אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » האם חללי אויר שבדברי מאפה מצטרפים לכזית

האם חללי אויר שבדברי מאפה מצטרפים לכזית

הנה בסימן תפ"ו כתב הרמ"א "בירקות צריך למעך חלל האויר שבין הירק ולשער שיעור כזית בירקות עצמן ולא באויר שביניהם". ובמשנ"ב שם סק"ג כתב דה"ה במצה אין חללי האויר מצטרפים וצריך למעכם "אבל אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו". ובשעה"צ שם סק"ז כתב דה"ה לגבי ברכת המזון פת ספוגית משתערת כמות שהיא, עי"ש.

ומקור הלכה זו במסכת עוקצין פ"ב מ"ח "פת ספוגנית משתערת בכמות שהיא, אם יש בה חלל ממעך את חללה. בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן". ובדברי כל הראשונים מבוארת כונתם דאין צריך למעך פת ספוגית וחללי האויר שבה מצטרפין לשיעור משא"כ באויר שבעלי הירקות עי"ש.

אך לכאורה סתר המשנ"ב דבריו בסימן ר"י סק"א שם כתב "היה פת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית". ומקור הלכה זו בשערי תשובה שם סק"א, הרי דאין חללי האויר מצטרפים לשיעור כזית.

וגם הערוך השלחן סתר דבריו בזה דבסימן ר"ב סעיף ט' כתב דפשוט דאין האויר מצטרף וציין לדברי השערי תשובה הנ"ל, אף שבסימן תפ"ו ס"ב כתב דהמצה משתערת כמות שהיא ואין צריך למעך חללין שבה, עי"ש.

ומריש הוי אמינא דשאני חללי אויר רגילים שלעולם ישנם בכל דברי המאפה והם מצטרפים לכזית דהלא שיעור כזית בפת נאמר ולא בקמח, ולעולם יש חללי אויר בפת ובכל דברי המאפה, וזה כונת המשנה בעוקצין שפת ספוגנית משתערת כמות שהיא, אבל חללים גדולים וכמו שמצוי במצה נפוחה אינם מצטרפין, וזה כונת המשנ"ב בסימן ר"י דמיירי בחללים שאינם נרגשים.

אך באמת ראיתי שאין זה נכון, דהלא דברי המשנ"ב בסימן ר"י מועתקים משערי תשובה שם ומקורן בדברי החיד"א במחזיק ברכה בשם שו"ת זרע אמת סימן כ"ט. ומתוך עיון בדברי הז"א למדתי שכל דבריו מושתתים על סברא דכיון דבמאכלות אסורות בעינן הנאת גרונו כמבואר במס' חולין ק"ג ע"ב אין חללי האויר מצטרפין כיון שאין בהם הנאת גרון, וכך גם לענין ברכה אחרונה וברכת המזון אין השיעור תלוי אלא בהנאת גרון. ולפי דרכו כתב דהמשנה בעוקצין מיירי רק לגבי טומאת אוכלין אבל בכל הנוגע לדיני אכילה ממש הנאת גרונו בעינן ואין פת ספוגנית משתערת כמות שהיא אלא צריך למעכה, עי"ש.

ולפי"ז שוב סותרים המשנ"ב והעה"ש דברי עצמם. ולבי אומר לי שגדולים אלה לא ראו את דברי הזרע אמת במקורן והסתמכו על מה שהביאו בשמו החיד"א והשע"ת ופירשו את הדברים לחלק בין חלל לחלל ובין אויר לאויר, אבל באמת סתראי נינהו ואין דבריהם עולים בקנה אחד, וצ"ע.

ומ"מ נראה פשוט להלכה דחללי אויר רגילים מצטרפים לשיעור וכפשטות המשנה בעוקצין, ולא מסתבר כלל לחלק בין מאכ"א לטומ"א וכפי שיבואר לקמן, אבל חללים גדולים כגון בנפוחה וכדו' הוי כאויר שבין הירקות דמבואר גם במשנה שם וגם בשו"ע דאין מצטרף לשיעור.

