אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » בפסק הגר"ח לגבי חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים

בפסק הגר"ח לגבי חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים

הנה ידועים דברי הגרי"ז (על הרמב"ם פ"ב ה"ח משביתת עשור) בשם אביו הגדול שפסק למעשה דחולה שיב"ס שצריך לאכול ביוה"כ יאכל כדרכו ולא פחות פחות מכשיעור, "והנה אאמו"ר הגאון זצ"ל הי' מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכדומה שיאכילו אותו ביוה"כ כל צרכו ולא פחות מכשיעור, ואמר הטעם דכיון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה הרי יוה"כ נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו שבכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב להחולה ממילא דגם זה בכלל פקו"נ שדוחה יוה"כ, ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוה"כ יכבד עליו החולי ויסתכן כלשון השו"ע בתחלת הסימן שם, דנמצא דכל הסכנה היא רק מחמת מניעת האכילה בלבד ובזה כיון דאפשר למנוע סכנה זו גם ע"י פחות מכשיעור אסור להאכילו שיעור שלם, אבל בחולה שכבר יש לו סכנה כל מה שמועיל יותר להחולה לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו הכל בכלל סכנה ופקו"נ שדוחה שבת ויוה"כ, ואין אנו צריכין לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה עכ"ד".

ואם נכונים דברי הגר"ח והגרי"ז בהלכתא דא, יש לבאר את השמטת הרי"ף ברפ"ח מיומא לשיעור כותבת דאכילת יוה"כ, והר"ן ביאר שם דכיון דחצי שיעור אסור מה"ת ואין נפ"מ בשיעור כותבת אלא לענין כרת, הרי"ף כדרכו השמיט הלכה זו שאין בה נפ"מ להלכה. אך הר"ן תמה דיש באמת נפ"מ רבתי לענין חשיב"ס שצריך לאכול כשיעור, ואפשר דמטעם זה גם הרמב"ם סתם בדין חשיב"ס וכתב שם רק שצריך לאכול אבל לא כתב שיאכל פחות פחות מכשיעור כמו שכתב לגבי מאכ"א בפי"ד הלכה י"ד – ט"ו, ולפי פסק הגר"ח ניחא דבאמת אין חשיב"ס אוכל פחות מכשיעור אלא חולה שעדיין אין בו סכנה אלא דחיישינן שאם לא יאכל יסתכן כמבואר, וחולה כזה לא שכיחא ומשו"כ השמיטו הלכה זו.

ועוד כתב שם הגרי"ז לבאר לפי דרכו את דברי החינוך במצוה שי"ג שכתב "ולפיכך מי שהוא חולה אע"פ שאין בו סכנה גמורה אם היה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מכשיעור שאמרו". וכבר תמהו רבים על המשתמע מדבריו דאף כשאין סכנה מותר לאכול פחות מכשיעור והלא חצי שיעור אסור מה"ת. והגרש"ק כתב בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן ר"ב דבאמת מותר לחשאב"ס לאכול ח"ש ממאכלות אסורות וכ"כ בחכמת שלמה ביו"ד סי' קנ"ו, וזה פלא דאטו יש כל ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע, אך לענ"ד גם פי' הגרי"ז אינו מתיישב בלשון החינוך שכתב "שאין בו סכנה גמורה" והרי זה דברי נביאות לפרש דמיירי בחולה שיסתכן אם לא יאכל, ולפיכך נראה פשוט וברור לענ"ד דכל כונת החינוך דאף שאין סכנה גמורה ומיידית הותרו איסורי תורה, דאף ספק פקו"נ דוחה כה"ת כולה, וה"ה דיכול לאכול כשיעור אלא שדין כללי הוא דלעולם צריך לאכול פחות מכשיעור אם זה אפשר, כך נראה ברור לענ"ד.

וכבר כתבתי במנח"א שבת סי' פ"ז לסתור את הבנת הגרי"ז מדברי השו"ע דא"כ למה לא השמיענו עיקר דין חשיב"ס שאוכל כדרכו ולא פחות פחות מכשיעור. ועוד דא"כ נאמר דמש"כ שם בסעיף ז' מעוברת וחולה שצריך לאכול קאי אסעיף א', שם כתב חולה שאם לא יאכל וכו' א"כ ע"כ דגם מה שכתוב בסעיף ב' – ו' כל דיני רופא וחולה שאמרו צריך או אינו צריך לא נאמרו אלא בגדר מסוים זה של חולה ולא בחולה שיב"ס, וזה תימה, וע"כ צ"ל דכונת המחבר לכל חשיב"ס. ובאמת כל חשיב"ס שצריך לאכול אין זה אלא מחשש שאם לא יאכל "יכבד עליו חליו ויסתכן" ואין שום חידוש בלשון זה של המחבר, והלא כל דברי השו"ע בזה מקורם בדברי הרמב"ן בתורת האדם כמבואר בבית יוסף שם, ומדברי הרמב"ן מבואר להדיא דכונתו לכל חולה שיב"ס, לא רק מפשטות לשונו, אלא ביותר מתוך מה שהקשה שם דכיון דצריך לאכול פחות מכשיעור למה אמרו הקל הקל תחילה, והלא בלא"ה אין בו לא איסור כרת ולא איסור לאו אלא איסור בעלמא דחצ"ש, ואת"ל דכל חשיב"ס אוכל כדרכו וכשיטת הגר"ח לק"מ, וע"כ דבאמת אין כלל נפ"מ בין חשיב"ס לחשאב"ס ויש חשש שיסתכן אם לא יאכל ובכולם אמרו דאם אפשר יאכלו פחות פחות מכשיעור ואם יש אפילו חשש רחוק לסכנה יאכלו כפי הצורך.

