אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » גדרי העינוי והצום ביום כיפור

גדרי העינוי והצום ביום כיפור

הנה יש לעיין בדין הצום ביוה"כ, האם יסודו בגדר מחודש דנצטוינו להיות מעונים, ונאסר עלינו יתובי דעתא, ואין האכילה אלא אמצעי לעינוי וביטולו, או שמא נאסרו עלינו האכילה והשתיה וכאילו אמרה תורה לא תאכלו ולא תשתו, אלא שהתורה אסרה האכילה בלשון עינוי ללמדנו שאין השיעור כזית ככל אכילה שבתורה אלא כותבת שהוא שיעור יתובי דעתא.

ומפשטות דברי הגמ' ביומא ע"ט ע"א משמע לכאורה דאכן כל גדר הצום אינו אלא איסור אכילה ושתיה אלא שנאמרו הדברים בלשון עינוי להשמיענו שיעור כותבת, שהרי אמרו (ע"ט) "כותבת שאמרו יתירא מכביצה קים להו לחכמים דבהכי מייתבא דעתיה דאדם בציר מהכא לא מייתבי דעתי'" ופרש"י "קים להו לרבנן וכו' ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור בכזית היא הני מילי היכא דכתיבא אכילה אבל הכא אשר לא תעונה כתיב וכל כמה דלא מיתבא דעתיה ענוי הוא". ולכאורה משמע דלכן אמרה תורה תענו לאשמעינן שיעור זה.

ועוד אמרו שם (פ"א ע"א) "מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית" ופרש"י "אכילה בכזית משמע והתורה לא חייבה עליו אלא בישוב הדעת". ומשמע דכל הנ"מ במה שאמרה תורה לשון עינוי אינו אלא לענין שיעור כותבת אך איסורא כדקאי קאי. ואף דיש לדחות דחז"ל נקטו נפ"מ ברורה וגמורה לענין השיעור, אך אפשר דאכן יש בזה גדר יסודי שיש בו נפ"מ גם לענינים אחרים, מ"מ נלענ"ד דנטיית הסוגיא בפשטותה משתמעת דבאמת יש בזה איסור אכילה ושתיה אלא ששיעורה כשיעור יישוב דעתו של אדם כמבואר.

וכן נראה לכאורה גם ממה דפשוט בגמ' ביומא (ע"ד ע"א) דלר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת בכ"מ וילפינן מ"כל חלב" ה"ה דאסור מה"ת ביוה"כ, ואת"ל דאין כאן איסור אכילה אלא גדר חדש של עינוי שאין האכילה בו אלא מעין היכי תמצי ואמצעי, לא מסתבר לאסור בו חצי שיעור, שהרי כבר קבעו ראשונים ואחרונים דאין איסור חצי השיעור במקום שחסר במהות החטא וחלקיו אלא כשאין חסר אלא בשיעור בלבד, וכיון שכל איסור אכילה ביוה"כ אינו בעצם האכילה אלא ביתובי דעתא ובפחות מכותבת ליכא יתובי דעתא כמבואר שם ביומא (ע"ט ע"א) מסתבר שאין בזה איסור מה"ת ואף שיש לפלפל הרבה ביסודות הסוגיא דחצ"ש, (ועיין מש"כ בזה במנחת אשר ויקרא סימן י"א) מ"מ נראה עיקר לפי הרגשת לבי דמוכח מזה דגם מצות העינוי ביוה"כ אינו אלא איסור אכילה ביסודו. והנה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סימן צ' אות ט' וכן בסימן ע"ה אות ד' כתב לחדש דבאמת אין חצ"ש אסור מהתורה ביוה"כ לר"י כיון שאין בו הנאת מעיים.

והנה מבואר בירושלמי תרומות פ"ו משנה א' דמודה ר"ל ביוה"כ דחצ"ש אסור מה"ת ולא נתבאר שם טעם הדברים ובבהגר"א כתב "דלא כתיב ביה אכילה אלא עינוי ובפחות מכשיעור נמי מייתב דעתיה כל שהוא".

