שהתירה תורה….כיון דפרצו להם תחלה (כשטימאו את דינה) מותרים ליקח נקמתם מהם, וה"נ כל המלחמות כגון צרור את המדינים….ואע"ג דהיו הרבה שלא עשו, אין זה חילוק כיון שהיו באותה אומה שעשו הרע להם, מותרין לבא עליהם למלחמה וכן הם כל המלחמות".

ולכאורה מתבאר מתוך דברי המהר"ל דזה תורת המלחמה, שכל האומה נחשבת לגוף אחד וכל המשתייך לאומה שאנו נלחמים בה הותר דמו, דכיון שהתירה תורה להלחם באומה זו כל בני האומה כגוף אחד הם והותר דמם, ולכאורה נראה לפי דרך זו, דאף לכתחלה מותר להרגם ואין צריך להשתדל בהצלתם של אלו שלא חטאו דהותרה היא ולא כדחויה, אך לפי"ז סותר המהר"ל את דבריו בפרשה זו גופה.

ולכאורה צריך לומר באחד משלשה דרכים:

א. אף שאכן הותר דמם, וכן ביעקב אבינו מ"מ יעקב מרוב חסידותו וטוהר לבבו, הצטער על איבוד כל נפש שאין בו משפט מות ומדת חסידות שנו כאן אך אין דרך זו נראית בכונת המהר"ל.

ב. דברי המהר"ל נאמרו רק במלחמה בין שתי אומות כמבואר בדקדוק לשונו דרק כשאנו נלחמים באומה כגון במלחמת מדין וכדו' הותרה דמם של כל בני העם, משא"כ ביעקב ועשו שאחים היו, אלא שעשו בא להרוג את יעקב וכיון שלא מלחמת עממין יש כאן לא הותרו דמם של החפים מפשע, ודברי המהר"ל לא נאמרו אלא במלחמה שבין שני עמים.

ג. לולי דברי המהר"ל נראה טפי דאף שכך דרך המלחמה יש להצטער על הריגתם של החפים מפשע, אך כאשר אין ברירה ומנוס מותר לפגוע אף בחפים מפשע, ובני יעקב הצדיקים שמעון ולוי חשבו בלבם דלגודל עזות המצח של שכם בן חמור שהעיז לטמא את בת יעקב אין מנוס מלהרתיעם מלעשות כן ע"כ דנו שיש להרוג כל זכר מבני העיר, ויעקב אביהם לא כן עמדו וכעס עליהם כמבואר בכתובים.

ומ"מ נראה דשני דרכי הבנה יש ביסוד הלכה זו, הבנת המהר"ל דבשעת מלחמה אין אנו מביטים על היחיד, הפרט, אלא על העם כולו כאשר שתי אומות נלחמות זו בזו וכל בני העם כאיש אחד הם, ולולי דבריו היה נראה יותר, דדין מיוחד הוא בתורת המלחמה דיש להרוג את החיילים הלוחמים בנו אף כאשר יהרגו עמם אף מי שלא חטא, במקום שאי אפשר בענין אחר.

ה

"ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלקי" (שמואל א' ט"ו ו').

ומפשטות הכתוב מבואר דיש להזהיר את החפים מפשע לסור מעל החוטאים החייבים מיתה ולאפשר להם לעשות כן, אך אם לא יעשו כן יש להלחם אף אם יהרגו גם הם, וכמו שאמר שאול לקיני שאם לא יסור מעם העמלקי יספה אף הוא עמו. אמנם מדקדוק הלשון משמע, דאף אזהרה זו שאמר שאול לקיני לא מעיקר תורת המלחמה היא אלא לפנים משורת הדין משום שעשה טובה עם ישראל, ולפי הבנת המהר"ל דההיתר לפגוע באזרחים תמימים אינו אלא משום דבני עם אחד הם וכל בני העם שנלחמים כאיש אחד הם, אפשר דמעיקר הדין נצטוה להפרישם דהקיני לא מבני עמלק היה, וצ"ע.

ו

"ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א' כ"ב ח').

וכתב שם הרד"ק " ובאמרו דמים לרוב שפכת ארצה כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה וזה לפני, גם בדמי הכהנים היה הוא הסיבה כמו שאמר הסיבותי כל נפש בית אביך, גם בדמי הגויים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים ואעפ"כ לא נענש עליהם כי כונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה, אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב"

ולמדנו אף מדבריו דמעיקר הדין אין להמנע מהריגת הרוצחים אף אם החפים מפשע נהרגים עמהם, ומשום כך לא נענש דוד על דם רב ששפך, אלא שמ"מ מנעו הקב"ה מלבנות את בית הבחירה, דמ"מ יש בזה פגם מסוים של שפיכות דמים. וגם מדבריו יש להבין כפי שנתבאר לעיל דבודאי יש להשתדל במניעת הריגתם של אלה שלא פשעו ולא חטאו אך כשאי אפשר גם הם נספים עם אלא שבקרבם שמצוה להרגם, ודו"ק בכל זה.

ושו"ר בספרי (שופטים אות קצ"ט) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים" ומכאן שנצטוינו על רחמים במלחמה, אך שם באות כ' אמרו דבמלחמת מצוה "אף להרעיבה ואף להצמיאה ואף להמיתה במיתת תחלואים, עי"ש.

ועוד יש להאריך בזה במה שיש להבחין בין ישראל לעמים ואכמ"ל.

 

הגב על הנושא

לתחילת הדף