אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » מחשבה יהודית » היכן רחמי ה' בציווי מחיית עמלק ומדיין?

היכן רחמי ה' בציווי מחיית עמלק ומדיין?

שאלה:

ישנם עמים שעם ישראל הצטווה להשמידם ללא השארת זכר, ולהרוג בהם אף את הנשים והטף. כגון עמלק, וכן מדין. איך אפשר להבין את זה שהקב"ה שהוא רחום וחנון מצווה להרוג נשים וילדים חפים מפשע?

תשובה:

פתיחה:

יש הבדל בין הריגה במלחמה לבין הריגה בבית משפט כעונש. הריגה בבית משפט באה אחרי משפט ספציפי לאדם מסויים, ורק אם ניתן להוכיח שצדק הוא שייהרג, הוא נהרג. במלחמה העיקרון המוסרי אינו עונש אלא מלחמה על דבר שראוי להלחם בשבילו. הלוחמים אינם מצווים לבדוק עד כמה הלוחם שלפניהם עשה מעשה חמור המחייבו עונש מוות. מיתה במלחמה אינה עונש אלא צורך המלחמה. על מה יוצאים למלחמה? – עם שיש לו רעיון, ייעוד שלשמו הוא קיים, ועם אחר חפץ להעבירו מייעודו או לפגוע ביכולת שלו למלא את ייעודו, היא סיבה צודקת להכרזת מלחמה כנגד אותו עם[1].

נקמת ישראל במדיין (חומש במדבר פרק לא):

הביטוי "חפים מפשע" הוא ביטוי לא מדוייק. האם אשתו של מחבל שתומכת בלחימתו היא אכן חפה מפשע? היום עברו להשתתף בביטוי "בלתי מעורבים", והכוונה בלתי מעורבים בפועל. במלחמה לא רק הלוחמים בפועל שותפים בה. גם התומכים במלחמה בליבם, מעודדים את הלוחמים, וגם אלו שהלוחמים נלחמים בשבילם והיו שמחים לעזור במלחמה גם הם חלק מהמלחמה.

מלחמת מדיין כוונה באופן ספציפי כלפי בני מדין שהיו שותפים במחשבה ובמעשה. ניתן לראות בתורה עצמה התייחסות לשאלה שהשואל מעורר – מדוע נענשו אלה שלא לחמו כנגד ישראל בפועל? על כך אומרת התורה:

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּידֹוָד עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְדֹוָד" (ספר במדבר פרק לא, טז)

כלומר, בנות מדין השתתפו במלחמה בכך שמסרו עצמן להחטיא את ישראל בעבודה זרה ובעריות. ניתן לראות במפרשים כמה התייחסויות לעניין זה:

אור החיים על במדבר פרק לא פסוק טז: הן הנה וגו' בדבר בלעם צריך לדעת כוונת אומרו הן הנה, עוד למה האריך לומר בדבר בלעם וגו' על דבר פעור, ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פינחס וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה, אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה:

 והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם, ובא בטענה הנשמעת ואמר, בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם, יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעור, שאמרו רבותינו ז"ל (במדב"ר כ כג) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו, נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם והוא אומרו הן הנה, פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו', פירוש באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות:

ובספר אהבת יהונתן שם כותב באופן דומה: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למעל מעל בה' על דבר פעור. נראה לבאר כי משה צוה להרוג כל הראוי לבעילה והיינו כל הראוי לבעילה היתה מוכנת ומזומנת לזנות עם בני ישראל רק שלא נזדמן עדיין אליה ישראל לזנות עמהם אבל עכ"פ היא היתה קדשה ומוכנת לעבירה וא"כ היא היתה נידונת על המחשבה רק תקשי הא אין מחשבה רעה נידון כמעשה אבל בעובדי כוכבים ומזלות נידון כמעשה דכתיב למען תפוס בלבם ולזה אמר למסר מעל בה' על דבר פעור וא"כ נידון על המחשבה כמעשה.

וכן בספר 'הכתב והקבלה' שם: למסר מעל. פירשו בו הבנות מסרו נפשותיהן ברשות ישראל והפקירו עצמם להם להיות בה מעל.

וכיו"ב כתב בספר כתב סופר: "…כי גם הנשים לא היתה כונתם – רק להטעות לבם לעבודה זרה, ולא להנאת עצמן כיונו. וז"ש הן הנה, גם הנשים, היו לבני ישראל לזנות רק למעול מעל בה' על דבר פעור, וכי כן ראוי להרוג אותם".

