אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » דין הישן לגבי מצות סוכה וכלל מצוות התורה

דין הישן לגבי מצות סוכה וכלל מצוות התורה

הנה יש לעיין באדם כשהוא ישן האם נחשב לבר חיובא במצוות, והאם יקבל שכר על מצוה שקיים בשנתו. ולחילופין מי שעבר עבירה בשנתו האם יענש.

וידוע מה שחידש הגרש"ז אוירבך זצ"ל במי שנרדם חוץ לסוכה דאין חייב להעיר אותו על מנת שיכנס לסוכה דישן כשוטה הוא ואינו בר חיוב ופטור הוא מן המצוות. ועוד חידש הגאון דבשעת הדחק מותר אף להוציא ישן מן הסוכה על מנת לפנות מקום לאחרים, כיון שאינו עובר בכלום כשהוא ישן.

הדברים הובאו בספרים רבים ולאחרונה בספר הליכות שלמה על סוכות פ"ט סעיף י"ז, ושם נכתב שאף הורה כן הלכה למעשה בשעת הדחק.

ועיין בערוך השלחן או"ח סימן כ"ח סעיף ו' שכתב כן לגבי תפילין דבשעת שינה פטור מן המצוות וחשיב כמת, ומשו"כ כתב דאין כל קפידא במי שישן בתפילין מצד היסח הדעת כיון שבשנתו אינו מצווה כלל במצוות, עי"ש.

א

 

וכתלמיד הדין לפני רבותיו הגדולים בקרקע לבי לא כן ידמה, ולענ"ד נראה עיקר דישן דינו כבר חיוב וכבר דעת לכל דבר, אלא דבשנתו אינו יכול לכוין בפועל וכל מעשיו הוי כאילו נעשו שלא במתכוין. ועוד הלכה אית ביה שדינו כאונס שפטור מן המצוות, אך מ"מ דינו כבר חיובא, ויש להפרישו מן העבירה כשם שיש להפריש כל מי שעובר עבירה בשוגג או באונס.

וכך נראה להוכיח מכמה מקורות, ואבאר:

א. כתב הרמ"א ביו"ד סימן שע"ב ס"א "כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא".

הרי לן דיש להקיץ את הכהן על מנת שלא יעבור על טומאת מת. ולא מסתבר כלל לחלק בין עבירת לאו לביטול מצות עשה דמה בין זה לזה. וע"כ דאין הישן אלא אונס וכבר ביארתי במק"א דודאי מצווים להפריש את האונס מן העבירה.

ב. המגן אברהם סימן כ"א ס"ק ב' הביא בשם כתבי האריה"ק דיש לישון עם טלית קטן, והאר"י הוכיח כן ממה שאמרו במנחות מ"ג ע"ב "ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני".

ולכאורה יש לתמוה למה לא אמר כל לילה בשכבו על מטתו אוי לי שאני ערום מן המצוות, וע"כ שלבש ציצית.

והמג"א דחה ראיה זו דבלילה קיים מצות מזוזה. שהרי כך אמרו שם שבע ביום הללתיך מזוזה בפתחו, ואין כל ראיה שבלילה לבש ציצית.

ויתירה מזו כתב הנציב בשו"ת משיב דבר ח"א סימן מ"ז דכיון שהיה ישן היה פטור מן המצוות וכיון שפטור היה לא היה מצטער שהוא ערום מן המצוות, עי"ש.

אך מדברי האריה"ק והמג"א מבואר שלא כדברי הנצי"ב דבאמת אף הישן הוא בר חיובא ופשוט דאם יש מצות ציצית בלילה יש לאדם ליזהר לפני שכבו לישון שמצוה זו תתקיים על ידו אף בשנתו, ומשו"כ ביארו בדרכים אחרות.

אך באמת נראה דאין כל זה ענין לנידון דידן דכאשר דוד המלך הצטער ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות לא על ביטול מצוה הצטער, דהלא אף בבית המרחץ מקיים אדם מישראל כו"כ מצוות, כגון אמונת היחוד, אהבת ה' ויראתו וכדו'. אלא דשבע מצוות אלה, מזוזה בפתחו תפילין על ראשו ועל זרועו וציצית בכסותו מעידים על האדם שעבד ה' הוא ושם ה' נקרא עליו, דהלא המזוזה על ביתו של אדם מעידה ששם ה' נקרא עליו, על התפילין נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, והציצית הלא המה חותם של זהב וחותם של טיט כמבואר במנחות מ"ג ע"ב ובתוס' שם דהוי סמל של עבדות, ולפיכך נאמר בהם "שבע ביום הללתיך".