ובגוף סברת הזרע אמת, נראה פשוט דחללי אויר מצטרפים אף להנאת גרונו דהלא יסוד סברת המשנה בעוקצין דשיעור האוכל תמיד משתער כפי מה שהוא באופן טבעי וכמו שהפירות והירקות משתערים כפי מה שהם והלחות שבהם כחלק מגוף הפרי ומצטרפת לשיעור, כך גם חללי האויר כאילו חלק מן הפת הם ומשתערים עמה, ואין זה ענין כלל לכל גדר הנאת גרונו, דכיון שזה עצם השיעור ממילא יש הנאת גרונו כשיעור כזית.

ולכאורה יש ראיה לדברי הזר"א מדברי הרשב"א אך באמת נראה דאין זו ראיה כלל, ונבאר.

הנה מבואר במנחות נ"ד ע"א שפחות מכזית שירדו עליו גשמים ונתפח אין לו שיעור מה"ת אך מדרבנן כאילו יש בו שיעור כיון דמ"מ כעת יש בו שיעור. (ובירושלמי תרומות י"ג ע"ב נחלקו בזה ודעת רבי יוחנן ור"ל שם דאעפ"י שלא היה בו כזית מעיקרא לאחר שנתפח דינו ככזית מה"ת עי"ש). אך בשבת צ"א ע"א נסתפק רבא לענין שיעור גרוגרת לגבי הוצאה בשבת אם נתפח ועמד על גרוגרת חייבים עליו או לא, וכבר הקשו התוס' למה בשבת ספיקא הוי ולגבי טומ"א וכדו' פשיטא לן דמה"ת אין בו שיעור.

וכתב שם הרשב"א "דאינו דומה שיעורי שבת לשאר האיסורין דאילו פיגול ונותר וחלה לא חייבה התורה בהן אלא כשיעור אכילה דהיינו כזית וכיון שכן כל שאין בו כזית אעפ"י שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאת שבת בחשיבותא תלי' מילתא וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו… וכיון שכן אף פחות מכגרוגרת שתפח ונראה ככזית (כגרוגרת) מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב". ומ"מ מבואר מדברי הרשב"א דפחות מכזית שנתפח לכדי כזית אין בו הנאת גרונו דכזית. ולכאורה יש בזה ראיה לדברי הזרע אמת.

אך באמת נראה כנ"ל דאין כל דמיון בין חתיכת חלב ונבילה שתפח ע"י שנבלע בו מים דבאמת אין בו כזית ובו כתב הרשב"א דלא נהנה גרונו בכזית אלא שנראה ככזית, לכזית פת שלעולם יש בו חללי אויר והם כחלק ממנו ומשתערין עמו כמבואר.

והזרע אמת כתב לפי דרכו דכל מה דמבואר במשנה בעוקצין דפת ספוגנית משתערת כמות שהיא אינו אלא מדרבנן דהלא במנחות שם מבואר לגבי בשר שנתפח דאם מעיקרא לא היה בו כזית אינו טמא אלא מדרבנן וה"ה לפת ספוגנית. וכיון שאינו נחשב כשיעור אלא מדרבנן אין זה אלא לענין טומאת אוכלין אבל לא לענין ברכה אחרונה.

וכל דבריו מושתתים על מה שסבור היה לדמות פת סופגנין לבשר שנתפח, ולענ"ד אינם דומין כלל, והרי חזינן דבכל הסוגיה במנחות שם לא הביאו כלל הא דפת ספוגנית, אלא נחלקו בסיפא של משנה זו גופה במה שאמרו "בשר עגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעט משתערין כמות שהן" אם הכוונה כמות שהיו קודם בישול או כמות שהן לאחר בישול, והקשו מן המשנה בפ"ג דטהרות מ"ד בבשר שהניחו בחמה ונתייבש והניחו בגשמים ונתפח, אבל בפת לא נסתפקו מעולם דכשאמרו משתערת כמות שהיא היינו ללא מיעוך וממילא נראה פשוט דהוי מדאורייתא.

ובסוף דבריו הוסיף עוד דבברכה אחרונה צריך הנאת מעיו אף לר' יוחנן ולא סגי בהנאת גרונו וא"כ פשוט דאין חללי האויר מצטרפין לכשיעור.

ולענ"ד מלבד מה שיש לדון בעצם ההנחה  דברכה אחרונה תלויה בהנאת מעיו ולא בהנאת גרונו, ולענ"ד מסתבר טפי דכדין מאכ"א דין ברכה אחרונה, ובפרט לפי מה שביארתי במק"א דגם הנאת גרונו גדרו וענינו הנאת השביעה ולא טעם הערב, (עיין מש"כ בזה לעיל סימן ה').

