אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » מחשבה יהודית » דיבור הנחש עם חוה מציאות או משל?

דיבור הנחש עם חוה מציאות או משל?

שאלה:

כסטודנט אני נתקל לעיתים בקושיות של אתאיסטים על התורה, חלילה. אני יודע שזה נובע מרוע לב שלהם כלפי התורה, אבל דרוש לי מענה. אחד הדברים שהם מביאים הוא מה שהתורה אומרת שנחש דיבר עם חווה, שזה נוגד את המציאות כי נחשים לא מדברים. האם תוכלו לעזור לי בהתמודדות מולם?

תשובה:

כיון שאנחנו לא פועלים בחלל ריק, אלא ידוע לנו בבירור גמור המקור האלוקי של התורה, ממילא נכון הדבר לעיין בדברים מתוך נקודת מוצא שמדובר בדברי חכמה. על כן, אכן, יש כמה וכמה מהמפרשים הגדולים שכתבו שמעשה הנחש בדיבורו לחוה הוא משל, ופירשוהו באופנים שונים. עם זאת, חשוב לדעת, שדווקא הרמב"ם "הרציונליסט", מפרש שניתן לפרש את מעשה חוה והנחש כפשוטו, כיון שטבע המציאות בששת ימי הבריאה היה שונה מטבע המציאות כיום, ולא ניתן להסיק מאחד על השני.

פירוש הספורנו:

 (א) והנחש. הוא שטן הוא יצר הרע רב החזק עם מעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו כמו שנקרא המלך אריה כאמרו עלה אריה מסבכו ויקרא האויבים המזיקים נחשים צפעונים אשר אין להם לחש כאמרו הנני משלח בכם נחשים צפעונים וכו'. ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא נחש בהיותו דומה לנחש אשר תועלתו במציאות מעט מאד ונזקו רב עם מעוט הראותו. וכבר אמרו ז"ל שהיה סמאל רוכב עליו והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעו' הכח המדמ' המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים המטים מדרך השלמות המכוון מאת האל ית' כי אמנם הכח המתאו' עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצוים לכחות הגשמיו' הפועלו' ומחטיאים כונת ורצון האל ית' כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם כאמרם ז"ל עינא ולבא סרסורי דחטאה אשר על זה הזהיר באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם: – ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק ג פסוק א

פירוש אברבנאל:

אברבנאל על התורה – בראשית פרק ב פסוק ד- ג, כד

השאלה העשרים וחמש במה שאמר הכתוב, שהנחש דיבר והסית והדיח לחוה (ג, א-ה). והוא דבר מתמיה מאד, כי הנחש לא היה בעל נפש ולא היה מדבר, אם כן איך הסית והדיח? כי ההסתה וההדחה, אינה אלא נתינת עצה וההמלכה בדבר הניסת, עם סברות וראיות נותנות הסתה לנידח. והנה העצה וההמלכה נמשכים מהכוח השכלי, כמו שביאר הפילוסוף בספר המדות. ואין להשיב שהיה הנחש בתחילת בריאתו בעל שכל, וששם השכל בו מי ששם אותו באדם, כמו שכתב הראב"ע לחלוק כבוד לפרסום. כי הנה הכתוב הכניסו תחת סוג הבלתי מדבר, באמרו: "והנחש היה ערום מכל חית השדה", ולמתייחסים סוג אחד. ועוד, שאם היה הנחש משכיל ומדבר, ובחטאו שוללה ממנו ההשכלה והדיבור ונאלם, היה הכתוב מזכירו בתוך קללותיו, כי היא היתה באמת הגדולה שבהם. גם אין להחזיק במה שכתב הגאון רבינו סעדיה, ונמשכו אחריו חכמי האומות, שהשטן היה מדבר, לא הנחש. ושכן היה הענין מאתונו של בלעם (במדבר כב, כח-ל), שהיא לא דברה מעצמה, אבל מלאך ה' דיבר בפיה. כי אילו היה הדבר כן, לא היה הנחש חוטא ולא נענש. ומציאות שטן מדבר בפי נחש הם באמת דברים בלתי מצויירים, אבל הבל המה מעשה תעתועים. גם אין לומר שהיה דיבור הנחש על דרך נס, כי לא יעשה ה' נסים ודרך פלא לתכלית רע. גם שלא אמר הכתוב בענין הנחש ויפתח אלהים את פי הנחש, כמו שאמר באתון בלעם, בעבור שהיה על דרך פלא:

