אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » ברכת שהכל בשותה מים למנוע התייבשות

ברכת שהכל בשותה מים למנוע התייבשות

במה שמזהירים רופאי זמנינו מחשש איבוד נוזלים ולפי דבריהם יש חשיבות גדולה בריבויי שתיית מים ובפרט כששוהים בחוץ ומתאמצים כגון בטיולים וכדומה ורבים אכן נוהגים לשתות בזמנים קצובים אף כשאינם מרגישים צמאון, ושאל האם לברך שהכל דהלא אמרו דרק השותה מים לצמאו מברך שהכל נה"ב (ברכות מ"ה ע"א, תוס' שם ושו"ע סימן ר"ד סעיף ז').

נראה דחייב לברך דלא באו אלא למעט חנקתיה אומצא שבו אין המים תכלית בפנ"ע אלא אמצעי לבלוע מאכלו, אבל השותה משום צרכי גופו הוי בכלל שותה מים לצמאו, דהגדרת הצמָא אינה תחושת הצמאון בלבד אלא עצם חוסר המים של הגוף, הלא הכתוב אומר "להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמָא" (שמות י"ז ג') ופשוט שאין האדם מת ע"י הרגשת הצמאון אלא ע"י התייבשות ואיבוד נוזלים, וכ"ה אומר "דבק לשון יונק אל חכו בצמא" (איכה ד' ד') וגם זה אינו משום הרגשת הצמאון אלא מחוסר נוזלים שבגוף, אמנם האיש הצמֵא סובל מתחושת הצמאון אבל הצמָא לכשעצמו אינו אלא חוסר נוזלים, ונראה דכשאמרו השותה מים לצמאו אין הכונה דוקא למי ששותה כשהוא מרגיש צמֵא אלא כל השותה משום צורך הגוף במים ולמנוע צמָא (אלא שבדרך כלל אין האדם שותה לצמאו אלא כשהוא צמֵא וזה מחכמת יוצר בראשית ית"ש).

ומ"מ מסתבר דשתיה זו חשובה לגוף והגוף נהנה ממנו וחייב בברכה דמאי שנא משאר האוכלין והמשקין דאף כשאין האדם אוכל להנאתו חייב לברך כיון שהגוף נהנה ממנו, וכך מבואר להדיא בתוס' שם דבשאר משקין ואוכלין מברך אף כשאינו לצמאו משום דהגוף נהנה מהם, הרי שאין זה תלוי בהנאת החיך בלבד אלא בהנאת הגוף, כך גם במשקה אלא שהשותה משום דחנקתיה אומצא שאין הגוף נהנה ממנו משום שכבר רווי הוא ועוד שאין הנאה לגוף משתיה מועטת זו כשאינו צמא וכל שאין ענין שתיתו להנאת הגוף פטור מלברך.

כנלענ"ד אף שהדברים נראין מחודשים.

ונראה עוד להלכה דאף לו יהיה זה ספק יש לברך שהכל, דכבר כתב המשנ"ב (סימן ר"ד סק"מ) דאף שאמרו דרק השותה מים לצמאו מברך שהנ"ב, לאו דוקא לצמאו אלא אף בסתמא כל שהחיך נהנה ממנו מסתמא הוא צמא קצת, דאם לא היה צמא לא היה החיך נהנה ממנו, ועי"ש בשעה"צ (ס"ק ל"ד) דכל שיש לו הנאה כ"ש תלינן דמסתמא צמא הוא קצת, וע"ע במשנ"ב (ס"ק מ"ב) דאם הוא שותה לרפואה וגם לצמאו חייב לברך.

ולמדנו מדבריו דכל כה"ג אין בזה דין ספק ברכה לקולא אף דלא ברירא ליה מילתא שהוא שותה לצמאו דתלינן דמסתמא צמא הוא כל שאין ברור לו שהוא שותה לסיבה אחרת כגון בחנקתיה אומצא.

ונראה כן גם ממש"כ בשו"ע (סימן קע"ד ס"ז) לגבי ספק אם צריך לברך על המים בתוך הסעודה דיברך שהכל וישתה מים כדי להסתלק מן הספק. כך כתוב לגבי ברכה ראשונה וכך גם לגבי ברכה אחרונה (סימן ר"ב סעיף י"א), הרי לן דבסתם שתיית מים צריך לברך, ואף שאכן כתב שם בשעה"צ דצ"ל שצמא קצת דאם אינו צמא כלל פטור מלברך, אך מ"מ נראה מזה בפשטות דאין צריך בזה צמאון גמור כמבואר.

ונראה פשוט לפי"ז דסתמא דמילתא דכאשר נמצאים בטיול במאמץ מסויים סתמא דמילתא דיש צמאון מסויים ואף שאין כאן צמאון גמור מ"מ צריך לברך.

אכן לגופן של דברים כבר ביארתי במק"א דאין דין שינוי מקום בהולכי דרכים וכל שבירך ביוצא לדרך, אף אם בירך בעודו בביתו כיון שבירך ע"מ לצאת לדרכו שוב אינו צריך לברך כל עוד אינו חוזר לצמאונו, וכיון שהם מקפידים לשתות מעת לעת יכולים לסמוך על ברכתם הראשונה, בפרט כאשר כל אחד ואחד מחזיק בידו בקבוק מים.

כך נראה ברור להלכה.

הגב על הנושא

לתחילת הדף