אך לכאורה נראה טפי לפי גמ' דידן דבפחות מכותבת תכא"פ אין כלל יתובי דעתא דבדף פ' הקשו "עוג מלך הבשן בכותבת וכו"ע בכותבת" ותירצו "קי"ל לחכמים דבהכי מייתבא דעתי' דאדם, עוג מלך הבשן פורתא וכו"ע טובא" הרי לן דאף ביתובי דעתא פורתא חייב כרת, אלא שבפחות מכותבת אין יתובי דעתא כלל. ודוחק גדול לומר דיש ג' דרגות ביתובי דעתא, טובא דכל אדם, פורתא דעוג מה"ב, ופחות ממנו שבו חצי שיעור אסור מה"ת. ואפשר לשיטת הגר"א דבזה גופה נחלקו הבבלי והירושלמי, דלדעת הבבלי ליכא כלל יתובי דעתא בפחות מכותבת ומשו"כ הוי ככל חצ"ש דלר"ל אינו אסור אלא מדרבנן, ולדעת הירושלמי יש קצת יתובי דעתא אף בחצי שיעור ואסור מה"ת אף לר"ל. (והגאון היעב"ץ בספרו לחם שמים על משניות יומא כתב דלר"ל יש איסור תורה ביוה"כ בכזית שהוא שיעור אכילה בכל התורה אף שאין בו יתובי דעתא, עי"ש).

ועוד משמע כדברינו מהמבואר בכמ"ק (נזיר ד', שבועות כ"ד, פסחים ע"ז ועוד) דהאוכל נבילה ביוה"כ פטור מן הכרת משום דאין איסור חל על איסור, וגם בזה נראה דאם גדר האיסור כל כולו בגברא ואין איסור בעצם האכילה והמאכל אלא ביתובי דעתא לא מסתבר לומר אין איסור חל על איסור דבנבילה נאסרה האכילה וביוה"כ נאסר יישוב הדעת שהיא תוצאת האכילה והוא ענין אחר, וכיון שאמרו בזה אאחע"א נראה טפי דגם ביוה"כ אין כאן אלא איסור אכילה כנ"ל.

ונמצא לפי"ז דיש ג' גווני באיסורי אכילה שבתורה: א. מאכלות אסורות שכל ענינם בחפצא, דמאכלות מסויימים אלו נאסרו בכל מקום ובכל זמן, וגדר זה כולל את רובם המכריע של מאכ"א כגון נבילה, טריפה, מינים טמאים, ערלה וכלאה"כ וכדו'. ב. חפצא מסויימת בזמן מסוים כגון חמץ בפסח. ג. איסור אכילה שתלויה רק בזמן דהיינו יוה"כ שבו כל המאכלות שבעולם נאסרו, ודו"ק בזה.

אמנם לכאורה יש להוכיח שלא כדברינו ממ"ש ביומא (פ' ע"ב) "האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור 'אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק', זר שאכל תרומה אכילה גסה משלח את הקרן ואינו משלח את החומש מ"ט 'כי יאכל פרט למזיק'". הרי דלשון אכילה שוללת אכילה גסה ואעפ"כ צריך קרא למעט אכילה גסה ביוה"כ. ומשמע דביוה"כ אין איסור אכילה אלא דין עינוי.

והנה סוגיה זו נשנתה שוב ביבמות מ' ע"א ושם הוכיחו מיוה"כ דגם באכילת קדשים אכילה גסה לאו אכילה היא ולא יצא יד"ח, וכתב בריטב"א "והא אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור פרש"י ז"ל פי' אלמא לאו אכילה היא. וא"ת והא ביום הכיפורים לא כתיבי אכילה אלא עינוי, ודלמא משום הכי פטור דאכתי איכא עינוי ואע"ג דעבד אכילה, י"ל דהא משכחי' הכי מקראי דאכילה אקרי עינוי, והרי הוא כאילו אמר תענו את נפשותיכים מאכילה, אלא ששינה הכתוב במשמעו ועדי שלא יתחייב בכזית אלא בככותבת". הרי להדיא כדברינו דבאמת גם ביוה"כ נאסרה האכילה ולא כתבה תורה לשון עינוי אלא משום שיעור כותבת ומשו"כ שפיר הוכיחו מיוה"כ לאכילת קדשים.

אמנם בחידוש רבינו אברהם מן ההר שם כתב "דאוכל איסורין אכילה גסה ודאי מחייב דהא דפטור ביוה"כ משום דכתיב ולא תעונה, והרי הוא בקצת עינוי הואיל ומזיק את עצמו, אבל במאי שהזהירה התורה על אכילתם ודאי בשום אכילה קאמר רחמנא וכבר אכלם ומיחייב, אבל מה שצותה באכילתם ודאי עיקר אכילה אמר רחמנא לא קיים מצות אכילה אם אכלם אכילה גסה". הרי דנקט דבאמת שאני יוה"כ מכל איסור אכילה שבתורה, וכתב ליישב בדרך מחודשת מה שלמדו אכילת קדשים מיוה"כ, דשאני מצוות אכילה שצריך בהם אכילה גמורה כעיקר דרך אכילה מאיסור אכילה דנוהג אף באכילה גסה, ועיין בדבריו.

