אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » אישות ומעמד אישי » גר קטן שהגדיל בלא שמירת תורה ומצוות

גר קטן שהגדיל בלא שמירת תורה ומצוות

שאלה:

עובדת זרה אשר הובאה לכאן מארצות נכר, ובכדי לקבל אישור שהיה, ולישא איש יהודי, נתגיירה בבתי הדין לגיור היא ובנה הקטן, ולאחר זמן שלא מצאה את מבוקשה שבה לעמה ולמולדתה, מה דינו של בנה הקטן שבינתיים הגדיל ולא מחה, האם דינו כיהודי, או שמא אין לך מחאה גדולה מזו.

תשובה:

אם אכן, הגיור היה גיור כדת וכדין, נראה שאין כל משמעות לחזרתה של האם לארץ מולדתה, והיא והוא יהודים לכל דבר.

מקורות:

הנה בגמ' בכתובות (יא.) אמר רב הונא, גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד. ופריך עלה בגמ', מאי קמ"ל הא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ומשני, מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, דהא קי"ל דעכו"ם ודאי בהפקירא ניחא ליה [ופרש"י, דכיון שכן חוב הוא לו, ואין אדם נעשה שליח לאדם לחובתו שלא בפניו, כלו' שלא מדעתו, וקטן לאו בר דעה הוא], קמ"ל דה"מ בגדול דטעם טעם דאיסורא, אבל קטן זכות הוא לו, קמ"ל. ע"כ. וכדברי ר' הונא כן פסקו לדינא הרמב"ם (פי"ג מאיסו"ב ה"ז) והרי"ף (פ' החולץ טז:). וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רסח ס"ז).

ואמר רב יוסף התם, הגדילו – יכולין למחות. וכ"כ רבים מהראשונים, כיעוי' ברשב"א ובריטב"א (כתובות שם), וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רסח ס"ז) וז"ל: בין קטן שגיירו אביו בין שגיירוהו ב"ד, יכול למחות משיגדיל ואין דינו כישראל מומר אלא כעובד כוכבים. ע"כ.

ולכאורה נראה, דכיון שנתבאר הטעם דמהני גירות קטן, משום דזכות היא לו, הרי כל שגילה דעתו להדיא דלאו זכות היא לו, מהני מחאתו, ושוב אין זכין לו. אך כבר הק' האחרונים, דהלא בכמה סוגיות מבו' דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו דלא הוי זכות, וכהא דחולין (לט:) בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו. וכן בב"מ (כא:) אמרי' דאף לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, מ"מ בדבר שיש בו סימן דאינו עומד לייאש, לא מהני אף דשמעינן אח"כ דמיאש, ולא אמרי' דמסתמא גם קודם היה רוצה להתיאש, ויאוש שלא מדעת הוי יאוש לרבא, דכיון דמעיקרא לא היה עומד לכך, לא מהני. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בקדושין (כג. ד"ה ולענין) דהיכא דאמרי' זכין לאדם, והוי זכות גמורה, אפי' אם צווח אח"כ שאינו רוצה, אין בכך כדי לבטל את זכייתו. ע"ש. וע"ע מחנ"א (זכיה ומתנה סי' ו).

ובאמת, דהרי"ף השמיט הא דרב יוסף שיכולין למחות, ועי' להרא"ש בהלכותיו (כתובות פ"ק סי' כג) שתמה ע"כ. ושמא טעמו מהאי טעמא, דכל שזכות היא לו, א"א לומר אח"כ הוכיח סופו על תחילתו. וע"ע בזה בחידושי הרי"מ (כתובות יא.) ובשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שנט).

אמנם גם לדעת הסוברים דמהני מחאה כשהגדיל, יש לבאר זאת ע"פ מ"ש התוס' (סנהדרין סח: ד"ה קטן), וז"ל: ואף על גב דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות, הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות, דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם, ואין חסרים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה. ע"כ. הרי מבואר לשיטתם דמה דבעי' מחאה או אי מחאה, היינו בכדי שיהיה "קבלת מצוות", דאף שחלק ממעשה הגירות היה בעודם קטנים, מ"מ אכתי חסר קבלת מצוות, ובכך שאינם מוחים חשיב קבלה.

