אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » היושב בביתו ושותה מים מזמן לזמן מתי צריך לברך

היושב בביתו ושותה מים מזמן לזמן מתי צריך לברך

הן נשאלתי פעמים הרבה בלומדים היושבים בבית המדרש או מי שיושב בביתו ורגילין לשתות מים כל כמה זמן האם צריכים לברך על כל שתיה ושתיה או שמא יברכו ברכת שהכל בשתייתם הראשונה וברכת בנ"ר בגמר שתייתם לפני יציאתם לביתם.

ושאלה זו כפולה ומכופלת, בין לגבי ברכה ראשונה ובין לגבי ברכה אחרונה.

דהנה לכאורה פשוט דכיון שזה הרגלו ודרכו אין כאן היסח הדעת, ועד כאן לא נחלקו אלא בגדרי היסח הדעת דהיינו גמר סעודתו, סילוק השלחן, הב לן ונברך וכדו' (עיין לקמן סימן ט"ו), אבל בני"ד שדעתו לשתות ולחזור ולשתות פשוט שאין כאן היסח הדעת וכל שגם שינוי מקום אין כאן אי"צ לחזור ולברך.

ואף שהוא עוסק בתורה (או בעסקיו ועניניו) ואין דעתו תדיר על שתייתו כמו מי שיושב בסעודה, פשוט שאין זה בכלל היסח הדעת, דכל שדעתו לחזור ולשתות או לחזור ולאכול אין כאן היסח הדעת, אף כשעוסק בדברים אחרים הדורשים שימת לב מרובה ז"פ.

א

ברכה ראשונה לאחר שיעור עיכול

אלא שיש לעיין כאשר עבר שיעור עיכול האם צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה.

ובענין זה ידוע מש"כ במגן אברהם (סימן קפ"ד סק"ט) דלא לגבי ברכה אחרונה בלבד יש שיעור עיכול אלא אף בברכה ראשונה ומשעבר שיעור עיכול צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, וכך פסק גם בשוע"ה (שם סוף סעיף ג').

אך רוב האחרונים דחו את דברי המג"א, עיין באליהו רבה, באבן העוזר, בדרך החיים, במגן גבורים (אלף המגן סק"ז), בפמ"ג (באשל אברהם שם) ובמשנ"ב (שם סקי"ז).

וכבר הביאו את דברי הרמב"ם המפורשים שלא כדבריו, עיין בפ"ד ה"ז מהלכות ברכות.

"גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואחר כך נמלך לאכול ולשתות אע"פ שלא שנה מקומו חוזר ומברך ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור ולשתות או לאכול אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שניה".

הרי דאף אם פסק מאכילתו כל היום אינו צריך לחזור ולברך, ולא כדברי המג"א.

(ומש"כ בכף החיים סימן קס"ט ס"ק י"ח לחלק בין מים לקפה, דכיון שאין הקפה מוכן ומחוסר תיקון והכנה כדבר שלא בא לעולם הוא ולא מהני דעתו דמעיקרא, לענ"ד מילתא דתמיה היא, דכל שבידו לא מחוסר מעשה, ואף בדין קנין בדשלב"ל מצינו דמהני מה שבידו, אך באמת אין ענין קנין לדיני ברכות, ופשוט דאין בין קפה למים או כל מאכל אחר לגבי הלכה זו).

סוף דבר נראה ברור דכיון שלא הסיח דעתו ולא שינה מקומו סומך הוא על ברכתו הראשונה אף אם עבר שיעור עיכול והלכה כדברי האחרונים שאין שיעור עיכול אלא לגבי ברכה אחרונה ולא לגבי ברכה ראשונה.