ומ"מ נראה דנחלקו הראשונים אם גדר איסור אכילה ביוה"כ דומה לכל שאר איסורי אכילה שבתורה או שאני הם ביסוד גדרם, ודו"ק.

ב

בחידושי האחרונים בזה

והנה מצינו בדברי האחרונים כמה חידושי הלכה שיסודם, ההבנה דביוה"כ אין גדר האיסור בעצם האכילה, אלא ביתובי דעתא, ונבאר ונדון בדבריהם:

א. בשו"ת מחנה חיים או"ח ח"ג סימן ל"ט כתב לחדש דהאוכל לשיעורים ביוה"כ עד שדעתו מיושבת עליו חייב כרת כיון דמ"מ אינו מעונה אלא מיושב כאילו אכל כדרכו. ואחיו בעל העט סופר כתב לו שם ששמע הלכה זו מן החת"ס עי"ש.

וחידוש זה אין לו מקום אלא אם נניח דגדר האיסור הוא ביתובי דעתא, אבל אם נניח שיש כאן איסור אכילה פשוט דכל עוד לא אכל כשיעור תכא"פ פטור הוא, (ובאמת נראה דאף אם בייתובי דעתא תליא נראה טפי דאינו חייב אלא בכותבת תכא"פ, דמ"מ אינו חייב אלא בייתובי דעתא שע"י האכילה, אך מ"מ פשוט דאם איסור אכילה יש כאן אינו חייב בכה"ג).

ובאמת תימה לומר שכן הכריע החת"ס להלכה דמעשים בכל יום שפוסקי הלכה ומורי הוראה בישראל פוסקים לחשיב"ס ביוה"כ לאכול כשיעורים כל היום כולו כדי שלא יצטרכו לאכול פעם אחת כשיעור, ולדברי המחנ"ח יצא שכרו בהפסידו, ומשו"כ נראה דאף אם אכן חידוש זה יצא מבית מדרשו של החת"ס לא נאמרו הדברים להלכה אלא בדרך פלפול בעלמא.

ב. אמנם באמת מצינו בחת"ס חידוש עצום בדרך הנ"ל. בחידושי החת"ס לראש השנה ט' ע"א כתב "העירו עינינו מן השמים ומקום הניחו לי להתגדר בו בעזהי"ת" וכתב לחדש דמצוה לפרוש מאכילה ושתיה שעה מסויימת לפני כניסת יוה"כ כדי שיתחיל העינוי מיד בכניסת החג וכתב לפרש בד"ז פשטיה דקרא "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש" וכבר כתב כעין דבריו בסדר משנה להגאון רבי וואלף באסקוויץ בפ"א מהלכות שביתת עשור עי"ש.

וגם דברים אלה מושתתים על ההבנה דאין איסור אכילה ביוה"כ אלא מצות עינוי בלבד, ואעפ"כ הדברים מחודשים עד למאוד, ולול"ד היה נראה פשוט דתחילת העינוי אינו אלא משעה שנמנע מאכילה ושתיה בהתקדש היום, וכז"פ.

אך מ"מ פשוט דאף לדברי החת"ס אין כאן אלא מצוה בעלמא וענין מסוים ולא איסור גמור, ואין ראיה מדבריו לדברי המחנ"ח וז"פ.

ג. בשו"ת כתב סופר או"ח סימן ל"א וכן בשו"ת בנין שלמה סימן מ"א כתבו לחדש דהאוכל חצי כותבת לפני שקידש היום והשלים חצי כותבת תכא"פ לאחר שקידש היום חייב כרת כיון שאין כאן איסור אכילה אלא מצות העינוי וכיון שביטל את העינוי לאחר שקידש היום ונתיישבה דעתו חייב כרת.

וגם חידוש זה מושתת על ההבנה שאין כאן איסור אכילה אלא מצות עינוי, דהלא פשוט דהאוכל חצי כזית חמץ בערב פסח וחצי זית בפסח תכא"פ אינו חייב כרת, וכז"פ.