אך ביותר תמה אני, דלפי המבואר כל עיקר השיעור בדברי מאפה לעולם כולל את חללי האויר הטבעיים והם כעצם המאכל כשם שהלחות הטבעית כחלק מגוף הפרי או הבשר הם בין לענין מאכ"א ובין לענין מצות מצה ובין לענין ברכה אחרונה וברכת המזון.

ומשו"כ נלענ"ד שדברי הזרע אמת תמוהים ואינם עיקר להלכה, כיון שהם סותרים מה שנפסק בשו"ע בסי' תפ"ו שחללי האויר במצה אינם צריכים מיעוך, ויש לתמוה על המשנ"ב והעה"ש שהעתיקו את דברי השע"ת בסימן ר"י ולא הבינו שהדברים סותרים את המבואר בשו"ע בסימן תפ"ו.

ב

אמנם יש להקשות על דברינו מדברי המרדכי סוף מסכת פסחים שהקשה על שיטת הלל הזקן שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד, דהלא בכריתות י"ד אמרו דאין בית הבליעה מחזיק אלא שתי זיתים בלבד ולמדו מזה דשיעור טומאת אוכלין הוי כביצה שהיא שני זיתים מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, וא"כ איך יאכל בבת אחת ג' זיתים כדי לקיים מצוות פסח מצה ומרור, ותירץ המרדכי דכאשר האוכל מרוסק מחזיק בית הבליעה ג' זיתים.

ולכאורה מוכח מדבריו דשיעור כזית תלוי בחומר ולא בנפח דאת"ל דשיעור כזית תלוי בנפח הטבעי איך יצאו יד"ח כאשר בשעת הבליעה נצטמק האוכל וקטן בנפחו ע"י לעיסה והלא מעתה אין בו כזית, וע"כ דאין שיעור כזית תלוי כלל בנפח הטבעי אלא בחומר, וכוונת המרדכי דבכל הנוגע לענין יציאת יד"ח יוצא בכזית מרוסק שקטן נפחו מכזית טבעי, אף שאין בית הבליעה מחזיק אלא שני זיתים בגודל טבעי.

אך באמת אין זה נראה אלא כפי שמבואר לעיל דלעולם שיעור כזית לקיום המצוות ולמאכ"א משתער כפי שהוא וכל שנפחו כזית יש בו שיעור ואף חללי האויר מצטרפין לשיעור.

ובביאור דברי המרדכי צ"ל דלא צריך שיעור כזית בבליעה, אלא די במה שיש בו שיעור בתחילת אכילתו דהיינו כשהוא מכניסו לפיו ובתחילת הלעיסה. וכבר כתב החלקת יואב יו"ד סימן ט' דאף שאין אכילה אלא בליעה, מ"מ כיון שדרך אכילה לעולם היא בלעיסה גם הלעיסה נתפסת כתחילת האכילה וכחלק ממנה, עי"ש. (ולדעתי נראה כדבריו מדברי הירושלמי פ"ח מ"א מתרומות (מ"א ע"ב) דלדעת רבי אליעזר לעוס כבלוע, עי"ש ואכמ"ל).

ולכאורה היה נראה דאף לולי דברי החלק"י מסתבר דלענין שיעור כזית לעולם אזלינן בתר שיעור שאדם מכניס בפיו, דהלא אין ביד האדם לשער אלא מה שעיניו רואות ואיך ישער מה שמרוסק בתוך פיו. אך באמת אין סברא זו נראית, דהלא בחולין (ק"ג ע"ב) מבואר דמה שבין השיניים לכו"ע אינו מצטרף לשיעור ומה שבין החניכיים תלוי במחלוקת שבין ר"י ור"ל אם הנאת גרונו בעינן או הנאת מעיו, הרי דצריך לשער שיעור כזית בניכוי מה שנשאר בין השיניים ולחד מ"ד אף מה שנשאר בין החניכיים.

אך באמת י"ל דאין השיעור נקבע אלא במה שאדם מכניס לתוך פיו, אלא דמ"מ פשוט דצריך לאכול את כל השיעור, ומשו"כ אי אפשר לצרף את הנשאר בין השיניים דהרי חלק זה לא נאכל ולא נבלע.