מתוך דברים אלה של התורה והמפרשים אנו רואים שאין הריגת המדיינים קלה בעיני ה' ונעשתה מתוך שיקול של אכזריות וחוסר חמלה. אנו רואים את נימוקים שהתורה ומפרשיה נותנים לכך, ומובן שהריגתן היתה בדין, ואין בה סתירה לרחמיו של הקב"ה.

מצוות מחיית עמלק

(יד) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:

(טו) וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדֹוָד נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַידֹוָד בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:ספר שמות פרק יז

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשכח. ספר דברים פרק כה

במדרש נאמר שכאשר שאול המלך נצטווה להרוג את עמלק אמר לפני הקב"ה אם על נפש אחת מישראל יש להביא עגלה ערופה, על כל הנפשות האלה של בני עמלק, בודאי יש להביא עגלה ערופה, ועוד אמר לפני הקב"ה "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה"? אפשר לפרש כוונת המדרש ששאול שאל לפני ה' כיצד הציווי על מחיית עמלק עולה בקנה אחד עם היותו של הקב"ה רחום וחנון. היכן הצדק והיכן הרחמים בהריגת בני האדם?

ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל. א"ר מני על עסקי נחל בשעה שאמר הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק אמר השתא ומה על נפש אחד מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל, כל הנפשות האלו כלן עאכ"ו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לדואג סוב פגע בכהנים יצתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה", ילקוט שמעוני שמואל א – פרק טו – רמז קכ.

על פי המדרש נאמר לשאול "אל תהי צדיק יותר מבוראך". כלומר, היא הנותנת. ידיעתנו על טובו של הקב"ה היא המכריחה שסיבת מחיית עמלק אינה סתירה למידת טובו של הקב"ה. מעתה, גם אם לא נבין את מהותה של ההטבה במחיית עמלק, מכל מקום, אנו מבינים שאינה מהווה סתירה למידת ההטבה.

על פי הרמב"ם מה שנאמר בתהילים "אם יוצר עין הלא יביט" משמעותו שאילו הקב"ה לא רואה את מעשי בני האדם, לא היה יכול לברוא אדם שיש לו כוח ראיה. לא יתכן שיהיה בנוצר מה שאין כוחו של היוצר מגיע לכך. אם כן, אם אנו רואים בנוצר מידת רחמנות על עמלק, מוכרח הדבר שאצל הקב"ה יש מידת רחמנות שאין כמותה, ומתוך הבנה זו יש לראות את מחיית עמלק, גם אם איננו מבינים בצורה מלאה כיצד מידת הטבה באה לידי ביטוי דווקא במלחמה זו של עמלק.

מעתה, יש לנסות להבין מדוע אכן ציווה ה' למחות זכר עמלק. על עמלק נאמר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". במעשה עמלק התורה מגדירה את עמלק כיישות על זמנית, שקיימת מדור לדור, וכל הדורות הם חלקי היישות עמלק. עמלק חפץ להשמיד את עם ישראל, ואת גילוי שמו של ה' בעולם. עמלק קבע לעצמו תפקיד כעם, לא כמעשה של מלך מסויים בתקופה מסויימת של קיומו של עם עמלק. על כן, התורה מכריזה על עמלק מלחמה  נצחית.

במלחמת עמלק השאלה גדולה יותר מאשר במדיין, משום שלכאורה עמלקים בני דור אחר, שלא היו כלל במלחמת עמלק ביציאת ישראל ממצרים, אינם שייכים כלל לעניין המלחמה ההיא, ויש להביןומדוע יש לקדש עליהם מלחמה ולהכרית אותם מהעולם.

אך נראה, שהשאלה מגיעה דווקא משום שבעולמנו אין אנו יודעים מיהו עמלק, וגם העם העמלקי אינו מזהה את עצמו במודע כ"עמלק". בזמן שבו לעמלק 'אין פנים', אנו יכולים לתאר אותו לעצמנו כ'עם נחמד' שרק בעברו הרחוק עשה מעשה רע חד פעמי. משום כך עשוייה לעלות השאלה מדוע יש להלחם בעמלק מדור דור. אך, אילו היינו בזמן שבו עמלק היה עם חי וידוע בשמו, ומתייחס לעברו, היינו עשויים לגלות שעם זה מזדהה מאד עם מעשי אבותיו. ניסיון מראה שסכסוכים בין עמים נמשכים למשך דורות ואינם פוסקים גם כאשר כל המעורבים פיזית באירוע שפתח את הסכסוך עברו לעולם אחר. כלומר, עמים תופסים את עצמם כעמים, לא רק כיחידים.  להמחשה, מחבל אינו פועל אלא מכוח היותו בן לקולקטיב. הוא פועל בשם הקולקטיב אליו הוא שייך, והקולקטיב שאליו הוא שייך, כקולקטיב, מזדהה איתו. אם כך הם פני הדברים מובן שעמלק כל עוד הוא עם ידוע, ממשיך לשנוא את ישראל ואת ה', והתורה מצווה על ישראל לקדש עליו מלחמה מפני רשעותו.

