אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » בעניני חמץ שעבר עליו הפסח

בעניני חמץ שעבר עליו הפסח

א

בני חו"ל המוכרים את החמץ שלהם שבארץ ישראל, ובמוצאי יו"ט כאשר הרב קונה את החמץ בחזרה מן הנכרי עדיין נמצאים במקומות מסויימים בחו"ל בעיצומו של חג. ואף במקומות הנמצאים בזמן השוה לאר"י (TIME ZONE) הלא מצווים הם ביו"ט שני של גלויות , כיצד יעשו ולא יכשלו בבל יראה כאשר החמץ חוזר לרשותם, וכיצד ינצלו מחמץ שעבר עליו הפסח.

הן ראיתי בספרי גדולי הזמן שנתקשו בשאלות אלה עיין במנחת שלמה (ח"ב סימן נ"ח אות י"ד) שכתב דלגבי החמץ שבאר"י אין דין יו"ט שש"ג. ולענ"ד מסתבר טפי שאין הדבר תלוי אלא במקומו של האדם ולא במקום שהחמץ מונח.

אך אני לכשעצמי לא הבנתי כלל למה נתחבטו בזה, דהלא אין אדם קונה דבר בעל כרחו, ואין חבין לאדם שלא בפניו, והלא אין הרב מורשה מטעם בני הקהילה אלא למכור את חמצם אך אין לו כל הרשאה מטעמם לקנות להם במוצאי יו"ט, וכל סמכותו בקנייתו מן הגוי אינו אלא מצד זכין לאדם שלא בפניו, ולקנות לאדם מישראל חמץ ודאי חובה היא ולא זכות.

ואין זה ענין למה שכתב הר"ן בגיטין (י"ט ע"ב מדה"ר) דהמלוה יכול לזכות ללוה קרקע כלשהו על מנת לכתוב עליו פרוזבול ואף שהפרוזבול לטובת המלוה ולרעת הלוה, מ"מ כיון שעצם זכיית הקרקע זכות היא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אף שהענין שלשמו זכין לו בקרקע חובה הוא לו. דעד כאן לא כתב הר"ן אלא לגבי פרוזבול דהוי "מילתא אחריתי" והזכיה בקרקע זכות היא מצד עצמה, משא"כ בני"ד דעצם הזכיה בחמץ בימי הפסח חובה היא מצד עצמה, ואין כאן מילתא אחריתי. והרי זה דומה למי שזוכה לחבירו כלב רע שאסור להחזיקו ומצוה להרגו, אטו נאמר דעצם הזכיה זכות לו, אתמהה.

ומשו"כ נראה פשוט דלעולם אין האדם זוכה בחמץ כל עוד החמץ אסור לו, ורק ככלות החג שלו זוכה הוא בחמץ שנקנה למענו, וז"פ.

ב

והנה נשאלה שאלה במאפיה שמכרה חמץ במוצאי יו"ט ושוב התברר שאחד מבעלי המאפיה שהה בימי החג בחו"ל ונמצא שבשעה שהמאפיה שלו מכרה חמץ ללקוחות עדיין היה פסח במקום מושבו, ואחד הרבנים פסק שכל החמץ הנמכר אסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ולדידי פשיטא לי שטעות בידו, דודאי לא ניח"ל לזכות בחמץ וללקות בתרתי גם באיסור החזקת חמץ בפסח וגם בהפסד ממוני, וע"כ שאינו זוכה בחמץ וחמץ זה שייך בשעה זו לשותפיו הגרים באר"י, כך נראה ברור לענ"ד.

והנה שוב נתברר חומרת השאלה, שמאפיה זו אפתה חמץ במוצאי פסח מקמח שהיה ברשותה בימי החג ונמצא שלא היתה כאן זכיה חדשה של חמץ במוצאי החג שנוכל לומר שבעל החמץ שהיה בחו"ל לא זכה בחמץ, דהלא משלו ועל דעתו נאפה חמץ חלקו ולכאורה הדרא שאילתא לדוכתא, ויש כאן חשש גמור דחמץ שעבר עלו הפסח.

וחוזרים אנו לדון בשאלה האם אזלינן בתר מקום הבעלים או בתר מקום החמץ כמבואר לעיל מהגרשז"א, והאם יש להקל בני"ד משום דבמקום שבו נמצא החמץ אין זה פסח. וכבר נחלקו בזה האחרונים.

בשו"ת עונג יו"ט סימן ל"ו דן בשאלה הפוכה, מה הדין כאשר האדם נמצא במקום שעדיין לא הגיע זמן איסור חמץ וחמצו נמצא במקום שכבר משש שעות ולמעלה האם יכול הוא למכור חמצו, והעונג יו"ט נקט דאזלינן בתר מקום החמץ והביא לזה קצת ראיה, עי"ש.

ולעומתו כתב בשו"ת חסד לאברהם להגר"א תאומים (מהדורא קמא סימן ל"ה) דאין הדבר תלוי אלא במקום עמידת בעל החמץ. ולכאורה מסתבר כדבריו לגבי איסור דאורייתא דבל יראה, וכן לגבי מכירת חמץ ואם במקום עמידתו כבר הגיע זמן איסורו לא מהני מכירתו, ואם במקומו לא הגיע זמן האיסור המכירה מועילה. אבל לגבי חמץ שעעה"פ שאינו אלא מדרבנן אפשר שלא גזרו אלא במצוי ובשכיח ואין איסור אלא אם גם החפץ וגם הבעלים נמצאים במקום שבו עבר הפסח על חמץ זה.