ובהמשך לזה כתב:

אברבנאל על התורה – בראשית פרק ג פסוק א-ז

והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו' עד ויעשו להם חגורות [בראשית ג, א-ז]:

שלושה המה מהדעות נפלאו ממני, בענין סיפור הנחש ודבריו: דעת האומרים, שבתחילת הבריאה היה הנחש בעל שכל ודיבור והולך בקומה זקופה, ושבחטאו הוסר ממנו שכלו ודיבורו ונקצצו רגליו. כי זהו כולו הכחשת טבעי הדברים ומהויותיהם, ולא נזכר זה בתוך קללותיו, בהיותה העצומה מכולם. ודעת האומר, שהנחש המדבר היה השטן שנראה לאדם בצורת הנחש, כמו שכתב הגאון רב סעדיה וזולתו. כי הם באמת מחשבות שאין בהם ממש. והדעת השלישי, מהרב המורה והמחזיקים בבריתו, שפשט הכתוב הזה אינו כלום, אבל שהוא רמז מן החכמה הטבעית והאלהית. כי כבר הודעתיך, שאין ראוי להכחיש סיפור אחד בכללו שיעידו עליו פשוטי כתובי התורה:

ולכן דעתי בענין הנחש ותוכן הסיפור הזה אגיד לך פה, שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמתתה. והוא, שהנחש לא דיבר כלל אל האשה, ולא האשה אליו, כי לא איש דברים הוא. ולזה לא אמר הכתוב בעניינו: 'ויפתח ה' את פי הנחש', כמו שאמר באתון בלעם (במדבר כב, כח). ששם, בעבור שהיה דיבור האתון כפשוטו ועל דרך פלא, נאמר:

"ויפתח ה' את פי האתון". אבל בנחש לא אמר שפתח את פיו, לפי שלא דיבר כלל, לא בדרך טבע ולא בדרך נס. אבל היה הענין, שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם, ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה. והאשה חשבה בזה, ותקרא בעצמה כאילו היתה מדברת עם הנחש, וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו היה אומר אליה לא מות תמותון, אף היא במחשבתה תשיב אמריה על זה. והוא על דרך (איוב לה, יא): "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש. והם הם הדברים שייחס הכתוב אליו. ואל תקשה עלי ממה שאמר הכתוב: "ויאמר אל האשה". כי הנה האמירה ההיא עניינה הוראת פעולתו, ומה שחשבה היא ממנו. והוא מלשון (איוב יב, ז-ח): "שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך, או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים". וכן אמר במקום אחר: "שאול אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי" (שם כח, יד), "אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה" (שם כח, כב). ודוד אמר (תהלים קמח, ז): "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות". וידוע שהדברים האלה אינם בעלי שכל, ולא ידברו ולא יאמרו ולא יספרו ולא יהללו. אלא שמתוך פעולותיהם כשיתבוננו בהם בני אדם, הם ידברו ויהללו ויספרו, כאילו הדברים עצמם מספרים ומגידים להם אותם האמירות והילולים:

ולזה נאמר בתחילת הסיפור הזה: "והנחש היה ערום מכל חית השדה". ולא היתה עורמתו ידיעה והשכל וטענות נצחיות, אבל היה בעלותו בעץ לאכול לשבעה מפריו, מה שלא היו עושים שאר חיות השדה. ולכן לא זכר העוף כי אם חית השדה. ומפני זה לא נאמר גם כן: 'מן האדם', לפי שלא היתה עורמתו בהשכל ובדיבור כמוהו, כי אם בבקשת מזונו יותר מכל חית השדה. ואמר: "אשר עשה ה' אלהים". להודיענו, שעשה אלהים את הנחש בזה ערום מאד בהשגחה פרטית, כדי לנסות בו את האשה והאדם, כמו שיתבאר. כי בעלותו שמה ואכלו מפרי העץ, התבוננה האשה ונשאה ונתנה בעצמה, כאילו הנחש אומר אליה כל זה שנזכר. הנה אם כן אמת היה שהנחש סיבב כל הרעה הזאת, ושבאה התקלה על ידו. אבל לא שדיבר בפועל כלל:

דעת הרמב"ם בזה:

דווקא הרמב"ם שנחשב לגדול הרציונליסטים נראה בספר מורה נבוכים שמפרש את המעשה כפשוטו, ומיישב את התמיהה כיצד זה שנחש דיבר, בכך שאין להסיק שום מסקנה על חוקי הטבע בששת ימי הבריאה מחוקי הטבע כיום. זאת, על פי כלל פילוסופי לוגי שאין להסיק על מצבו של דבר "נע" ממצבו של דבר "נח". הכוונה במונחים "נח" ו"נע" אינם על תנועה פיזית, אלא על שני מצבים אפשריים למציאותו של עצם. כאשר עצם הוא במצבו הסופי, השלם, הוא "נח", וכאשר אותו עצם הוא במצב של הכנה ושל התקדמות לקראת מצבו השלם הוא "נע" כלומר מתקדם לקראת הוויתו השלמה. לא ניתן להסיק מסקנות מטבע המציאות של הדבר במצבו ה"נח" לטבע המציאות במצבו ה"נע". כך למשל אומר הרמב"ם שלא ניתן להסיק מאומה מהחוקים הביולוגיים החלים על אדם במצב "נח" כלומר אדם שכבר נולד וחי בעולם, לחוקים הביולוגיים החלים על אדם במצב "נע" כלומר עובר המתקדם לקראת היותו אדם. עובר, מכיון שהוא "נע", הוא שונה באופן מהותי מאדם אחר שנולד, שהוא במצב "נח". לדוגמה: עובר חי בתוך נוזלים בעוד אדם חי ימות אם ישהה בתוך נוזלים. עובר חי למרות שחלק מאבריו אינם מתפקדים, ואילו אדם אחר שנולד אם אותם אברים לא יתפקדו, ימות, וכיו"ב. על פי עקרון זה כותב הרמב"ם שאין להסיק מחוקי הטבע כיום למצב הבריאה בששת ימי הבריאה. למרות שבמצבו של העולם רגע אחר ששת ימי הבריאה, דיבור של בעלי חיים הוא מן הנמנעות, הרי שבששת ימי הבריאה דיבור של בעלי חיים במובן כלשהו, הוא אפשרי.

וז"ל הרמב"ם, בביאורו את מושגי ה"נח" וה"נע" במשל האדם שנולד באי ולא ראה אשה:

ספר מורה נבוכים – חלק ב פרק יז – "ואין לעשות ראיה בכל הפנים מטבע הדבר אחר היותו והשלמו והיותו מיושב על השלם שבעיניו – על ענין הדבר ההוא בעת תנועתו להויה, ואין מביאים ראיה מענינו בעת תנועתו – על ענינו קודם שיתחיל בתנועה. וכאשר תטעה בזה ותמשיך עשות הראיה מטבע הדבר ההוה בפועל על טבעו והוא בכח, יתחדשו לך ספקות גדולות, ויהיו מן השקר אצלך ענינים יתחיב היותם, ויתחיבו אצלך ענינים שקריים:

 והנח, במה שהמשלנו בו, שאיש שלם היצירה מאד נולד, ומתה אמו אחר שהניקתו חדשים, ונפרד אביו לבדו להשלים גידול הנולד ההוא, באי נגזר, עד שגדל והשכיל וידע; והוא לא ראה כלל אשה ולא נקבה מנקבות שאר בעלי החיים; ושאל ואמר לאיש אחד מאשר אתו, איך נמצינו ועל אי זה ענין נהוינו? וענהו הנשאל, כי כל איש ממנו אמנם נתהוה בבטן איש ממיננו כמותנו, הוא נקבה בצורך כל, ושהאיש ממנו היה קטן הגוף בתוך הבטן, יתנועע ויזון ויצמח מעט מעט והוא חי, עד שיגיע אל גבול כך מן הגודל, יפתח לו שער בגוף למטה שיצא ממנו, ולא יסור היותו צומח אחר כן, עד שישוב כמו שתראנו. והנולד ההוא היתום ישאל בהכרח ויאמר, וזה אחד ממנו, כשהיה קטן בבטן והוא חי מתנועע צומח, האם היה אוכל ושותה ומתנשם בפיו ונחיריו ויוצא? ויאמר לו, לא! והוא ספק ימהר להכחיש זה, ויעמיד המופת על כל הענינים האלה האמתיים, שהם נמנעים, בעשותו ראיה בנמצא השלם הנח, ויאמר, כל איש ממנו, כשתכלא ממנו הנשימה קצת שעה, ימות ויבטלו ממנו תנועותיו – ואיך יצויר שיהיה איש ממנו בתוך כיס סתום מקיף בו בתוך גוף מדת חדשים, והוא חי מתנועע? ואילו בלע אחד ממנו צפור, היה הצפור ההוא מת לשעתו בהגיעו באיצטומכה, וכל שכן בבטן התחתון! וכל איש ממנו, אם לא יאכל המזון בפיו וישתה המים, בימים מועטים ימות בלא ספק, ואיך ישאר חדשים האיש חי מבלתי מאכל ומשתה? וכל איש ממנו, כשיזון ולא יוציא – בימים מועטים ימות בכאב גדול; ואיך יעמוד זה חדשים בלא יציאה? ואילו נקב בטן אחד ממנו – ימות אחר ימים; ואיך יחשב שזה העובר היה טבורו פתוח? ואיך לא יפתח עיניו ולא יפרוש כפיו ולא יפשוט רגליו, וכל אבריו שלמים, אין חלי בהם, כמו שחשבתם? כן ימשך לו ההקש כולו, שהאדם אי אפשר בשום פנים שיתהוה על זאת הצורה:

 והתבונן זה המשל ובחנהו". עכ"ל הרמב"ם בביאור מושגי ה"נח" וה"נע" והבחנה שאין להביא ראיה ממצב הדבר בעת שהוא "נח" למצבו בעת שהוא "נע".

ובחלק ב פרק ל הרמב"ם מיישם עקרון זה ביחס למעשה הנחש, וז"ל: "וממה שצריך שתתבוננהו מאד – זכרו בריאת 'אדם' ב'ששת ימי בראשית', ואמר, "זכר ונקבה ברא אותם", וחתם הבריאה כולה ואמר, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". ופתח פתח אחר לבריאת חוה מאדם, וזכר 'עץ החיים' ו'עץ הדעת' ודבר ה'נחש' והענין ההוא; וזכר שזה כולו היה אחר שהושם אדם ב'גן עדן'; וכל ה'חכמים ז"ל' מסכימים שזה הענין כולו היה יום ששי ושלא נשתנה ענין בשום פנים אחר 'ששת ימי בראשית'. ולזה לא ירוחק דבר מן הענינים ההם, כמו שאמרנו – שעד הנה לא היה טבע נח".