מסתבר, איפה, שכאשר נדע מיהו עמלק, נוכל יותר בקלות לענות על השאלה מדוע גם בדורנו ובדור האחרון מלחמה לה' עימו שעל כן יש לערוך עמו מלחמה ולמחות את שמו.

את זהירות התורה בציווי של מחיית עמלק ניתן לראות בדברי הרמב"ם:

 אמנם סיפור משפחות 'בני שעיר' ויחסם בפרט הוא מפני 'מצוה אחת'. והוא – שהאלוה ית' ציוה למחות 'זרע עמלק' לבד, ועמלק אמנם היה 'בן אליפז' מן 'תמנע אחות לוטן', אך שאר 'בני עשו' לא ציוה להרגם; וכבר נתחתן עשו עם 'בני שעיר', כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם, ונתערב זרעו בזרעם, ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת, אשר הם 'בני עשו', וכל שכן זרע עמלק, כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם, היו כולם נהרגים בפשיעה; לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר, שאלו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם 'בני עמלק', אבל הם בני פלוני ובני פלוני, ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה, עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת – כי ה'גזרה' לא היתה רק על זרע עמלק. וכבר בארנו אפני החכמה בזה. (ספר מורה נבוכים – חלק ג פרק נ).

כלומר, אף על פי שעמלק הוא הגיבור שבבני עשיו, וניתן לומר ששאר בני עשיו נטפלים אליו, ומה שעשה עמלק עשה כמייצג של כל בני עשיו, בכ"ז הא-לוה לא גזר אלא על עמלק, וציווה עלינו להיזהר שלא נהרוג בפשיעה ובחוסר זהירות, בני משפחה אחרת מזרע עשיו.

כלומר, נאמר בתורה שעיקרון זה אינו תקף ביחס לכל משפחות בני עשיו, כי אם לעמלק בלבד. התורה מזהה את עמלק כעם שיישותו ממשיכה מדור לדור. עמלק בכל הדורות הוא אותה יישות של העם שפעל כנגד ה'. מ"מ לגבי עמלק, ויתכן שרק לגבי עמלק[2], התורה אומרת שבהגדרתו, הוא ישות אחת בכל דורותיו.

מה חטאו הגדול של עמלק? מדוע חטאו כה גדול שה' מכריז עליו מלחמה "מדור לדור"?

מבואר מדברי המקרא שיציאת מצרים היא המאורע החשוב ביותר שארע בעולם. החובה לזכור את יציאת מצרים מוטלת על עם ישראל במצוות רבות מספור. הן מצוות שבין אדם למקום, כתפילין, מזוזה, קריאת שמע, מצוות הפסח, ברכת המזון, ועוד,  והן מצוות שבין אדם לחברו כאונאת הגר, צידוק מידות ומשקלות ועוד, כולן תלויות בתורה בזכרון יציאת מצרים. מדוע יציאת מצרים היא המאורע החשוב ביותר שיש לזכור?

התשובה לזה מבוארת בדברי רמב"ן על שמות פרק יג פסוק טז:

"ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות – הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:

 ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה[3]".

כלומר, יציאת מצרים ובחירת ה' בעם ישראל היא הבסיס לחמשת עקרונות אמונת ישראל: א. מציאות ה'. ב. חידוש העולם. ג. ידיעתו בפרטים.ד. השגחתו. ה. יכולתו.

עמלק ניסו להלחם ולהכחיש את הבסיס לאמונת ה' בעולם. הם ניסו להכחיש את הופעת ה' בעולם. על כן, מלחמה לה' בעמלק מדור דור.

בספר אפיקי יהודה (דרוש יב – מתג האמה)הביא מדברי בעל העקידה (שער מב), שמלחמת עמלק בישראל לא היתה מסיבה 'מקרית', כלומר צדדית, כרצון לכבוד, לרכוש, או מתוך פחד, כי אם מסיבה 'עצמית' – מהותית. הם ראו את המלחמה בישראל כעיקרון חייהם. המלחמה הזו היא מלחמה של אידאולוגיות. עמלק נלחם כנגד השראת שכינה בעולם, כנגד השגחת ה' בעולם. מתוך כך מבאר אפיקי יהודה, שמלחמה כזו, שהיא מלחמה מהותית, שנובעת מגרעין נפשו של עמלק, שייכת לכלל העם ונמצאת במהותו כעם[4]. אשר על כן התורה מגדירה את המלחמה בעמלק כמלחמה מדור לדור.