 

ב

אם מותר לעבור שיעור עיכול בלי לברך ברכה אחרונה

אלא שעדיין יש לעיין בזה שהרי לכאורה פשוט דאם עבר שיעור עיכול ולא בירך ברכה אחרונה עבירה בידו שהרי ברכה זו חיוב היא ולא רשות, ובאמת יש לתמוה קצת על כל האחרונים שדחו את דברי המג"א ולא העירו ולא התריעו דמ"מ חייב לברך ברכה אחרונה טרם יעבור שיעור עיכול. ועוד יש להעיר בזה דכיון שאכן מחוייב הוא לברך ברכה אחרונה קודם שיעור עיכול שוב פשוט דחייב לברך ברכה ראשונה על המשך אכילתו, דזו פשיטא לכאורה דלאחר שבירך ברכה אחרונה אין לך הפסק והיסה"ד גדול מזה, ושוב לא משכחת לה שיאכל וישתה לאחר שיעור עיכול ללא ברכה ראשונה אלא בדרך רחוקה, דהיינו כשאכל ושתה פחות מכשיעור ופטור הוא מברכה אחרונה או באופן שאכן עבר במצות חכמים וביטל ברכה אחרונה.

אמנם שוב שמתי אל לבי את דברי המגן אברהם בסימן ק"צ סק"א שכתב על מה שמבואר שם בשו"ע דלאחר ברכת המזון מברך בפה"ג ושותה כוס של ברכה, והעיר המג"א למה אינו מברך בפה"ג לפני ברכת המזון כדרך שנוהגים בקידוש ובהבדלה שמברך בפה"ג לפני ברכת הקידוש וההבדלה, וכתב ליישב "שאני ברכת המזון דהוי סילוק והיסח הדעת ויהיה הפסק בין ברכה לשתיה". ולשון זה העתיק המג"א מדברי הטור, והטור למד זאת מדברי הרא"ש (פסחים פ"י סימן י') וכמובא בבית יוסף.

והרא"ש למד סברא זו דברכת המזון הוא סילוק והיסח הדעת ממה דאף אמירת "הב לן ונברך" הוי היסה"ד ק"ו לברכת המזון, עי"ש.

ויש לעיין לפי דבריהם האם זה דין מסויים דוקא בברכת המזון או שמא כן הדבר בכל ברכה אחרונה. ויש מקום לדון בזה לכאן ולכאן.

מחד גיסא יש מקום לומר דשאני ברהמ"ז דהוי גמר סעודה באופן מוחלט, דכבר נתבאר בהרבה מקומות דסעודת פת יש בה קביעות יתירא לענין שינוי מקום והיסח הדעת, ומסתבר אפוא דברהמ"ז יש בו סילוק והיסה"ד יותר מברכה אחרונה.

ומאידך גיסא אפשר דזו פשיטא דברכה אחרונה לעולם יש בו סילוק והיסה"ד לגבי ברכה ראשונה, ולא עלה על דעת הראשונים ואחרונים שיוכל לברך בפה"ג לפני ברהמ"ז אלא בכוס ברהמ"ז בלבד מכיון שזה דרכו וטבעו של כוס זה שמברך עליה ברהמ"ז ושותין אותו לאחר ברהמ"ז ומשו"כ הוא דהוי כמו קידוש והבדלה ולענין כוס זה אין ברהמ"ז הפסק וסילוק.

והנה כבר הקשו האחרונים דהמג"א סתר דברי עצמו, דבסי' ק"צ ק"ג כתב דמי שבירך על היין ובדעתו לשתות עוד יין אלא שטעה ובירך על הגפן אינו מברך על המשך שתיית היין כיון שלא הסיח דעתו. ובדברי אחרונים מצינו כמה דרכים ליישב סתירה זו.

באליהו רבה וכן בלבושי שרד כתבו דטעות שאני דכל שבירך בטעות אין בו היסה"ד.

ולכאורה יש לתמוה בתירוץ זה דהלא במק"א מבואר דאף אם לא התכוין להדיא לשתות לאחר ברהמ"ז מ"מ הוי הפסק דעצם ברהמ"ז הוי סילוק וגמר הסעודה ולא מהני מה שדעתו לשתות לאחר ברהמ"ז, וא"כ מה לן במה שבירך בטעות.

וצ"ל דמ"מ טעות שאני וברכה אחרונה בטעות אינה הפסק והיסה"ד משא"כ כשבירך בכונה תחילה אלא שהתכוין לאכול או לשתות לאחר ברהמ"ז.