ד. והמשנ"ב בביאור הלכה בסוס"י תרי"ח כתב דמי שאכל ביוה"כ לפקח נפשו ונתיישבה דעתו ושוב די לו בפחות מכשיעור ואכל כשיעור חייב כרת, וגם דבריו מחודשים עד למאוד דאיך נחייבנו כרת על אכילת חצי שיעור דהלא חצי השיעור הראשון אכל בחיוב גמור כדי לפקח נפשו, ואיך יתחייב על חצי שיעור. ולענ"ד נראה דיש פליטת קולמוס או טעות המעתיק בדברי הביאור הלכה דאם אכן כונת המשנ"ב להלכה מחודשת כ"כ היה מדגיש זאת, ולא היה שם את הדברים בפי הבנין ציון. ובאמת אין לדברים אלה זכר בדברי הבנין ציון, דכל ספיקו של הבני"צ אינו אלא במי שאכל לשם פקו"נ ושוב אין צריך לאכול כלל ואכל כשיעור, אם חייב כרת או לא, והסיק שחייב, והמשנ"ב העתיק בשמו דאם אכל חצי שיעור לפק"נ והשאר השלים לשיעור דחייב כרת, וזה חידוש כנ"ל. (ועיין עוד לקמן סימן ט"ו).

אמנם כבר ביארנו, דבאמת נראה טפי דאין ביוה"כ אלא איסור אכילה ושתיה ומלבד שיעור כותבת אין בין איסור זה לשאר גדרי האכילה הכלליים שבכל מאכ"א ואכמ"ל.

והנה כתב בשו"ת חת"ס או"ח סימן קכ"ז וכ"כ במנחת חינוך מצוה שי"ג דאף דקיי"ל בכל מאכ"א כר' יוחנן בחולין ק"ג דהנאת גרונו אסרה תורה, יוה"כ שאני דיתובי דעתי בהנאת מעיו תלי', עי"ש. ולכאורה מבואר גם בדבריהם דשאני יוה"כ ביסוד גדרו מכל מאכ"א ואינו תלוי אלא ביתובי דעתא, אך באמת אפשר דגם לשיטתו גדר איסור יוה"כ אכילה הוא, אלא דכשם שצריך שיעור כותבת משום שרק בו יש יתובא דעתא כן צריך הנא"מ משום שרק בו יש יתובא דעתא, ודו"ק בזה. (ובמק"א הארכתי שלא כדבריהם עיין לקמן סימן ה' ומנחת אשר ויקרא סימן י"ח ואכמ"ל).

ג

ובגוף ספיקת הבנין ציון, לכאורה היה נראה דגם ספק זה תלוי בשני הצדדים הנ"ל, דאם איסור אכילה יש כאן פשוט דחייבים על כל שיעור ושיעור אבל אם מצות עינוי יש כאן ואיסור יתובי דעתא יש לטעון דאחר ששוב אינו מעונה אין כאן איסור דאורייתא, וכיון שהלכה פשוטה הוא שאכן חייב הוא על כל אכילה ואכילה ע"כ דאיסור אכילה הוא.

אך באמת פשוט דאפשר דשני צדי הספק מושתתים על ההנחה דכל דין הצום ביוה"כ משום יתובי דעתא היא, אלא שנסתפק הבני"צ בגדר הענוי ויתובי דעתא, האם גדר העינוי נמשך ומצטבר וכאשר האדם צם מערב עד ערב נמצא שרוי בעינוי בסוף היום וזה מצותו להמנע מאכילה ושתיה כדי שיהיה מעונה בגמר יוה"כ (ולפי"ז פטור הוא מן המצוה ומנוע מלקיימה אם אכל בהיתר בו ביום), או שמא גדר העינוי הוא בכל שעה שהוא נמנע מלאכול ולשתות ועצם ההמנעות הוא העינוי ומצוה זו מתקיימת על ידו בכל שעה שהוא נמנע מלאכול וזה מסקנת ההלכה דאף אם אכל בו ביום חייב הוא מה"ת להתענות אם נתיישבה דעתו. וכן ביאר גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ד' חלק א' סימן כ' עי"ש.

ויש לעיין בזה בנדרים פ' ע"ב דבגמ' הקשו על המבואר דאשה שנדרה שלא להתרחץ הוי עינוי נפש והקשו "ואי אמרת כי לא רחצה איכא עינוי, ביוה"כ כי רחץ ליחייב כרת. אמר רבא מעניינא דקרא גבי יוה"כ דכתיב 'תענו את נפשותיכם' מילתא דידע עינויא השתא רחיצה לא ידע עינויא השתא. גבי נדרים דכתיב לענות נפש מילתא דאתיא ליה לידי עינוי וכי לא רחצא אתיא לידי עינוי". ובכל הראשונים פירשו דבמניעת אכילה ושתיה ניכרח העינוי בו ביום משא"כ בניעת רחיצה דאין אדם רגיל לרחוץ כל יום עי"ש.

ולכאורה משמע מזה דדגר העינוי הוא ענין נמשך ורק בסוף היום ניכר העינוי. אך י"ל דאף דכל רגע מתענה הוא במניעת אכילה מ"מ לא "ידע עינויא", וצ"ע.

הגב על הנושא

לתחילת הדף