אלא דאף שהתוס' ביארו כן, מ"מ מדברי שאר הראשונים לא משמע כן, דכבר הק' הראשונים (כתובות שם), דהא א"א לצמצם את שעת המחאה, שכן בעודו קטן לא מהני המחאה, ובהגדיל ג"כ לא מהני המחאה, ורק בשעת הגדלות מהני המחאה, וכיצד ידעו את שעת הגדלות עצמה. והרשב"א והריטב"א הביאו דהתוס' תי', דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה גיורת גמורה, והא דאמרי' שהגדיל ולא מחה, היינו אחר שהודיעוהו מתן שכרן ועונשן של מצוות. ע"כ. ולכאו' היינו כנ"ל דאכתי חסר קבלת מצוות, וכל שהודיעוהו ולא מיחה, אז חשיב גר. אולם הרשב"א כתב לבאר, דאיירי שמוחה מתוך קטנות לאחר גדלות, כך שבפועל לא גדל שעה אחת בלא מחאה. והריטב"א ביאר, דה"ק, כיון שהגדילה שעה אחת לשם יהודית קאמר, כגון שעשתה מעשה יהודית אחר שגדלה וניכרין מעשיה שהם מעשה יהודית, שוב אינה יכולה למחות. ע"כ. וכ"כ בתוס' הרא"ש (הו"ד גם בשיטמ"ק שם). [וכ"פ מרן בשו"ע (סי' רסח ס"ח)] ומדבריהם משמע דלא כהתוס', ואין חסרון בקבלת מצוות. אלא דמאידך משמע מדברי הריטב"א ותוס' הרא"ש דכל שלא עשה מעשה מצוה אחר שהגדיל, או אף להיפך שעשה עבירה, ממילא נתבטלה גירותו, אך המעיין בדבריהם יראה דס"ל דגם אם הגדיל ולא עשה מעשה מצוה, מ"מ בעי' מחאה. ומה שבעשה מעשה מצוה אחר שהגדיל, שוב אינו יכול למחות, היינו משום דהוי כגילוי דעת והסכמה לגירות.

איברא, דבעיקרא דדינא שכתבנו להניח דלא מהני מחאה בזכין, עי' שו"ת עונג יום טוב (סימן קי) שכתב לדחות דודאי מהני מחאה אף בזכין, וכ"מ מדברי הר"ן בחולין (דף לט). וכן מבו' בדברי הרמב"ן (במלחמות בגיטין) בסוגיא דתן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, אם רצה לחזור בשניהם, יחזור. דכתב הרמב"ן וז"ל: שהרי אפילו בדברים שזוכין לו שלא בפניו, אם צווח ביום שמעו, לא קנה, כדאיתא בב"ב ובחולין. עכ"ל. וכ"מ בחי' הריטב"א (קדושין כג.) גבי שליח עבד לקבל גט. ומה שהרי"ף לא הביא הך דינא דמחאה בגירות קטן, היינו משום דיש לחלק בין זכין ע"י שליח דעלמא, לזכין דשליחות בי"ד, דבכה"ג לא מהני מחאה, כדמוכח מהסוגיא דסוטה גבי בי"ד שנעשו שלוחיו, א"י למחות אח"כ. וכיו"ב כתב הפנ"י (קדושין מב וכתובות יא).