אך אפשר דגם העיו"ט לא כתב אלא להחמיר ולא להקל, וכך נראה לכאורה שהרי לא הביא לדבריו אלא קצת ראיה ולא מסתבר להקל עפ"י קצת ראיה.

וראיתי עוד בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן ר"ו שדן בשאלה זו אך לא ירדתי לסוף דעתו משום שקיצר בלשונו ולא ביאר כונתו, עי"ש.

וראיתי עוד מגדולי זמנינו שדנו בשאלה זו.

באגרות משה (או"ח ח"ד סימן צ"ד) כתב דלגבי איסור ב"י וכדו' דהוי על הגברא תלוי הדבר במקום הבעלים, אך לגבי חמץ שעבר עליו הפסח תלוי הדבר גם במקום החמץ ואף אם הבעלים נמצאים במקום שכבר אין זה פסח כיון שהחמץ נמצא במקום שעדיין הוא פסח וברשותם הוא נאסר, מידי דהוי אחמץ של חשו"ק או אנוס דמ"מ נאסרו וה"ה כשהבעלים במקום שכבר אין זה פסח.

ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה ויש לחלק ביניהם כמובן לכל מעיין, ואכמ"ל.

ובמנחת יצחק (ח"ז סימן כ"ה) הביא כו"כ ספרי אחרונים שדנו בשאלה זו (מלבד הנ"ל) וכתב דלדעת רוב האחרונים תלוי הדבר בגברא אך יש להחמיר גם להניח שאיסור זה תלוי במקום החמץ, עי"ש.

אמנם לגבי שאלה דידן מתחבט אני, דהלא לא מצינו איסור הנאה מחמץ בפסח בגלל היות חמץ זה של ישראל, דמן התורה חמץ בפסח אסור בהנאה אף בשל עכו"ם ובשל הפקר ורק בחמץ שעבר עליו הפסח גזרו איסור משום קנסא כיון שאינו אסור מה"ת. וא"כ נראה דכל עוד יהודי זה בחו"ל ובמקומו חג הפסח מותר ליהנות בחמצו שבארץ ישראל דחמץ זה מבחינתו לא עבר עליו הפסח אלא הוי חמץ בפסח, אלא דמבחינתנו בא"י עבר הפסח על חמץ זה שהרי בא"י מוצאי פסח הוא, וא"כ לא מסתבר לאחוז את החבל בשני ראשיו, דלא מצינו שקנסו את האדם לאסור חמצו אלא במוצאי פסח, ומצדו במקום מושבו לא עבר הפסח על חמצו, ובמקומנו בפסח לא היה עדיין חמץ זה בעולם אלא בא לעולם אחרי הפסח.

ועוד דלכאורה מילתא דתמיה הוא שחמץ שהחמיץ לאחר הפסח נפסוק דהוי חמץ שעבר עליו הפסח, והדברים נראים כחוכא ואטלולא דהרואה רואה חמץ זה שהחמיץ מול עיניו לאחר צאת הכוכבים בעודו אוכל חמץ לשבעה, ונפסוק שחמץ זה עבר עליו הפסח. ומסתבר דכל שבמקומו לא היה בעולם בפסח, אף אם הבעלים נמצאים במקום אשר שם עדיין פסח, אין דין חמץ זה כחמץ שעבר עליו הפסח.

והנה יש לעיין בדין ספק חמץ שעעה"פ, דלכאורה ספיקו מותר כיון דהוי ספיקא דרבנן, וכ"כ המשנ"ב בסימן תמ"ח סק"ט בשם החק יעקב. אך בסימן תמ"ט סק"ה כתב המשנ"ב שנחלקו האחרונים בספק חמץ שעעה"פ י"א דאסור באכילה ומותר בהנאה (ובשעה"צ סק"ח כתב דזה דעת הב"ח והמג"א והמקו"ח) וי"א דמותר אף באכילה ככל ספיקא דרבנן. (ובשעה"צ סק"ט כתב דזה דעת הט"ז, בית מאיר, נהר שלום ומגן האלף).

אך באמת נראה יותר דאף הב"ח והמג"א והמקו"ח לא כתבו להחמיר בספק גמור, דהלא כלל גדול בידנו דספק דרבנן לקולא אלא שנקטו דבני"ד מסתבר טפי לתלות שהיה ברשות ישראל, עי"ש היטב.

ומ"מ דעת רוב האחרונים דספק חמץ שעעה"פ מותר אף באכילה.

וכיון דהוי הפסד מרובה ממש ושעת הדחק גדול מאוד כי רבים קנו חמץ זה במוצאי פסח ואכלו ממנו לשובע, וכבר ידוע דבהפס"מ ושעה"ד סמכינן אדעת יחיד להקל, וכמבואר ביו"ד סימן רמ"ב בכלל הוראה של הש"ך אות ב' – ג', נראה להקל בני"ד.

ובגוף ענין הפס"מ הארכתי במק"א.

הגב על הנושא

לתחילת הדף