אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » דין אונאה בעתיקות ואם יש חובה להודיע למוכר שמתאנה

דין אונאה בעתיקות ואם יש חובה להודיע למוכר שמתאנה

שאלה:

הוצע לי לרכוש מאת סוחר עתיקות צוואה שנכתבה ע"י רבי אברהם פלאג'י עבור אחד מבני עירו [בו הוא מספר בדרך אגב את מנהג איזמיר שהיו כותבים בצוואה את חלוקת הרכוש לפי גדלותם בתורה של הבנים, ואחר פטירת האב, המרא דאתרא היה בוחן את הבנים ולפי חכמתם היה מחלק את הירושה, ומשום כך היו משתדלים הבנים הרבה בימי חיי אביהם לקנות תורה כדי להוכיח את גדלותם בתורה], והמחיר שנתבקשתי על צוואה זו הוא מחיר מגוחך לעומת המחיר האמיתי שניתן למכור זאת בשוק סוחרי העתיקות, האם מותר לרכוש זאת במחיר זה, או שחייב אני להודיעו על כך.

תשובה. 

א. במתני' (ב"מ נו:) תנן, אלו דברים שאין להם הונאה, עבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות וכו', ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית, אין בהם הונאה. א"ל: לא אמרו אלא את אלו. ובגמרא (שם נח:) ביארה הגמ' טעמו של רבי יהודה שבמכירת ס"ת ובהמה ומרגלית אין הונאה לפי שאין קץ לדמיה, או לפי שאדם רוצה לזווגם (ופרש"י: לזווגן – מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול, שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה [עם חבירתה] למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית). ומקשי', ועד כמה לא הוי הונאה, אמר אמימר: עד כדי דמיהם, כלומר, כפול ממה ששולם. אך יותר מכך, גם לדעת ר' יהודה יש הונאה.

להלכה, אמנם רבינו חננאל (ב"מ נח:) פסק כרבי יהודה, והביאו דבריו הרי"ף והר"ן שם. אך דעת רוב הראשונים כחכמים שיש אונאה גם לאלו. וכדבריהם פסק בשו"ע (סי' רכז סט"ו), וז"ל: בכל המטלטלים שייך אונאה, אפילו בספרים ואפילו באבנים טובות ומרגליות. ע"כ. הרי דאף שבדברים אלו יש משמעות מיוחדת לאותו אדם הרוכש, ולאו כו"ע ידעי טיבו של דבר, מ"מ יש בהם אונאה. [אמנם עי' בפ"ת (שם ס"ק יא) מ"ש בשם תשו' כנסת ישראל, שיש מקומות שתקנו שלא תהא במסחר באבנים טובות ומרגליות משום אונאה, כדי לא לשבש את הליכי המסחר. מ"מ מבואר דיש צורך בתקנה מיוחדת לזה, אך בעלמא, חשיב אונאה. ודו"ק].

ב. וראיתי בפס"ד ירושלים (ח"ד עמ' קסז) שדנו בכגון זה, וכתבו לדון נדון זה מהא דתנו במתני' (שם): אלו דברים שאין להם הונאה, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. ובגמ' שם מבו' הטעם, דת"ר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות דכתיב "וכי תמכרו ממכר" שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין גופם מכור ואין גופם קנוי ואינם עומדים אלא לראיה שבהם. ולדעת הרי"ף והרמב"ם אין בדברים הללו הונאה אפי' אם מכר פי כמה וכמה, וכ"פ השו"ע (סעיף כט): אלו דברים שאין להם הונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם הונאה. ע"כ. ולדעת הרא"ש והתוס' אין בהם הונאה עד כפל משויו של החפץ, אבל יותר מכך יש בהם הונאה, וכ"פ שם הרמ"א: וי"א דדוקא עד פלגא אבל יותר מפלגא, כגון שמכר לו אחד יותר משנים, הוי הונאה. ועי"ש בש"ך (ס"ק יז) שפסק כהשו"ע שאין בהם אונאה אפי' מכר שוה דינר באלף או אלף בדינר. אלא שהביא שמהרשד"ם (סי' נח דף נג ע"ד) כתב דהוי ספיקא דדינא, ואין מוציאין מיד המוחזק.