אמנם הנראה עיקר לענ"ד בשאלה זו, דאף דחללי האויר מצטרפים לשיעור מ"מ נראה שאין האויר נאכל ואין בו הנאת אכילה, ומשו"כ מסתבר דהמרסק כזית עד שבטלו חללי האויר שבו ונתקטן מכזית חייב, ובמצה יצא יד"ח דהלא אכל כזית. וכמו כן נראה דהאוכל כזית בינוני שמברך מעין ג', אף אם ריסקו וקטן ממה שהיה יברך, דכיון שאכל את כל החומר של כזית לעולם אוכל כשיעור. ושאני דבר זה מהמבואר במנחות שם דאם נתייבש ונתקטן מכשיעור פטור עליה, דהלחות שבפרי מגופו הוא ויש בו טעם והנאת אכילה וכשנצטמק ונתייבש כאילו הוסר מגוף הפרי, משא"כ בנתרסק שלא חסר מגופו כלום אלא האויר שבו נתחסר דינו כשיעור שלם, ודו"ק בזה. (אמנם יש לדון לאידך גיסא דגם בזה נאמר שמשערין "כמות שהיא" וכיון שאוכל מה שפחות מכשיעור כמות שהוא אין בו שיעור בין למצוה בין לעבירה ובין לברכה, ועדיין צ"ע).

ג

ונתקשיתי מאד במש"כ החזו"א בעוקצין סימן ג' אות ה' "ונראה דפת משתער מה"ת כמדת החטים ומה שנתרבה בטחינה ואפיה דינו כנתפח, ואינו טמא אלא מדרבנן. והא דתנן בפ"ד דעוקצין פת ספוגנית משתערת כמות שהיא היינו מדרבנן, וקצת קשה דלא פריך במנחות נ"ד מפת ספיגנית ולאוכוחי דטמא מדרבנן".

ולדידי נראה ברור כנ"ל דלא הקשו במנחות מפת ספוגנית משום שאינו דומה כלל להא דנתפח, דפת אינה חיטה וחיטה אינה פת, ושיעור הפת לעולם כולל חללי האויר דאי אפשר לפת בלי חללי אויר ומה"ת משתערת כמות שהיא והטחינה והאפיה אינם ענין כלל לנתפח. ודבר תימה הוא לומר דשיעור הפת אינו אלא שיעור החיטה.

והחזו"א סתר לכאורה דברי עצמו שם באות ז' "ולענין שיעור עירוב דתנן עירובין פ"ב נראה דבפת משערינן ואם נתוסף מדתו אחר אפיתו משערינן בו והוא בכלל הא דתנן פ"ג דעוקצין פת סופגנית משתערת כמו שהיא והיינו לכל דיני תורה, וכן לענין ברכת המזון בכזית או בד' ביצים לענין דאורייתא". הרי דכאן נקט דמה"ת משתערת כמות שהיא לכל דיני תורה ולא כדבריו בס"ק ה'. ולדעתי מש"כ באות ז' תורת אמת היתה בפיהו.

ד

אם מים, תבלינים ומילוי מצטרפים לשיעור פת

כתב המשנ"ב בסימן ר"ח ס"ק מ"ח "בקדירה, ר"ל ולא היה בהקמח של מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס דאף דבתחילה מברך במ"מ וכנ"ל בס"ב אבל על המחיה אינו יכול לברך אלא על שיעור כזית דגן וע"כ מברך רק ברכת בנ"ר בשביל יתר המינים המעורבים בתבשיל זה. ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאו דוקא תערובת קמח בקמח דאינו מנכר כל כך המיני דגן דה"ה אם עירב ה' מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר מינים וכההיא דס"ב הנ"ל ג"כ בעינן שיהא מהחמשה מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס ואי לא"ה אינו מברך ברכה אחרונה אלא בנ"ר. וע"כ מיני מה' מיני דגן שמבשל עם בולבע"ס וקטניות וכיו"ב אין לברך לבסוף על המחיה אלא דוקא כשאכל מהמיני דגן כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ לענין פת כסנין שמעורב בתבלין הרבה (כגון צוקער לעקך) נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במגן אברהם סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית".