והוא שאמר דוד אוי לי שאני ערום מן המצוות עד שנזכר במילתו שהיא אות ברית קודש החקוקה בבשרו. וכבר כתב כן בשו"ת פרי יצחק ח"ב סימן ל"ג בתשובתו לבית הלוי דרק משום סגולתן המיוחדת של מצוות אלה נצטער דוד, עי"ש. ומשו"כ נראה דאין כל זה ענין כלל לעיקר השאלה בישן אם חייב במצוות, ודו"ק בזה.

ג. ובאמת התמיהה הגדולה בחידוש זה הרי היא מדברי הראשונים בגוף הסוגיה דהלא דעת הר"ן דמי שיצא מן הסוכה בשעת ירידת גשמים ונכנס לישון בביתו, צריך להעירו משנתו כשפסקו הגשמים, והחולקים עליו פטרוהו מליכנס שוב לסוכה משום דין מצטער שפטור מן הסוכה ומשום שנכנס בהיתר, עיין בזה בבית יוסף סימן תרל"ט, הרי לן דלכו"ע יש להעיר אדם כדי שיכנס לסוכה אילולי פטור מצטער.

ואין נראה כלל לחלק בין מי שנרדם חוץ לסוכה למי שנכנס לביתו משום ירידת גשמים.

ד. כתב בספר חסידים סימן של"ז "הבן שבא לידו רוח ואביו ישן, למדנו מדמה בן נתינה, אבל אם בא רוח לאביו ונפסד אביו וכשמקיץ מצטער יותר שלא הקיצו, והבין יודע דעת אביו ששמח כשמקיצו בשביל אותו דבר מצוה להקיצו, מאחר שאביו שמח על זה, וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה".

הרי דצריך להעיר את אביו וק"ו את חבירו כדי שיתפלל.

אמנם יש מקום לומר דכונת ספר חסידים אינה אלא דרשאי להעיר את אביו, דמסתמא זה רצונו וכבודו, וכמו שכתב שם דצריך להעיר את אביו כדי למנוע הפסד ממונו משום שמסתמא זה רצונו. אך בחיי אדם סימן ס"ז סעיף י"א כתב דצריך להעירו משום דכולכם חייבים בכבודו. הרי לן הבנתו דאכן חיוב יש להעירו משום דאתה ואביך חייבים בכבוד המקום, ודו"ק.

וביסוד הדבר נראה דהישן המבטל מצוותיו או עובר בחטא אונס הוא, ואם מקיים מצוה הוי כעושה בלי כונה ומחשבה, אבל ודאי דבר חיובא הוא, ומצוות מתקיימות על ידו אף כשהוא ישן.

וכבר ביארתי במק"א דבמצות סוכה ובמצות ציצית אין צריך כונה דאין גדרן בעשיית מעשה אלא ביצירת מציאות מסוימת ומצב מסוים, דמלבד כזית בלילה ראשון של חג אינו מצווה אלא לדור בסוכה, וכפי שאמרו תשבו כעין תדורו. (ועיין במנחת אשר מועדים על סוכות סימן ל"ב). וכך גם בציצית גדר המצוה אינה בלבישת הטלית אלא שיהיו ציצית בכנפי כסותו.

ומשו"כ פשיטא דהאוכל בסוכה אף כשלא כיוון לבו למצות סוכה אינו כאוכל חוץ לסוכה, וכך גם לגבי ציצית, דהלא הקשה בביאור הלכה סימן ס' דאטו מי שלבש טלית ולא התכוון לשם מצות ציצית הוי כלובש ד' כנפות בי ציצית ומבטל מצוה עשה.

וביארתי את הנלענ"ד דבמצוות אלה מצוות אי"צ כונה כמבואר.

ה. וגם לגבי נזיקין הוי הישן כבר חיובא דהלא כך כתוב במשנה בב"ק (כ"ו ע"א) "אדם מועל לעולם בין שוגג… בין ער ובין ישן". והתוס' הביאו מן הירושלמי (ב"ק י"א ע"ב) דהישן ששבר את הכלים חייב, אלא שחילקו בין הלך לישון אצל כלים דחייב כיון שאינו אונס גמור, ומי שהניחו סמוך לו אחר שישן דהוי אונס גמור ומשו"כ פטור (ועיין בתוס' ב"ק ד' ע"א, וכ"ז ע"ב). ולדעת הרמב"ן אף אונס גמור חייב באדם המזיק אלא דפטור המזיק כיון שהניזוק אפסיד נפשייהו ופשע בכליו להניחם אצל אדם ישן.