אמנם המאמר מרדכי (סימן קצ"ה סק"ה) חלק על מש"כ המג"א בסק"ג ונקט דעצם ברכה אחרונה הוי הפסק אף שבירך בטעות והוכיח כן מהמבואר בשו"ע (סימן תע"ז ס"ב) שאם טעה ובירך ברהמ"ז לפני אכילת אפיקומן צריך לחזור ולברך ברכת המוציא, הרי לן דאף אם טעה צריך לחזור ולברך.

והגרעק"א בהגהותיו לשו"ע (סימן קצ"ג) הביא מספר קרית מלך רב ליישב קושיית המאמר מרדכי דשאני טעה משכח, ובסימן תע"ז מיירי בשכח שלא אכל עדיין אפיקומן ובשעה שברך בהמ"ז לא היה דעתו לאכול אח"כ, ומשו"כ הוי הפסק אף שטעה ע"י שכחה, משא"כ בטעה וחשב שצריך לברך ברכה אחרונה ובשעה שבירך היה בדעתו להמשיך ולאכול או לשתות כל כה"ג אין כאן הפסק והיסה"ד, עי"ש.

אמנם לענ"ד כדי ליישב את דברי המג"א שלא יסתרו אלה את אלה וגם ליישב דבריו מקושיית המאמר מרדכי נראה דשאני ברהמ"ז דהוי גמר סעודה באופן מוחלט משאר ברכה אחרונה דכל שמתכוין להמשיך ולאכול אח"כ אי"צ לברך שוב ברכה ראשונה כמבואר.

ולפי דרכנו יש מקום לומר דאף אם יברך ברכה אחרונה לפני שיעור עיכול מ"מ לא יחזור לברך ברכה ראשונה. אך מכיון שלדעת כל האחרונים אין לחלק בין ברהמ"ז לשאר ברכה אחרונה ולשיטתם כיון שבירך ברכה אחרונה חייב שוב לברך ברכה ראשונה אא"כ בירך בטעות, נראה להלכה דכל שבירך ברכה אחרונה שוב צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה.

וראיתי במנחת שלמה (ח"א סימן י"ח אות י') שכתב לחדש דכל שיושב באמצע הסעודה ואינו מסיח דעתו כלל יכול לברך אף לאחר שיעור עיכול, ולא אמרו הלכה זו אלא במי שגמר לאכול ושכח לברך אחרי אכילתו, אך חזר בו משום דברי המג"א בסימן קפ"ד סק"ט שכתב דלפעמים יושבים בסעודות גדולות ד' או ה' שעות לפני שמברכים ואינו נכון לעשות כן לשיטת רש"י דאף באכילה מרובה הוי שיעור עיכול ד' מיל, הרי שכתב להדיא דאף באמצע הסעודה אין לברך לאחר שיעור עיכול.

ונראה להלכה דיש לנהוג באחת משני דרכים:

א. יקפיד לשתות לפני שיעבור שיעור עיכול דהיינו כל חצי שעה כמבואר לקמן כדי שלא יצטרך לברך ברכה אחרונה וממילא גם ברכה ראשונה אי"צ לברך.

ב. יקפיד לא לשתות אלא לאחר שיעבור שיעור עיכול דהיינו לאחר שבעים ושתים דקות כדלקמן ויברך בורא נפשות מיד לאחר כל שתיה וברכה ראשונה לפני כל שתיה.

וכיון שנחלקו הדעות במי ששותה מעט מים כשאינו צמא או אוכל מעט כשאינו רעב כיצד משערין שיעור עיכול, י"א שזמן זה קצר ביותר, וי"א דלעולם שיעור עיכול הוא ד' מיל דהיינו שבעים ושתיים דקות, כ"כ בנימוקי אורח חיים סימן תע"ד.

ובכף החיים (סימן קפ"ה ס"ק כ"ט) כתב דיש להקל בכחצי שעה, ונראה להלכה דיש להקל בכחצי שעה. ומ"מ נראה דלכתחילה יש להמתין ד' מיל דהיינו 72 דקות כדי לחזור ולברך כמבואר.

הגב על הנושא

לתחילת הדף