 אלא שגם הרמב"ם כתב שזה מצד עיקרי הדברים, אך למעשה נראה מדברי חז"ל שיש בזה כמה משלים עמוקים –

ספר מורה נבוכים – חלק ב פרק ל

 ועם זה כבר זכרו דברים, אשמיעם לך מלוקטים ממקומותיהם, ואעירך גם כן על דברים, כמו שהעירונו הם ז"ל. ודע כי אלו הדברים אשר אזכרם לך מדברי ה'חכמים' אמנם הם דברים בתכלית השלמות, מבוארי הפרוש לאשר זכרום לו, מתוקנים מאד – ולזה לא ארבה בפרושם ולא אשימם פשוטים, שלא אהיה 'מגלה סוד', אבל זכרי אותם בקצת סדר ובהערה מעוטה מספיק בהבנתם לכיוצא בך:

 ומזה – אמרם, שאדם וחוה נבראו כאחד, מתאחדים גב לגב, ושהוא נחלק, ולוקח חציו, והוא – חוה, והובא אליו. ואמרו, "אחת מצלעותיו" – רוצה בו, אחד מחלקיו; והביאו ראיה מ"צלע המשכן", אשר תרגומו, 'סטר משכנא' – וכן אמרו, 'מן סטרוהי'. והבן איך היה הבאור, שהם שנים בצד אחד והם אחד, כמו שאמר, עצם מעצמי ובשר מבשרי". והוסיף זה חיזוק באמרו, שהשם על שניהם יחד – אחד, "אשה – כי מאיש לוקחה זאת". וחיזק היותם אחד, ואמר, "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". ומה גדול סכלות מי שלא יבין שזה כולו – לענין בהכרח. הנה כבר התבאר זה:

 וממה שצריך שתדעהו – מה שבארוהו ב'מדרש'; וזה, שהם זכרו, שה'נחש' – נרכב, ושהוא היה כשיעור גמל, ושרוכבו הוא אשר השיא את חוה, ושהרוכב היה סמאל. וזה השם, הם יאמרוהו סתם על ה'שטן'; תמצאם אומרים במקומות רבים, שה'שטן' רצה להכשיל 'אברהם אבינו' עד שלא יאבה לעקוד את יצחק, וכן רצה להכשיל את יצחק, שלא ימשך אחר רצון אביו; וזכרו עוד בענין הזה – רצוני לומר, ב'עקדה' – אמרו, "בא סמאל אצל אבינו אברהם, אמר לו, מה, סבא, הובדת לבך? וגו'" – הנה כבר התבאר לך, שסמאל הוא ה'שטן'. וזה השם גם כן לענין, כמו ששם ה'נחש' לענין, ואמרו בבואו להשיא את חוה, "היה סמאל רוכב עליו – והקב"ה שוחק על גמל ורוכבו":

 וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו – היות ה'נחש' לא קרב כלל ל'אדם' ולא דיבר עמו, ואמנם היה השתדלותו וקרבתו לחוה, ובאמצעות חוה נזוק אדם והמיתו ה'נחש'; והשנאה השלמה אמנם היא קימת בין ה'נחש וחוה', ובין 'זרעו וזרעה' – ואין ספק ש'זרעה' הוא 'זרע אדם'. ויותר נפלא מזה – הקשר ה'נחש בחוה – רצוני לומר, 'זרעו בזרעה' – "ראש ועקב", והיותה מנצחת לו ב'ראש' והוא מנצח לה ב'עקב', וזה מבואר גם כן:

 ומהמאמרים גם כן הנפלאים, אשר פשוטיהם בתכלית הריחוק, וכשיובנו פרקי זה המאמר הבנה טובה – תפלא מחכמת זה המשל והסכימו למציאות, הוא – אמרם, "משבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמה; ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, גויים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" – והנהג זה גם כן:

 וממה שצריך שתדעהו – אמרם, "עץ החיים – מהלך חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין מתחתיו". ובארו בו, כי הכוונה בזה השיעור הוא – עבי גופו, לא המשך ענפיו – אמרו, "לא, סוף דבר, נופו, אלא קורתו – מהלך חמש מאות שנה" – ופרוש 'קורתו', עבי עצו העומד; וזאת ההשלמה מהם – להשלמת פרוש הענין ובאורו. הנה כבר התבאר זה:

 וממה שצריך שתדעהו גם כן – אמרם, "עץ הדעת, לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו" – וזה אמת – שטבע המציאות כן חייב, עכ"ל

הגב על הנושא

לתחילת הדף