אך לכו"ע הוי ישן כבר חיובא וחייב מדין מזיק ולא נחלקו אלא בחיוב מזיק באונס גמור.

ו. והנה נחלקו האחרונים בגדול שבא להתגייר או במי שלא נימול בקטנותו אם מותר להרדימו לפני מילתו. המהרש"ם (ח"ו סימן פ"ה וסי' ק"ח) כתב דאין מניעה מלהרדימו, אך בשו"ת אמרי ישר (ח"ב סימן ק"מ) כתב דיש ענין להצטער במילתו ומשו"כ אין למול בהרדמה, עי"ש.

אך לכו"ע אף שישן הוא בשעה שמלין אותו אין בכך כל ריעותא. וביאור הדבר דכיון דאין צריך מצידו שיעשה בעצמו את מעשה המצוה דהמוהל הוא זה שמל ופורע אף שמצוה דידיה הוא אף אם ישן הוא המצוה מתקיימת על ידו.

וידעתי שיש לדחות לפי דברי הר"ח אור זרוע סימן י"א דכל מצות מילה הרובצת על האב אינה אלא אחריות והשתדלות שבנו יהיה נימול, דנראה טפי דאין זה אלא במילת הבן, אבל במי שמצווה למול את עצמו נראה טפי שמצווה בעצם המילה, אך מ"מ פשוט דאין הוא צריך למול את עצמו ומצוותו מתקיימת כשמלין אותו. ומ"מ אין קפידא שיהיה ער בשעת המילה. ודו"ק בזה כי העניינים עמוקים.

ואף דלפי רבים מן הפוסקים המוהל הוא שליח האב והערל המצווה, פשוט דאין השליחות בטלה כאשר האדם ישן, וכמבואר להדיא בגיטין ע' ע"ב דנחלקו אמוראי במי שאחזו קורדייקוס אם שליחו יכול לכתוב הגט מר מדמה ליה לשוטה ששליחותו בטלה ומר מדמה ליה לישן ששליחו נותן את הגט.

ולגבי שיכור כתב הבית שמואל בסימן קכ"א ס"ק ב' דאין שליחותו בטלה ודומה לישן. ובערוך השלחן (שם סעיף ו') חלק עליו והביא מה דאיתא בגמ' (שבת ס"ו ע"ב) דהדרך להפיג יין ע"י משיחת שמן על כפות ידיו ורגליו של השיכור וא"כ אינו דומה לישן שמעצמו צפוי להתעורר, עי"ש.

ודבריו תמוהין וכי לא ידע ולא ראה, דמטבע הדברים צפוי השיכור להתפקח ויינו יפוג מעצמו, וע"כ דאין כונת הגמ' אלא לסגולה מסויימת שיש בה כדי להביא להתפוגגות השכרות בזמן קצר, וצדקו דברי הב"ש דיש לדמות שיכור לישן.

ואף שיש מקום לדון דהישן יכול להתעורר בכל שעה, משא"כ השיכור שבדרך הטבע צריך שהות מסויימת עד שיפוג יינו, אך מסתבר שאין לחלק בכך והלא מי שעייף מאוד מחוסר שינה קשה להקיצו עד שישן שנת ישרים ומ"מ אין שליחותו בטלה.

אמנם ראיתי שיש מי שמחלק בין ישן לשיכור לגבי השאלה אם אפשר לצרפם למנין עשרה. בכף החיים (סימן נ"ה ס"ק י"ד וסימן צ"ט ס"ק מ"ו) הביא משו"ת בית יהודה (סימן מ"ה) שכתב דהישן מצטרף משא"כ השיכור. וצ"ע בטעם הדברים דלכאורה נראה דאין בין זל"ז.

ז. ולגבי עצם השאלה אם ישן מצטרף לעשרה, להדיא כתוב בשו"ע (סימן נ"ה סעיף ו') "ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם או שהוא ישן אפ"ה מצטרף עמהם". הרי שהישן הוי בר חיובא אלא שאינו יכול לענות. שהרי כתב הבית יוסף שם שרבו הגדול מהר"י בירב למד הלכה זו מהדין של מי שאינו יכול לענות, הרי שדין אחד וגדר אחד המה.

אמנם הט"ז שם (ס"ק ד') חולק על השו"ע וכתב שאין ללמוד ישן ממי שעומד באמצע התפלה ואינו יכול לענות דשאני מי שבאמצע התפלה דיכול לשמוע ושומע כעונה, ועוד דבשעה שאדם ישן רוח מסאבותא שורה עליו עי"ש. אך אף הוא לא העלה על דעתו לומר דישן דינו כשוטה וכלאו בר חיובא.