ועפי"ז כתב הרה"כ שם וז"ל: ולפי"ז אפשר לומר, כי כשם שבשטרות שהם שוים ממון אלא שאין גופן ממון, אין בהם הונאה, ואין זאת מהטעם שחוב לא נחשב לממון, שכן הקצה"ח (בסי' קכו ס"ק ט) כתב: נראה בעיני דאע"ג דאין הונאה לשטרות, היינו דוקא במכר שט"ח בכתיבה ובמסירה, דכיון דהשטרות אין גופן ממון אימעט מדין הונאה מכלל ופרט, מה הפרט מפורש דבר שגופו ממון, אבל מוכר חובות בע"פ ע"י מעמד שלושתם יש להם הונאה, דחובות גופיה הוי גופן ממון, אף על גב דאין יכול להקדישו, היינו מטעם אחר משום דהוי דבר שלא ברשותו וכו', ע"ש. הרי שטרות שלעצם שווים הם שוים כסף, והחוב עצמו כאמור גופו ממון, אלא מכיון שהמדובר הוא בעסקי שט"ח שהם עצמם לא ממון, אלא הם מייצגים ממון, אין בהם משום אונאה. ואף על פי שגם שטרות יש בהם שווי עצמי שכן המוכר שטרותיו לבשם (לצור בהם אבקת סממנים) יש להם הונאה, בכ"ז מכיון שעיקר המכר כאן היה על החוב שהשטר מייצג, לכן אין בהם דין הונאה. וע"פ זה אפשר לומר שגם בעתיקות שהכלי עצמו שוויו אפסי, אם לא ערכו ההיסטורי, הרי"ז דומה לשטר שהוא מייצג ממון, אבל היות שאין גופו ממון אין לו דין הונאה. ע"כ. וכ"כ בספר יקרא דאורייתא (פר' צו כה, יד), ע"פ מה דאי' בתורת כהנים, מנין שאין אונאה לשטרות, ת"ל ממכר, מה זה מיוחד שגופו מכר וגופו לקח, יצאו שטרות שלא גופם מכר ולא גופם לקח, אלא הראיה שיש בהם. ע"ש. והיינו דהתורת כהנים ביאר להדיא שבכדי שיהיה בו דין אונאה, יש צורך שהתשלום יהיה עבור שווי החפץ עצמו, ולא עבור דברים הנלווים אליו כזמנו ועתיקותו. ע"כ.