[1] בהקשר זה כדאי לעיין בדברי ההעמק דבר על שמות פרק יג פסוק : כל אומה בפ"ע אין קיום לאגודתה אם לא שיש לה כח הנהגה לעמוד נגד הנוגע בה מבחוץ. ונגד הריסות הדעות שבקרבה שמחריב כל ברכה וכל אומץ. וכך ישראל א"א שיתקיים שמם ותעודתם בעולם אלא בחוזק יד ללחום עם המון עמים רבים החפצים להעבירם מתעודתם או ממלחמת היצר ושארי ענינים המחריבים את הכלל. והנה כל אומה שלשה דברים המה חוזק יד שלה. א' המלוכה ודגליו. שתהא הסכמת הכלל להשתעבד לדעת המלך ולמסור דעתם ונפשם להרים קרן המלוכה. וכן הוא המלך עליו להשגיח על כל דבר המפריע את שלום האומה. ב' ראשי צבא והצבא. באשר אין דרך המלך להופיע תמיד בכבודו ובעצמו לפני הצבא ללמדם מלחמה ולצאת בראשם. ע"כ ההכרח להתמנות עליהם שרי הצבא שיהיו מוכשרים להנהיג הצבא לפי כח כל א' וא'. וגם המה מחויבים להכשיר עצמם לכך ולהוסיף אומץ. ואם אינו משקיע דעתו להוסיף עוז. הרי הוא מתרפה במלאכתו וחבר הוא לאיש משחית את האומה. ג' כלי זיין טובים שבהם נלחמים. וככה משטר רוחני של ישראל אשר אך היא תעודת ישראל בעולם. בין באה"ק בין בהיותם בגלות ג' אלה המה חוזק יד שלהם. א' קבלת מלכות שמים. להשתעבד לעבודתו ורצונו ית'. ולמסור נפשם ומאודם על כבודו. ולנו להאמין אשר כן הוא ית' משגיח על עמו בפרטות. וכאשר אנחנו רואים בחמה עתים גם בחוש הראות. ב' ראשי ישראל שהם מנהיגי כל העם שהמה תחתיו. והמה מוכשרים יותר לעמוד ע"ד עליון מלך ה' צבאות. וללחום מלחמותיו. וכל ישראל מוכרחים לנהוג בהם כבוד ומורא ולהכניע דעתם להם במה שנוגע לקיום האומה. הן אמת בהיות ישראל במדבר וה' הולך לפניהם לא נצרכו כ"כ לראשי הצבא המוכשרים לכך ביותר. אבל בא"י ומכש"כ בגלות ההכרח להנהיג ע"ע ראשים מוכשרים לכך וגם שרוצים להשקיע דעתם תמיד לעבודה קשה זו. ואם המוכשרים לכך והמה ראשי ישראל אינם משקעים דעתם לעבודת ה' והנהגת ישראל אינם משקעים דעתם לעבודת ה' והנהגת ישראל לזה הרי הם משחיתים את הכלל.

[2]אין זה אומר בהכרח שכל עם מהווה ישות אחת בכל דורותיו, אם כי אפשרי שאכן כל עם נחשב ליישות אחת ביחס לכל דורותיו, אין זה מוכרח בתורה ביחס לכל עם, ומצאנו כן כאן לגבי עמלק בלבד.

[3]  ובהמשך דבריו כתב רמב"ן: ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:

[3]

[4] ועיי'ן בפירוש רלב"ג על דברים כה, יט: "לזה צוה השם יתעלה שאחר שישלימו מלחמות שבעה הגוים, ויניח השם לישראל מכל אויביהם מסביב, ימחו את זכר עמלק, לשערו מה שישתדל זה העם להרע לישראל בכל דור כשיהיה לאל ידם. וכבר תעמוד על זה ממה שתמצא בדברי השופטים, שהרעו עמלק לישראל בימי השופטים (ראה שו' ג,יג; ו-ז), ומה שעשו לצקלג עיר דוד (ראה ש"א ל,א-ב), כי זה יורה היותם פונים תמיד להרע לישראל כשיהיה לאל ידם. ומה שדמה לעשות המן בן המדתא האגגי לישראל בימי מרדכי ואסתר (ראה אס' ג,ח-ט), לולי ה' שהיה להם (ע"פ תה' קכד,א) היה מכלה אותם. לא תשכח – הזהיר אותם מל

הגב על הנושא

לתחילת הדף