ח. ועוד יש לעיין בזה במי שביטל תפלה מחמת שינה והיה ישן כל זמן התפלה אם חייב בתשלומין. דאם נאמר דכאשר הוא ישן פטור הוא מן המצוות וכאילו אינו בר חיובא לכאורה דינו כאונן שאין לו תשלומין. ולהדיא מבואר בסימן צ"ט סעיף א' דהוי כשוגג וחייב בתשלומין. ובמשנ"ב סק"ד כתב דאף אם הלך לישון לאחר שהגיע זמן תפילה הוי כשוגג דסמך על כך שיתעורר לפני סוף זמן תפילה, וכך גם במי שהשתכר וביטל תפילתו, עי"ש. אך מ"מ פשוט דאף אם ישן כל זמן תפילה יש לו תשלומין וכן בשיכור, הרי דודאי דינם כבני חיוב לכל דבר.

ומשום כ"ז נראה לענ"ד דהישן בר חיובא הוא לכל דבר אלא דבכל דבר שצריך כונה הוי כמתעסק בעלמא, וכמו"כ אינו נענש לא על ביטול מצוה ולא על עבירה שעבר בשנתו משום דהוי אונס.

וראיתי מי שהביא ראיה לדברי הגרש"ז מדברי הגר"י עמדין בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן צ"ז שכתב דמי שבא על אשתו בשנתו לא קיים מצות פו"ר, וכן מדברי הגר"י מפטרבורג בשו"ת פרי יצחק ח"א סי' ה' דאין איסור היסח הדעת בתפילין בשעת השינה.

אך באמת שני אלה הוי ראיה לסתור ולהדיא דקדקו גדולים אלה בלשונם וכתבו דכיון דהישן אין בו דעת בשנתו אין תוקף במעשה מצוותיו, וככל דברינו הנ"ל ולא משום דפטור מן המצוות, עי"ש היטב.

 

ב

 

והנה בשני תחומים מצינו לכאורה עבירה שכל עיקרה דוקא בשעת השינה, ונבאר:

א. כתב הרמב"ם (פי"א מעבודת כוכבים הי"ג) "איזה הוא דורש אל המתים. זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים ואומרין דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה שנ' לא ימצא בך וכו' ודורש אל המתים".

הרי דלאו של דורש אל המתים ענינו שהמתים באים אל האדם בחלום לילה. הרי לן דאדם עובר עבירה ולוקה עליה בשנתו.

אך באמת נראה טפי דאין עצם העבירה אלא במעשים שהוא עושה בהיותו ער ומזמין את עצמו לשגעון זה וכמבואר בלשון הרמב"ם "כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה". ובאמת דבר זה מוכרח בשיטת הרמב"ם שהרי בהלכה ט"ז שם כתב דכל הדברים הללו דברי שקר וכזב הן ותעתועי שוא המה, ובאמת אין המתים באים אליו כלל, וא"כ בהכרח שאין החטא אלא במעשים שלפני השינה, וז"פ.

ב. במס' עבו"ז (כ' ע"ב) אמרו "ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".

אך גם בזה נראה דאין העבירה בעצם ראיית הקרי בלילה דהוי אונס אלא בעצם הרהורי העבירה שעל ידם בא לידי טומאה.

ויש בזה נפ"מ להלכה במי שהרהר בדבר עבירה וקרוב לודאי שאם ילך לישון יבא לידי טומאה האם יש עליו איסור לישון כדי שלא יראה קרי או שמא נאמר מה דהוי הוי וכבר עבר בעבירה בעצם ההרהור ואין עבירה בראית הקרי בלילה. ולפי המבואר נראה לכאורה דאכן אין עליו איסור לישון ויתפלל להקב"ה בקר"ש שעל המטה שישמרנו מכל מכשול וכל תקלה.

וכבר נחלקו גדולי הדור בשרש הדברים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סימן נ"ג). דעת הגרצ"פ פראנק והגרש"ז אוירבך זצ"ל דאם בסוף לא ראה קרי לא עבר באיסור דאורייתא, ולעומתם כתב הגרא"י ולדינברג זצ"ל דעצם ההרהור היא העבירה אף אם לא ראה קרי בלילה, עי"ש.

אמנם ודאי מדת חסידות איכא להמנע מטומאת קרי שיש בה טומאה ופגם לנפש כידוע.

הגב על הנושא

לתחילת הדף