אלא דגם הרה"ג בפס"ד ירושלים שם כתב שדבריו אלו תלויים במח' האחרונים לענין מי שרכש אתרוג מהודר בדמים יקרים, ובא אחר והזיקו, אם חייב לשלם לו אתרוג בעלמא, או דמי אתרוג זה. דאמנם מהר"ם מינץ (סי' קג) כתב דאינו משלם לו אלא דמי אתרוג פשוט שיוצא בו ידי חובה. ונסתייע מדברי הגמ' בב"ק (עח:). ולכאורה טעמו כהנ"ל, שדין הפוסל אתרוג כדין שורף שט"ח של חבירו, שמבו' בסי' שפו שמדינא פטור הוא מלשלם, ורק קנס הוא (עי' ש"ך שם) שקנסוהו חז"ל לשלם. ואפשר שבאתרוג היות שהוא יכול לצאת יד"ח גם באתרוג פשוט, לא קנסו אותו חז"ל אף אם פסלו במזיד. [א"ה, כבר קדמו לבאר דעת מהר"ם מינץ בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שנ, יו"ד סי' רלג, וכת"י סי' לח) וז"ל: דהמזיק אתרוג חבירו שוה אלף זוז למצוה א"צ לשלם לו רק מה ששוה האתרוג לאכילה אבל מה ששוה למצוה אין גופו ממון, ואינו חייב לשלם רק מדרבנן משום גרמי. ע"כ.] אך במשנה למלך (פט"ז ממעשה הקרבנות ה"ז) כתב לדחות את ראיותיו של מהר"ם מינץ, וכתב בזה"ל: אבל הכא גבי אתרוג, מצי למימר הנגזל אנא הוא מזבנינא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו, נמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו. ע"כ. ומשמע דס"ל דכיון שהאתרוג הוא יקר במיוחד, זה נחשב לשווי החפץ עצמו, ולכן הגזלן חייב להחזיר לו את המחיר הגבוה. וע"ע בשו"ת חכם צבי (סי' קכ) שכתב ג"כ לדחות דברי מהר"ם מינץ. וכן החת"ס (גיטין נד:) כתב לדחות דברי מהר"ם מינץ, והסיק לדינא: ומ"מ באתרוג חייב, דאתרוג אינו קדוש וממון בעלים ממש הוא א"כ פשיטא שצריך לשלם כעין שגנב אתרוג מהודר. ע"כ. ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' כט) כתב גם הוא לחייב את המזיק בדמי האתרוג היקרים, שהרי היה ניתן למכרו לאחר במחירו. [ודוקא אם רכש אתרוג יקר כ"כ, שלא יהיה מי שילקחנו במחיר זה, אין צריך לשלם לו אלא מה שהזיקו]. ע"ש.

ומלבד שגם הדמיון לדברי מהר"ם מינץ אינו ברור, וניתן לדחות ולחלק כמ"ש החכם צבי שם בדעת מהר"ם מינץ בין חפץ שנרכש לצורך מצוה, לבין חפץ שניתן לעשות בו מצוה. הנה נראה שדעת מהר"ם מינץ פליגי עליה רוב הפוסקים. וא"כ קשה לומר שאין דין אונאה בעתיקות בהסתמך ע"ד מהר"ם מינץ לחודא, בפרט שבשאלתנו איירינן לענין לכתחילה, וגם אם נאמר שבדיעבד ניתן לומר קים לי, הרי לכתחילה בדבר שיש בו איסור, ודאי שלא שייך דין קים לי.

ג. ובספר משפטי התורה (ב"מ סי' לז) כתב סברא נוספת לומר שבעתיקות לא שייך דין אונאה, דהנה מקור דין אונאה הוא מדכתיב (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". ובסמ"ע (סי' רכז ס"ק א) הביא דברי הראשונים שעובר גם על איסור גזל. והיינו משום שיש למתאנה טענה על המאנה, למה לקח ממנו כסף יותר ממה שמגיע לו, כאשר היה באפשרותו לרכוש את אותו החפץ במחיר מוזל יותר, וכן להיפך אם לקח ממנו את המקח בפחות ממה שמגיע לו, כאשר היה בידו למכור במחיר גבוה יותר. אלא שאמרו חכמים, דכיון שא"א לצמצם במחיר בין החנויות, לפיכך כ"א מוחל לחבירו אם התאנה עד שתות, וע"ד כן נעשתה העיסקא מעיקרא. משא"כ בשתות ויותר, דכיון שניתן לצמצם במחיר עד סכום זה, לפיכך אין המתאנה מוכן למחול למי שהונה אותו בסכום זה. אלא דזה לא שייך אלא אם ניתן להשיג חפץ אחר כמותו או דומה לו במקו"א, אך אם החפץ היה יחודי ובלעדי, שא"א להשיג כמותו במקו"א, ובפרט כאשר ידוע ע"כ לשני הצדדים, א"כ במקרה כזה אין לו כל טענה כלפי המאנה, שהרי רשאי הוא לקבוע את המחיר כפי ראות עיניו, אחר שאין אפשרות להשיגו במחיר אחר. וכן להיפך. וא"כ גם בעתיקות, כל שא"א להשיג חפץ עתיק כזה במחיר זול יותר, הרי לא שייך בזה דין אונאה. ע"ש. וכיו"ב ראיתי גם לעמיתי יד"נ הגר"ז ציצוביץ בקובץ דרכי הוראה (ח"ה עמ' קמא), ע"ש. וכן כתב גם הגרי"ש שכטר בקובץ שערי הוראה (ח"ה עמ' קפט) וז"ל: במסחר רגיל קביעת המחיר בדרך כלל אחידה, לכן יכול לטעון שיכול היה למצוא חפץ זה במחיר זול יותר, לעומת זאת במסחר בעתיקות וכדו' שיש תנודת מחירים בלי סיבה מיוחדת, רק תלוי כמה יש מזה בעולם או באותה מדינה, לכן מצויים הפרשי שער גדולים בין מדינה למדינה ומזמן לזמן ללא סיבה והצדקה מיוחדת, ולכן אין יכולים לטעון טענת אונאה דאדעתא דהכי נכנסו לסחור בתחום זה. והגם שי"א שיש עכ"פ מחיר מינימלי בזה, קשה מאוד לשמותה. ע"כ.