ויסוד דבריו לחלק בין עוגה שיש בה מילוי (כגון בורקס, עוגת גבינה וכדו') שבהם אין המילוי מצטרף לשיעור, לעוגות שיש וכדו' שבהן הסוכר, הקקאו ושאר הרכיבים מצטרפים לשיעורן כיון שהם באים להכשיר את האוכל, בטלים הם לאוכל והוי כחלק מן העוגה ומצטרף לשיעור חמשת המינים. ודימה זאת לדברי המגן אברהם ברי"ס ר"י דאם שרה פת ביין מצטרף היין לשיעור כיון דהוי הכשר אוכל, וה"ה בני"ד.

אמנם אף בזה כתב המשנ"ב דיש להחמיר ולאכול שיעור כזית מן הקמח, עי"ש.

ונראה ברור דלא דוקא כתב כזית מן הקמח דהלא פשוט דהמים (או מי הפירות) מצטרפים לשיעור דהלא לעולם אין פת או עוגה ללא נוזל, ופשוט שהמים מצטרפים לשיעור ולא בא אלא לאפוקי סוכר ותבלין וכדו'.

ונראה לענ"ד דני"ד עדיף טפי ממש"כ המג"א שם, דדברי המג"א חידוש יש בהם, דאף שאין היין חלק מן הפת אלא שנבלע בו כיון דמ"מ בא להכשיר את הפת וליתן בו טעם בטל לגביו, אבל בני"ד שהסוכר והתבלין הם כחלק מגוף העיסה מתחילת עשייתה ואינם עומדים בפנ"ע כלל פשוט לכאורה דהם חלק מן הפת. ואי בדידי תלי' היה נראה פשוט דהסוכר והתבלין בפת או בעוגה שאינם עומדים בפני עצמם כמו מילוי, בודאי מצטרפים לשיעור ועדיפא מהכשר אוכלין של המג"א.

ושמחתי בראותי במנחת שלמה ח"א סימן צ"א אות ד' שאכן כתב לחלק בין מילוי שאינו מצטרף לתבלין וכדו' שנילושים לתוך העיסה דהוי כחלק מן העיסה ממש ומצטרפים, וסברא זו נראית ברורה ופשוטה.

ומאידך גיסא ראיתי באגרות משה או"ח ח"א סימן ע"א שחלק על המשנ"ב לאידך גיסא וכתב דעד כאן לא כתב המג"א אלא דמשקה הבא לאכשורי אוכל דינו כאוכל ומצטרף לברך עליו בנ"ר אף דמשקה ואוכל אינם מצטרפים, דמשקה הבא לאוכל דינו כאוכל, אבל מ"מ אינו מחמשת מיני דגן לברך עליו מעין ג'. ומשו"כ פסק למעשה דאין הסוכר והתבלין מצטרפין לשיעור, עי"ש.

אך לדידי נראה טפי דפשוט דמצטרף כנ"ל, אף לולי דברי המג"א הנ"ל. אמנם לגבי טענת האג"מ, אכן נראה עיקר כונת המג"א לחדש דהמשקה הנבלע בפת בטל מתורת משקה ונעשה כאוכל, אך מסתבר דמכללא איתמר דמצטרף נמי להיות כפת וכחמשת המינים לגבי ברכת מעין ג'.

אך מ"מ אף אם נקבל את סברת האג"מ בזה נראה עיקר להלכה כסברת המחנת שלמה כנ"ל.

וראיתי בחזו"א או"ח סימן כ"ו אות ח' שכתב "ויש לעיין לפי זה כשאוכל כיסין ממולאין אי בעינן שיעור קביעות בכיסין לבד זולת המוליאתא, שהרי רק על הכיסין דין לחם, ומיהו כשלא אכל כזית מהכיסין נראה ודאי דאין מברך ג', אע"ג דהמוליאתא השלימה לשיעור קביעות סעודה, ואולי אף לברכת מעין ג' אין המוליאתא מצטרף כה"ג, אבל כשאכל כזית מהכיסין והמוליאתא השלימא לשיעור ק"ס צ"ע, ובנלושות בתבלין ובשמים נראה דבטלין אגב עיסה ומצטרפין אף לכזית וצ"ע".

ומבואר מדבריו דמצד אחד נסתפק שמא יש לצרף אף את המילוי לשיעור כזית, ואפשר דס"ל דאף המילוי בא להכשיר האוכל, ומאידך לא פסיקא ליה אף בבשמים הנבלעים בעיסה שהם מצטרפים, והדברים חידוש גדול.

והנלענ"ד כתבתי.

הגב על הנושא

לתחילת הדף