מחאת קטן בנתגיירו אבותיו עמו

אלא דאף דאנן קי"ל דמהני מחאה בגדלותו, הנה בב"י (יו"ד סי' רסח) כתב בשם הבה"ג דאף לדעת רב יוסף דמהני מחאה בהגדיל, מ"מ אם נתגיירו אבותיו עמו, אינו יכול למחות. ועי' בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רנג, הו"ד בפ"ת יו"ד סי' רסח. וע"ע בחי' החת"ס לכתובות יא.) שכתב דמאחר שדעת הרי"ף פרק החולץ דלעולם אינו יכול למחות אפילו גיירוהו ב"ד, ובה"ג שכל דבריו דברי קבלה פסק עכ"פ בהביאוהו אבותיו אפילו לא נתגיירו עמו, אינו יכול למחות, וקרוב לודאי שגם דעת הרמב"ם הוא כן. וכתב עוד דכן ראה בשיטה מקובצת, שהביא חבל נביאים ראשונים דס"ל דהש"ס מיירי שאין אבותיו מתגיירים עמו, אבל אם מתגיירים עמו, בודאי אינו יכול למחות. ומלבד טעם שהסביר שם, כתב החת"ס עוד, דהיכי שהוא זכות גדול בודאי אין יכול למחות, דאי מוחה אנן סהדי דהשתא הוא דמיהדר ביה וכבר היה מרוצה רגע א' וכדאמרי' גבי בדיקת חמץ (פסחים ד:) כיון דאנן סהדי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אפילו עומד וצווח דלא ניחא ליה, אמרי' השתא הוא דהדר בי' משכירות הבית. וה"נ דכוותיה. והביא שכ"כ גם בהפלאה, דהטף בנשים במלחמת מדין כיון שהיה להם זכות גדול שלא נהרגו אם הגדילו אינם יכולים למחות. ע"ש. וא"כ ה"נ כשאבותיו מתיהדים אם הוא ישאר בגיותו, קשה להם להיות עמו באגודה א', שהרי עושה יין נסך, וכשיהיה אבותיו נפרשים ממנו מפרישים אותו מחיותו, ע"כ זכות גדול הוא לו ואינו יכול למחות. וסיים החת"ס, ואפשר דגם הרא"ש מודה בזה, והש"ס לא מיירי אלא בבא מעצמו להתגייר או אפילו אבותיו הביאו ולא נתגיירו עמו אבל כשגם הם מתגיירים מזה לא מיירי. ע"כ.

ולפי"ז נראה דאף בכה"ג, אינו יכול למחות כלל, דאף שבבה"ג ובחת"ס אי' "שנתגיירו אבותיו עמו", הרי הן לטעמו של הבה"ג שאבותיו מקבלים את תנאי הגירות עבורו, ה"נ י"ל במביאתו אמו. והן לטעמו של החת"ס דאין לך זכות גדול מזה שלא יצטרך להיות נפרש מאמו, דמש"ה י"ל דחשיב גירות גמורה, ושוב אין בידו למחות.

וכן ראיתי שכתב בפשיטות גם בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כח) וז"ל: ובאמת העלה בתשו' חת"ס (חיו"ד סי' רנג) דאם מביאים האב והאם או אחד מהם לגיירם, אין יכולים למחות בגדלותם, ומסתייע לדין זה מדברי הבה"ג דפסק בהביאוהו אבותיו להתגייר הן אביו והן אמו מטבילין אותו ע"ד בי"ד ואינו יכול למחות, וכן מדברי הרי"ף וחבל ראשונים בשימ"ק בכתובות. עכ"ל.

איברא, דמלבד שרבים מהאחרונים פקפקו לדינא בחידושו זה, [עי' גם בספר אות ברית (סי' רסח ס"ק י)]. הרי מלשון רוב הראשונים, ה"ה רש"י (כתובות שם ד"ה משהגדילו), הרמב"ן, הריטב"א, הרשב"א ועוד, וגם מלשון מרן השו"ע מבואר דלא כדברי החת"ס, שהרי כתב בזה"ל: בין קטן שגיירו אביו בין שגיירוהו ב"ד, יכול למחות משיגדיל ואין דינו כישראל מומר אלא כעובד כוכבים. ע"כ. ומבואר דאף בהביאוהו אבותיו, רשאי הוא למחות אח"כ.