ד. אלא שבאמת נראה עיקר לתלות נדון דידן בדברי הב"י (סי' רט) לענין דבר שאין לו שער, דבטור שם כתב בזה"ל: כתב הרמב"ם: המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע, אף על פי שאין מדתו ומשקלו ידוע, קנה. ואם אין מינו ידוע, לא קנה. כיצד, ערימה זו של חטין אני מוכר לך בכך וכך, מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך, אף על פי שאין מדת הערימה ידוע ולא מנין הקנקנים ידוע, מכרן קיים. אף ע"פ שנמצא חסיר או יתיר על האומדן שהיה בדעתם, ויש להן אונאה כפי שער שבשוק. ע"כ. וכתב מרן בב"י: ומ"ש בחלק הראשון ויש להם הונאה לפי שער שבשוק, נלמד ממאי דגרסינן בריש הזהב (ב"מ מו:) אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו, קנה ומחזיר אונאה, אך קשה לי מדתניא באיזהו נשך (סד.) ההולך לחלוב עיזיו וכו' ואמר ליה מה שעיזי חולבות מכור לך וכו' מותר, משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו, והרי אינו דבר המסויים, ולפי מ"ש ר"מ לא קנה אלא כנגד מעותיו. ושמא לא כתב כן הרמב"ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החטים וכיוצא, אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע, אלא כל אחד קונה כמו שחפץ לית ביה אונאה. ע"כ. וכ"כ גם בספרו כסף משנה (ריש פכ"א מהל' מכירה).

ובד"מ שם השיג ע"ד וכתב: והא דאמרינן פרק איזהו נשך ההולך לחלוב עיזיו כו' ואמר לו מה שעיזי חולבות מכור לך כו' הרי זה מותר, משמע דקנה אפילו ביותר מדמיו, מיירי שלא הגיע היתר לכדי אונאה. ודלא כב"י שכתב הטעם דמותר שם אפילו ביתר מכדי אונאה כיון דאין לו שער ידוע אלא כל אחד קונה כמו שחפץ, וזה אינו נראה, דמכל מקום אפשר לשומו אם היה בו כדי אונאה ולכן נראה לי מה שכתבתי. ע"כ. וכן כתב הב"ח שם. וכן מסקנת הש"ך (ס"ק א) וז"ל: ויש להם אונאה – ואפי' היה אותו דבר אין שער שלו ידוע ודלא כב"י. וכ"כ הב"ח. עין בתשובות ר"ש כהן ס"ב סי' סב. עכ"ל. וכן נראין גם דברי הט"ז שם. וע"ע גם במשנ"ל שם שהשיג ע"ד הכס"מ. וכ"כ לדחות דבריו מהרימ"ט בתשו' (סי' יט דף פ ע"ד).