אם מש"כ לעיל בענין השמטת הרי"ף והרמב"ם אינו מתיישב על הלב, דהלא דרכם להביא את ההלכות המפורשות בתלמוד ומה לן במה דלא שכיחא.

ב

אמנם לכאורה יש ליישב את שיטת הגר"ח מבריסק, כהלכתיה ולא מטעמיה, דהנה נחלקו הראשונים בחשיב"ס שצריך בשר, האם מאכילין אותו נבילה או שוחטין לו בשבת ויש דעות שונות לכאן ולכאן, והרא"ש פ"ח מיומא סי' י"ד כתב "שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחוט בשבת, כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה, והשיב דברי היש אומרים מכוונים הם אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול. ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול, וה"נ כיון שהתירה תורה פקו"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול, והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל, ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה ע"כ. ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן".

ולכאורה מוכח מדבריו דרק באיסור חפצא כמאכ"א דאריה דאיסורא רביע עליה אמרו דמאכילין אותו הקל הקל תחילה, אבל באיסורי גברא כמו חילול שבת אין בכך קפידה דהוי היתר גמור. ולפי"ז י"ל דגם ביוה"כ דאין בו חפצא דאיסורא וכל גדרו וענינו על הגברא שיתענה אין דין הקל הקל תחילה, ולכאורה ה"ה דאין בו קפידה בין אוכל שיעור שלם וחצ"ש, דהלא חצ"ש אסור מה"ת, אלא דאין כרת ועונש אלא בשיעור וא"כ הוי בכלל הקל הקל תחילה. ונראה להוסיף חיזוק לדרך זה דבאמת נפסק באו"ח סי' שכ"ח סעיף י"ד כשיטה זו דשוחטין לחולה ואין מאכילין אותו נבילה, וא"כ שיטת הגר"ח יש לה מקור בהלכה. (אמנם המשנ"ב שם בס"ק ל"ט כתב כמה טעמים להלכה זו, וכולם מדברי הראשונים עי"ש. מ"מ יש בפסק השו"ע בית אב לשיטה זו).

אך באמת אין כל זה נכון כלל, דשאני חצי שיעור מגדר הקל הקל, דבשיעור אכילה יש בה תוספת במעשה החטא ולא רק בחומרתו, והרי שנינו במנחות ס"ד ע"א דיש איסור גמור אף בריבוי בשיעורים אף שאין בו ריבוי במעשה המלאכה, (ונחלקו הרשב"א והר"ן אם הוי איסור דאורייתא או דרבנן, אך לכו"ע איסור גמור הוי וז"פ). ונראה דק"ו הדברים בני"ד דשיעור שלם לגבי חצי שיעור באכילה הוי כריבוי במעשה החטא ממש וגרע מריבוי בשיעורים, ואין זה ענין כלל לדברי מהר"ם הנ"ל לגבי דין הקל הקל תחילה.

ומשו"כ נראה דצ"ל דהרמב"ם בהל' שביתת עשור סמך על דבריו בפי"ד ממאכ"א דלעולם יש לאכול פחות מכשיעור אלא אם כן הרופא או החולה סבורים דצרכי החולה הוי האכילה כדרכה ודו"ק בכ"ז.

ג

והנה כל דברי הגרי"ז והגר"ח מושתתים על שיטת המגיד משנה בפ"ב הי"ז משבת דחולה שיב"ס עושין לו כל צרכיו אפילו במה שאין בו פקו"נ, ולפי"ז נקטו דה"ה ביוה"כ מאכילין אותו כדרכו דגם זה בכלל "כל צרכיו". אך כבר כתבתי במנחת אשר שבת סימן פ"ז וכן במנחת אשר שמות סי' ל"ג אות ב' ביאור דברי המ"מ דאין כונתו דצרכי חשיב"ס דוחין שבת אף במה שאין בו פקו"נ, אלא דבכל צרכיו יש לנו לחוש שמא יש בהם פקו"נ, עי"ש. ולפי"ז נראה דכאשר ברור הדבר מעל כל ספק שאין כאן שום סכנה אף לשיטתו אין מקום לחלל שבת או שאר איסורי תורה, ונראה א"כ דכאשר ברור הדבר שאין החולה מסתכן ע"י אכילה לשיעורים באמת אין לו לאכול אלא לשיעורים, ודו"ק בזה.

הגב על הנושא

לתחילת הדף