ועוד, דאף אי נימא כדברי החת"ס, הלא בנ"ד שאינם שומרי מצוות, ודאי דאין כאן זכות, ולא שייך לומר כדברי החת"ס שאין לך זכות גדולה מזה, הרי אפי' אם יתנהג ככל הגויים, לא יהיה אכפ"ל לאמו בכך, שכן גם היא ככל הגויים, ולא יופרש ממנה. וכן ראיתי שהעיר באחיעזר שם. וכיוצא בזה ראיתי להגאון מפוניבז' בשו"ת זכר יצחק (סימן ב') שכתב וז"ל: אבל כאן שאביו ואמו עבריינים הם לכל התורה והם אינם רוצים באמת להכניסו בכלל המצוות אחרי שגם הם עצמם אינם מקיימים, אין זה כהביאו אביו להתגייר דהרי הגירות הוא קבלת כל התורה כולה, עי"ש. הרי הדברים מפורשים שכל ענין הבאת האב את בנו להתגייר הוא להכניסו בכלל קיום המצוות, ובלא זה, לא חשיב כלל כבא להתגייר על ידי אביו. [ועי' בזה עוד בשו"ת מטה לוי (הורוויץ, ח"ב יו"ד סי' נד ונה) ובשו"ת חלקת יעקב (בדפו"י ח"א סי' קכ"ח, ובנ"מ יו"ד סי' קמט).] ואמנם בנ"ד בשעת הגירות מסתמא היה דעתה להכנס לדת ישראל באמת, ובאותה שעה היה זה זכות גדולה גם לבנה הקטן, מ"מ עתה כשהגדיל שמא יש בידו למחות, אחר שאין זו זכות בשבילו. וצ"ע. ושו"ר שכ"כ להסתפק הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"ב סי' נז), שכן כל דברי הני פוסקים הנ"ל הם – שאם בא השתא להתגייר לא נקבלו עבור זה, אולם אם כבר נתגייר, יש לדון אם אפשר להכריע בודאי שאין כאן גירות ג"כ בדיעבד, כיון דמ"מ זה גופא הוי זכות לו שנתחייב בתורה ובמצוות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו ומידי ספק לא נפק. ע"ש.

אי קיום ושמירת תו"מ אי חשיב כמחאה

ניהדר לדידן, הנה מדברי הראשונים הנ"ל נתבאר, דגדרה של המחאה אינה רק בעצם אי עשית המצוות, אלא בעי' מחאה להדיא, ולכן אם אינו שומר תו"מ, אין בכך שום ראיה על הסכמתו או מחאתו לגירות.

והנה בספרי הפוסקים מצאנו התייחסות באופן שהקטן, לאחר גירותו, גר בבית של הורים שאינם שומרי תו"מ אי יש ללמוד מכך שאינו רוצה בגירות, כיעוי' בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כח) שכתב לדון בגירות קטן, שמחלל שבת בגדלותו, אי הוי כמחאה. וכתב בזה"ל: אבל באמת מאי שיחלל את השבת ושאר עבירות אין זה כמחאה על הגרות, רק שעובר עבירה כישראל ובודאי דהוי גר. ע"כ. וכ"פ למעשה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סי' סא).

וכדבריו כתב גם בשו"ת מהרש"ם (חלק ו סימן קט) וז"ל: ומ"מ נראה דמה שאבותיהם מרגילים אותם לכתוב בש"ק וכדומה דאין זה מחאה כי מעשה אבותיהם בידיהם ואומרים מותר וכתינוק שנשבה בין העכו"ם דמי וכמ"ש כה"ג ברמב"ם (פ"ג ממרים ה"ג). וע' בב"י וש"ך (יו"ד סי' קנט סק"ו) ונה"ך שם ובמל"מ (פ"ד ממלוה). ע"כ. ובדבריו מבואר תרתי, א. דמה שאינו שומר תו"מ לא חשיב כמחאה. ב. דמה שאביו מלמד אותו לא לשמור תו"מ לא חשיב כמחאה של אביו במקום הבן.

הגב על הנושא

לתחילת הדף