ולכאורה גם נ"ד במחלוקת זו תליא, שכן לדעת מרן הב"י דבר שאין לו שער ידוע, אלא כ"א קונה כפי חפצו, אין בזה אונאה. וה"ה עתיקות, כיון שאין להם שער ידוע, אלא יש שירכשו דבר זה ביוקר ויש שירכשו דבר זה בזול, כ"א לפי מה שיקר בעיניו, לפיכך אין בזה אונאה. אך לדעת הרמ"א והש"ך גם בזה יש אונאה.

וכבר תמה בשו"ת מחנה אפרים (הל' מכירה סי' כד) ע"ד מרן הב"י מהא דכתב בשו"ע הנ"ל דספרים יש להם אונאה, אף שאין להם שער ידוע. ושוב הביא דברי הרא"ש בתשו' (כלל יג סי' כ) שכתב דלא שייך אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ, אבל בחכירת אלמוענה לא שייך אונאה, כי משתנית לפי הזמן, לפעמים שוחטים הרבה בשנה זו מבשנה אחרת. ע"כ. ומשמע מדברי המחנ"א שכוונתו ליישב דברי הב"י שאכן אף בדבר שאין לו שער ידוע, וכהא דספרים יש להם אונאה, אך יש דברים שמחירם משתנה לפי הזמן, בזה לא שייך אונאה, ועדיפא מסתם אין לו שער ידוע. וכן ראיתי בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' קח אות ד) שכתב שממ"ש המחנ"א בשם הרא"ש, משמע קצת כהב"י, ע"ע בסמוך. וכ"מ גם מלשון מהרש"ם במשפט שלום (סי' רכז סו"ס טו), דע"ש שכתב בזה"ל: והנה בדברים שאין להם שער קבוע, עי' בב"י סימן רט ובמח"א דין אונאה סי' כד, יעו"ש שכ' בשם תשו' הרא"ש כלל יג וכו'. עכ"ל. ומשמע שהביא דברי הרא"ש כדי לבאר דברי הב"י.

ואמנם ראיתי בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קנה) שהביא דברי המחנ"א כחולקים ע"ד הב"י. וכן ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ריח) שהביא דברי הב"י ומה שחלקו עליו גדולי הפוסקים, וכתב דמסתבר טעמייהו של הב"ח והש"ך ודעימיה מהאי דספרים (שהק' המחנ"א). והביא עוד דברי המחנ"א וכתב שבמ"ש בשם תשו' הרא"ש נטה מהבנת הב"י, שהרי הב"י הביא ראיה לדבריו מע"מ שתעלה מצודתי או בהאי דהולך לגזוז רחליו וכו' דהתם נמי הוא דבר סמוי מן העין וע"מ כן נכנס הקונה. ע"ש. ולכן כתב וז"ל: ובמחלוקת הנ"ל פשוט דקיי"ל כהב"ח והש"ך דאיכא אונאה כאשר יראה גם מהרמ"א בד"מ. ע"כ. ואף אם יכול לומר קים לי, ציין לשו"ת בית יצחק שמסתפק בזה. וראה עוד בפתחי חושן (גניבה ואונאה פ"י הע' כה) שביאר דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל באופן אחר לגמרי, והיינו שלגבי חכירות של כמה שנים, יש ליקח בחשבון מה שווי החכירות בכל השנים, ואת זה א"א לשער, ולכן לא שייך בו דין אונאה, והרי"ז כדבר הנקנה על הספק. ע"כ. ולפי"ז אין מקום לדברי הרא"ש עם דברי הב"י כלל. ובספרים אחרים ראיתי שכתבו לבאר כוונת המחנ"א דע"פ דברי הרא"ש ליכא לקו' הב"י כלל. ודו"ק.

שוב ראיתי לבן המחנ"א בספר קרית מלך רב (על הרמב"ם שם) שהביא דברי הב"י, וכתב ע"ד בזה"ל: ונ"ל שיש ראיה לדברי מרן הב"י ממ"ש הרא"ש בכלל יג דף כו ע"ד וז"ל הצריך לעניננו: מה שטענו המורשים לבטל החכירות לפי שיש בו אונאה שתות מקח, אומר אני דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ המוכר או הלוקח, אבל בחכירות זה שלקח לא שייכא, כי האלמעונה משתנית לפי הזמן יעו"ש. הרי מבואר דכל דבר שכמו שהוא בעת המכירה אין לו שער ידוע, אין בו אונאה. עכ"ל. הרי שגם הוא הבין שמדברי הרא"ש יש ראיה לדברי הב"י. אלא שמיד חזר וכתב עוד בזה"ל: הן אמת שראיתי לאדוני הרב הקדוש ז"ל בהל' אונאה (סי' כד) שהביא דברי מרן הנז' וכתב ז"ל: וקשה לי עליו, דהרי ספרים אין להם שער ידוע, ואפ"ה קי"ל דיש להם אונאה, ולעיקר הקו' וכו' ראיתי להרא"ש וכו'. ונראה שהבין שאין טעם הרא"ש משום שאין לו שער ידוע, כי אם משום שכיון שאין הדבר בעולם ואין יכול לעשות שום אומדנא שלפעמים משתנה לפי הזמן, בכה"ג אין לו אנאה. אמנם פשט לשון הרא"ש נ"ל כמ"ש, ומה שהק' אדוני אבי הרב זצ"ל מההיא דספרים, אחר נשיקת רגליו קדש, נראה דלא דמי כלל, דהתם דמיו ידועים הן חסר הן יתר, דשער יש להם, אלא שלחיבת הדבר או משום דהוי מילתא דלא שכיח כ"כ יש מוסיפים יותר מכדי שווין לפי העת והזמן, לא כן במ"ש מרן גבי גיזה וחלב שקודם שיהיה החלב או הגיזה בעולם אין בהם שום שער, כה"ג הוא דס"ל למרן דאין בו אונאה. ע"כ. הרי שמצד אחד כתב בעצמו להביא מדברי הרא"ש ראיה לדברי הב"י, וכתב גם ליישב דעתו. אך מאידך כתב בדעת אביו המחנ"א דס"ל לתמוה מדברי הרא"ש. [וע"ע בדברי בנו בספר דין אמת (סי' רט) מ"ש ע"ד].

איברא, דמלבד שיש לעיין רב אם לדידן דאזלי' בתר שפולי גלימתיה דמרן השו"ע, יש להסיק שלא כדבריו [ושמחתי שראיתי כן לחד גאון רבי משה עזרא מזרחי אב"ד אר"ץ בשו"ת דברי משה (סי' ק), שכתב דאף שכל אלו האחרונים פליגי על הב"י, מ"מ אנן באתכא דמרן יתבינן וכותיה עבדינן. וע"ע למורנו הגאב"ד בקובץ דרכי הוראה (ח"ב עמ' קכב) שהעלה כן בפשיטות, ותמה על שבט הלוי הנ"ל שודאי אפש"ל קים לי כדעת הב"י מרא דארעא דישראל עמוד ההלכה שכל בית ישראל נשען עליו, ע"ש, וע"ע גם בערוה"ש (סי' רכז ס"ז) דנראה שנטה כדברי הב"י]. הרי אף אי נימא כדברי השבט הלוי, הנה עיינתי בתשו' בית יצחק הנ"ל (או"ח סי' קח אות ד) ומצאתי בדבריו שאדרבה לענין דידן יש לומר דלא חשיב אונאה, דע"ש שכתב לדון אם יש אונאה לאתרוגים קודם חג הסוכות, והביא דברי השו"ע הנ"ל בהא דספרים, וכתב דלפי"ז גם באתרוגים יש דין אונאה. אך שוב כתב בזה"ל: ושוב ראיתי במחנ"א (סי' כד) דמייתי לב"י (סי' רט) בדבר שאין שער ידוע כמו גיזה וחלב אין בו אונאה, ומחנ"א הקשה מספרים דיש בו אונאה, וצ"ל דס"ל להב"י דספרים יש בו שומא ידוע, ואמנם בזה אין הלכה כהב"י כמבו' בש"ך (סי' רט ס"ק א), אמנם מייתי שם תשו' הרא"ש (כלל יג סי' כ) שכתב דלא שייך אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ אבל בחכירות אלמוענה של הקהל לא שייך אונאה, כי האלמואנה משתנית לפי הזמן וכו'. ומזה משמע קצת כדברי הב"י. ע"כ נלפע"ד דבאתרוג כיון דהשער משתנה בכל שעה, גם הש"ך מודה. ועכ"פ המוחזק יכול לומר קים לי כהב"י ואין בו אונאה, אם לא שבקי אומר שהאתרוג פסול. עכ"ל. [ובעיקר דינו אם יש אונאה באתרוגים, ע"ע בהג' חכמת שלמה (סי' רט ס"ב). ועוד עי' למהרש"ם בקו' משמרת שלום על ספרו משפט שלום (סי' רכז ס"ק יא) שהביא דבריו ותמה מדוע לא הזכיר את דברי הרש"ל (סי' כה) שכתב דבדבר שא"ל קצבה, אין לו דיא אונאה. וגם לא הביא את דברי המחנ"א הנ"ל, וסיים: ומ"מ נראה דאם קנה בתורת מובחר ושילם ביוקר, ואח"כ נודע שאינו מובחר, הוי כמום במקח וחוזר, ומכ"ש בנמצא פסול. עכ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ח סי' קכז)]. הרי דברי הבית יצחק ברור מללו שבאופן שהשער משתנה בכל שעה, ואין לו שער קבוע, כו"ע יודו דלא חשיב אונאה. וא"כ גם אלו העתיקות, מאחר ואין לזה שער קבוע, והרי הוא משתנה בכל שעה, י"ל דלכו"ע אין בזה אונאה.

ה. למעשה, ראיתי רבים מדייני מתא שהעלו עיקר שאין דין אונאה בעתיקות, וכ"כ בפתחי חושן (שם הע' כה), דהגם שהסיק דלא כהב"י, מ"מ כתב בזה"ל: ונראה פשוט, שדברים שאינם מצויים בשוק, כגון עתיקות וחפצי אמנות וכיו"ב, דלכו"ע אין להם שער לדין אונאה, ועוד שבדברים אלה יש מקום לסברא של לדידי שוה לי כמ"ש הריטב"א (קדושין ח.). ע"כ. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רפד) לסמוך על שי' הב"י הנ"ל, וז"ל: ומיהו לעיקר דינא נראה לפענ"ד לפוטרו ממקום אחר דנראה דאין בו דין אונאה מטעם שכתב הב"י (ח"מ סי' רט) דחלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כל א' קונה כמו שחפץ, לית ביה אונאה. וכו'. וא"כ בדידן נמי כיון דשוויות הכת"י לכ"ע אין דמיו ידועים, אלא הוא תלוי שאם ימצא קונה כת"י וספרים כאלו וירצה לקנותו ישלם לו כפי בקשתו, אין לזה שום קצבה לשוויות בדין דמים ידועים, ולכן כה"ג לא הוי מקח טעות לפי דעת הרא"ש הנ"ל. ע"ש. וכ"כ הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מס' סנהדרין (דף ו:) דלהלכה הסכימו הפוסקים שאין אונאה בעתיקות. וכ"כ בקובץ שערי הוראה (ח"ה עמ' קפט) הגרי"ש שכטר מח"ס שו"ת ישיב יצחק, וז"ל: כבר כתבו הפוסקים דבדברים שאין שוויותם ידוע, כגון עתיקות ויודאיקה לא שייך בזה גדר אונאה, ולכל היותר בי"ד מפשרין בזה. ועוד, כיון שגורמים ראשונים קובעים המחיר, אין בתחום זה מחירים קבועים, וב' הצדדים לא יכולין לבטל את המקח בטענת אונאה. ע"כ. וע"ע בספר הרי הלכות על הל' אונאה (פי"ג סעי' סט) שהסיק כדברי הפתחי חושן, אלא שהעיר ע"ד מדברי השו"ע בסי' רכז סט"ו גבי מרגליות וס"ת.

אמנם בקובץ הישר והטוב (ח"י עמ' קעה) כתב דכיון דקי"ל שלא כדברי הב"י (סי' רט), לפיכך אף במכירת ספרים עתיקים יקרי ערך שאין השומא ידועה בהם, שייך בהם אונאה בדבר שברור לכל ששומתו הוא יותר, כגון דבר שידוע בין סוחרי העתיקות שכולם ישלמו ע"ז כמה אלפי דולרי, ובא אחד וקנאה במאות בודדות וכד', ודאי הוי אונאה. ומ"ש בפתחי חושן שאין אונאה בעתיקות כשאין להם ערך בשוק, הנדון כשאין ברור לכל שהערך הוא יותר בין הסוחרים, וידוע שבזמנינו כהיום קל מאד למצות את מירב המחיר, שהסוחרים מודעים היטב לגודל הביקוש וההיצע, ע"י אמצעי ההתקשרות לכל פינות העולם. ע"כ. הנה מלבד שכתבנו שלדידן ודאי אין לומר קי"ל שלא כדברי הב"י, הרי גם מ"ש לחלק בסוגי העתיקות, הנה גם בזמנינו יש דברים אשר מחירם משתנה מאחד לאחד, ואין להם שער ידוע כלל.

אלא דאף שנתבאר דנראה עיקר שלדידן אין בזה דין אונאה, הנה לכתחילה, גם בפתחי חושן שם כתב בזה"ל: ומ"מ נראה שהקונה חפץ שיש לו ערך סמוי, כגון עתיקות וכיו"ב, והמוכר אינו יודע מכך, צריך להודיעו שיש בזה ערך יותר מסתם חפץ כזה בשוק, ולא מבעיא שלכתחילה צריך לעשות כן משום איסור גניבת דעת עכ"פ, אלא שגם בדיעבד נראה שאם לא הודיעו, אף אם נאמר שאין בזה דין אונאה, נראה דהוי כמין אחר, ויכול לבטל המקח מדין מק"ט, ועכ"פ כדין יפות ונמצאו רעות שהמתאנה יכול לבטל המקח. אלא שנראה שא"צ להודיעו בדיוק כמה שוה, או בכמה יכול למכרו, שכל שהודיעו ששוה יותר, הרי"ז כדין יפות ונמצאו יפות מהן, שאין בזה דין ביטול מקח. ע"ש. ובספר נתיב יושר (פי"ג סי"ג) הוסיף עוד דיש לו להודיע ע"כ למוכר ע"פ מ"ש החפץ חיים בליקוטי אמרים (פרק ב) וז"ל: אם יודע הקונה שסחורה זו שחפץ לקנותה נתייקרה והמוכר אינו יודע מזה, צריך הקונה להודיעו שהסחורה נתייקרה בכך וכך. ע"כ. וכתב עוד דנראה שיש בזה גם מצות השבת אבידה. ע"ש. ובלא"ה נראה דאם אכן מודיעו שידע שסחורה זו יקרה יותר, הרי גם לדעת הסוברים שיש בזה אונאה, הרי בכה"ג שפירש לו כן, חשיב כהתנה, ואין אחר תנאו כלום.

הגב על הנושא

לתחילת הדף